l.w
|
לפני 18 שנים •
6 בפבר׳ 2006
ילדה בדרך ל..
היא הייתה ילדה אז.
היא רצה. הלאה והלאה, היא לא יודעת כמה זמן. אולי שעה. היא התחילה להרגיש שהיא עלולה לחטוף התקף לב, החזה שלה פעם במהירות וחוזק כה לא טבעי. כשהיא האטה להליכה מקורטעת בריצה, נחושה להמשיך, להתרחק עד כמה שהיא יכולה מהבקתה שביער, הפנים שלה, האוזניים שלה, הידיים שלה פעמו ברעידות של מאמץ. רגליה רעדו בלאות. היא חשה בבחילה. לא היה לה מושג היכן היא, או לאן היא הולכת. אבל היא המשיכה הלאה, מתרכזת על להמשיך וללכת בקו ישר ככל יכולה, על מנת להבטיח שלא תחזור במעגל אל המקום ההוא. היא לא הכירה את היער. וגם אם הייתה מכירה, בחשכת הלילה, תחת מחסה צמרות העצים הסמיך, לא היה ירח, לא כוכבים או קבוצות כוכבים להדריך אותה בדרכה. כשחום המאמץ וחוסר התחושה שהעניק לה הפחד נטשו אותה היא החלה לרעוד מקור. אויר אוקטובר היה צלול ונשכני, לה רק חולצה וחצאית. היא צלעה קדימה ככל שיכלה מועדת באפלה מעל שורשים בולטים, קרקע גבשושית, שיחים קטנים וענפים נפולים. לאחר מה שנראה כמספר שעות היא עצרה, כואבת למנוחה ומקווה שבחשכה אין יכולת לעקוב אחריה. מותשת מפחדים אחרים, כל הוויתה ממוקדת על הצורך להתחמם ולהתחמק מלכידה, היא לא חשבה כלל על חרקים ושאר טרדות פעוטות כאשר אספה ערמה ענקית של עלים נפולים והתעטפה בהם מוסתרת ללילה. הקור עינה אותה לזמן מה, אבל לבסוף הוא הוכנע על ידי הריקון האינסופי שהביא לה את השינה. כאשר התעוררה, תפוסה וכואבת מהצעדה הארוכה ומיטתה הלא נוחה, עדיין היה ערפל אפרורי של בוקר מוקדם. קקפוניית שירת הציפורים העוטפת אותה מסביב הותירה אותה המומה. עומדת היא הבינה בפאניקה שהיא כבר אינה יודעת מאיזה כיוון היא הגיעה. היא הקיפה בספירלה הולכת וגדלה את מיטת העלים שלה, תוך תקווה למצוא סימן של עקבותיה מהלילה, אך על רצפת היער העמוסה בעלים שיחים וענפים לא יכלה לזהות אף לא סימן עקבה אחד מהלילה שעבר. עומדת ותוהה מה אליה לעשות היא חשבה ששמעה רעש מים זורמים, לאחר רגע נזכרה שמאחר ולא שמעה את הרעש בלילה כנראה שצעדה לקראתו מבלי לדעת, והחליטה לצאת לכיוון הצליל. בפעם הראשונה היא החלה תוהה אם כל זה באמת קורה. הימים שלה איתו היו מציאותיים מידי בכדי לפקפק בהם. אבל עכשיו, משוטטת בחיבוקו של יער לא מוכר, חייה האמיתיים כל כך רחוקים. רגליה הדואבות לא זכרו הליכות מהירות על מדרכות קשיחות של הקמפוס או תחושתו של בטון חלק או תחושת פסיפס לבנים של מדרכות עירה. ידיה כואבות מהקור לא נראו עוד כידיים שריקדו על מקלדת המחשב, או אצו על שורות הדפים הלבנים של מחברתה בניסיון נואש להספיק לרשום את כל מילות המרצה. דירתה הקטנה חמימה ומוכרת. האם עדיין הייתה אותה ילדה? הילדה הזו לא הכילה בתוכה את הזיכרונות שלה. הילדה הזו הייתה תמימה. הידיעה שמישהו עשוי לעקוב אחריה הכריחה אותה כנגד קור מקפיא ושרירים דואבים, לנוע מהר. קרוב יותר ויותר לרעש המים הזורמים היא התקדמה, עד שראתה נחל גדול לפניה. עוד לא גדוש במי החורף, הוא זרם לאט ונמוך חושף את אבני הגדות במערומיהן. היא תהתה בנוגע לצעד הבא שלה. החליטה שאם היא יכולה לעמוד בקור וללכת בתוך הנחל, כי אז מי שיעקוב אחריה יאבד את עקבותיה ולא יוכל לדעת לאן פנתה. עם קצת מזל הם יתייאשו ויחזרו חזרה, ואם לא תמיד יש סיכוי שווה שיבחרו בכיוון ההופכי לזה שהיא תבחר בו. היא מחליטה ללכת במורד הזרם מתוך ההנחה שזה יותר קל מללכת במעלה הזרם. היא נאבקה בגדה התלולה עד שהגיע למפתן הנחל חצי צעד משוליו הרטובים של הנחל, עצרה. אזרה את עצמה לעמוד מול ההלם של הקור, צעדה פנימה בנחישות. נלהב לפגוש את המבקרת בו הנחל נדחף כנגד תפריי נעליה נספג בבד גרביה עוטף את כפות רגליה ועקביה ברטיבות ספוגית. היא נאבקה לנשום עוד נשימה עמוקה אחת ופנתה לכת במורד הזרם. הלאה והלאה התקדמה נחושה שביום הזה היא תמלט מהגברים העשויים לעקוב אחריה. למצוא עזרה. רגליה היו החלו נרדמות מהקור. רק הדם החם שלה שבעקבות ההליכה הנחושה שלה הגיע לרגליה עצר את השיתוק שאיים לאחוז בהן. היא נצמדה לקצה הנחל פנימה רק מספיק כדי להיות בטוחה שתוכל להסוות את עקבותיה והיכן שהמים היו רדודים ואיטיים בזרימתם. מידי פעם גזע עץ שנפל או בולדר הכריחו אותה לטפס מעליהם או להכנס לעומק הנחל היכן שהמים זרמו במהירות ולעקוף אותם. ואז בדיוק כאשר עקפה שיח קוצני שהדף אותה מאזור המבטחים שלה אל עומק הנחל, חלוקי הנחל עליה צעדה זזו ורגליה הקשויות לא איפשרו לה להשיב לעצמה את שיוו משקלה במהירות מספקת והיא נפלה אל תוך הנחל. היא ניסתה בכל כוחה לאחוז בענפי השיח הבוגדני ששילח אותה אל עומק הנחל, אולם הזרם כבר החל סוחף אותה איתו. אימה חסמה כל תחושה אחרת. נאבקת רק כדי להאיר את ראשה מעל למים, לקחת שאיפת אויר בכל הזדמנות, היא נסחפה עם הזרם האלים. הביטחון שהיה לה שהיא תצליח להאחז בגזע עץ נופל או בולדר הלך והתאדה ככל שהזרם טילטל אותה הלאה במורדו. היא החלה לאמין שהיא תטבע אך באופן אינסטקטיבי המשיכה להאבק, לבלוע אויר כל פעם ששברה את פני המים. לפתע החלה להרגיש שהיא עפה לא נופלת. ואז שוחה חסרת כיוון ומבולבלת. נחנקת, ואז שוב חזרה לפני המים. לא עוד שקועה בעולם מיימי אלא נאבקת בפן שבין מים לאויר. היא פתחה את פיה לנשימה מקווה שתשאף אויר ולא תשאף מלוא מי נחל קטלניים. ואז נשמה שאיפת אויר אחת אחרי השניה. היא בקושי צפה עם הזרם המנומנם של הנחל העמוק והרחב פתאום, מאחוריה ההתגעשות הרבה של החלק הצר והכועס של הנחל שהכה בה. רועדת מקור על סף התשישות המוחלטת היא שחתה אל החוף, החוף בצד המנוגד לצד ממנו נכנסה אל נחל. היא סחבה את עצמה אל הגדה היבשה והמלאה באבנים מבלי לשים לב כיצד האבנים פוצעות את גופה. לא מוכנה להישאר שם, בנוף הפתוח היכן שעלולים לראותה, עם טיפות הכוח האחרונות שנותרו לה היא זחלה אל תוך היער, התמוטטה על משטח של דשא גבוה בו השמש בהיסח הדעת חיממה אותה. היא נאבקה זמן מה להישאר ערה אולם לבסוף נכנעה לשינה, תשושה מרעב ועייפות. מוקדם בבוקר היא קמה ממיטת הדשא שלה, רועדת מקור, איטית מקשיות הגוף, כואבת ורעבה. נחושה להתעלם מחוסר הנוחות ולגרש ממוחה את המראות המטרידים שחזרו אליה שוב ושוב. זולגים אל תוך תודעתה רגע לאחר שגירשה אותם בכוח, כמו גרגרי החול עקשניים שמתגלגלים חזרה לבור הטרי שנחפר. היא המשיכה לצעוד בנתיב שלה במורד הנחל, מבטיחה לעצמה ששם רק עוד קצת תמצא עיירה. אוכל. טלפון. עזרה. כדי להשיח את דעתה מנשיכות הרעב המענה אותה, במאמציה להרחיק כל מחשבה על שלושת הימים והלילות שהיא שהתה עם הגבר הזה, היא שחזרה לעצמה את הסיפורים של הסופרים האהובים עליה. האהבה העצובה והבילתי אפשרית של השמש גם היא זורחת. העליה של ג'יין אייר מהאכזריות של הסביבה ובית היתומים העסקתה בידי רוצ'סטר המסוכן המפתה והמיסתורי, השנינות וכוח רצון שלה. או היפיפה האמזונית של לילות בקירקס, החרב שלה תאונת הרכבת בסיביר ופילים גוססים בשלג. כן.. נוצות. דבן (devan) רצתה את הכנפיים הללו, את הכוח הזה עכשיו. לעוף הרחק הביתה. היא הרגישה כה חלשה. כאשר מחשבות על רעב חדרו את מסך ההזיות הדמיוני שהיא ניסתה בכל כוחה לקיים, היא החלה לחשוב מה היא יכולה למצוא לאכול ביער. היא לא ראתה פירות יער או צמחים שנראו ראויים למאכל ביער. היא הניחה שישנם דגים בנחל, אולם הרעב שלה לא הגיע לדרגה שבה אכילת דגים נאים שנשלו מהמים נראה לה הגיוני. היא כמעט חייכה כאשר ראתה בדמיונה את גולום, הרוס נפש ובעל גוף שהשתנה על ידי תשוקה מעוותת, קורע בשיניו את בטנם ובשרם הלבן של דגים מנפנפים בסנפיריהם. האם היה זה הצעד הבא עבורה בשינוי הזה? היא חצי צחקה. ואז הצחוק שנולד מתוך המוח הקודח וההוזה שלה, התאדה. ---- ההמשך עוד יגיע... לאט לאט ובטוח. |
|
|
|
l.w
|
לפני 18 שנים •
6 בפבר׳ 2006
היא תהתה לרגע חולף האם תוכל בכלל להדליק מדורה. אם היה זה יולי יבש היא עוד הייתה עשויה לנסות, אולם לא עכשיו. עצי אוקטובר היו ספוגי לחות ורטיבות מטפטפת. אז היא המשיכה לצעוד הלאה, מדמיינת ארוחת שחיתות של טוסט עם גבינה מותכת נוטפת מכל פינה, טבעות בצל, סלט, מיץ תפוחים וגלידה שתיתן לה המלצרית הסימפטית שתקראה לה "מותק" ותסתכל עליה עם מבט בעיניים מלאה בדאגה אמהית, במסעדה הביתית שהיא תמצא לבטח בעיירה, יותר מאוחר היום או לכל היותר מחר. בעיירה שחייבת להיות קרובה כבר בהמשך הנחל.
אולם לפני שהעיירה הגיעה לשדה הראיה שלה, חשכה החלה סוגרת עליה, מחביאה משדה הראיה כל דבר במרחק המצטמק לאין שיעור. כאשר לא יכלה לראות לאן היא הולכת היא הכינה לעצמה מיטת עלים נוספת, משוכנעת שהיא שמרה עליה חמה מעט יותר בלילה הראשון, מבטיחה לעצמה שכך היה. היא שכבה לישון ותוך זמן קצר, נרדמה. כמעט באופן מיידי היא התעוררה מרעש. לב פועם בחדות מבוהלת, היא הקשיבה. הנה זה שוב, השברות של זרד, ההמעכות של העלים. אולי, היא חשבה, זו חיה. המחשבה הזו לא מפחידה אותה. יוקל לה לראות דוב מסורבל הולך בכבדות מתוך היער. הפחד הגדול ביותר שלה, שזה יהיה הוא, מתחננת לגורל שאם זה אכן הוא, שהעלים שהיא ערמה סביבה בעבור חום יסתירו אותה. בבקשה, בבקשה, בבקשה.. היא מתחננת מנטלית לכלום. היא לא האמינה באף אל, ואפילו בפחד לחייה לא עלה בדעתה להתפלל. רעש צעדים נופלים על רצפת היער המלאה בריפוד עלים וזרדים המעמעמת את הצעדים ומגבירה את רעשם עשרת מונים, נשמע בילתי מוטעה וברור קיים, לא רחשי דמיונה הפרנואידי. אבל, האם זה אדם? היא עדיין לא הייתה מסוגלת לומר. היא התרכזה על להיות דוממת בגופה וברחשיה. נושמת נשימות זעירות ומדודות, כך שאף אדם או חיה לא יוכלו לשמוע את האויר יוצא ונכנס אליה. כך ששאיפה או נשיפה לא יעלו ויורידו את החזה שלה במידה שיפריע את מנוחת העלים עליה. קרוב יותר וקרוב עוד יותר הצעדים אליה צועדים. צעדי בן אדם, היא הייתה בטוחה כעת. עוד צעד, עוד. הצעד הבא היא חששה יפול ישר עליה, יסגיר אותה. הלב שלה הלם בחזה שלה. כל נשימה זעירה משוחררת תוך שליטה עצומה מאיימת לצאת ממנה ללא שליטה בצרחת פחד אדירה. רעש הצעדים הנופלים פסק. דממה. עוד דממה. האם היא דמיינה את זה? החיכיון היה בילתי נסבל. "קומי, דבן." הקול שלו. לא, לא ,לא, לא. זה לא יכול להיות. זה לא. אם אני אשאר דוממת לחלוטין הוא ילך. הוא יחשוב שזו סתם ערמת עלים וילך. "קדימה, דבן. קומי." יד צוללת אל תוך העלים ואוחזת בחוזקה בזרועה, ומרימה אותה לרגליה. ואז שחרור. כשהיא עומדת שם בחשכה נדמה לה שאנדרנלין הפחד שזורם בה עשוי להרוס אותה. היא מעולם לא חשה אבודה מיואשת וחסרת אונים כמו עכשיו, אבל היא לא בכתה. "דבן" הקול שלו, כתמיד, שליו קריר רך ומפתה מהול במידת שיעשוע. היא ידעה ברגע הזה, רק לשמוע את קולו מהדהד עם שמה, שהוא השיג אותה. הוא לקח צעד לעברה, קרוב יותר. היא לא לקחה צעד אחורה. כמו בסיוט החוזר שלה כילדה, בו היא הייתה מוצאת את רגליה עצורות בתוך בלוקים של בטון כאשר מפלצת נוראית ומעוררת אימה מתקרבת אליה, היא לא יכלה לזוז. הוא שלח יד אליה. היא לא נסוגה מהיד השלוחה. הוא לקח את פניה בידיו, שם את שפתיו לאוזנה. והיא הקשיבה לאשר יאמר. "את לבטח יודעת" הוא לחש, "עד כמה אני מאוכזב שעזבת לפני שהספקתי לזיין אותך. היית ילדה שובבה, דבן, ברחת לפני שקיבלתי את התור שלי בכוס הבתול שלך." הוא עזב אותה ולקח צעד אחורה. העננים למעלה נפרדו ואור הירח המלא זרח על שניהם. לעיניה הפנים שלו קיבלו תווי שד, מלאך שהושלח מגן עדן שדורש חזקה על חלק מהעולם התחתי, משגשג על עינוי נשמות פגומות. "עכשיו, דבן. הורידי את חולצתך." לא רק שלא הייתה מסוגלת לרוץ, אלא שהיא הרגישה שהיא גם אינה מסוגלת להתנגד לפקודתו. זה היה כאילו הוא אוחז באיזשהו כוח עליה, יכול לשלוט בתנועותיה דרך רצונו. יתכן וזו הייתה התשישות שלה, העובדה שלא אכלה מזה ימים. היא עשתה כפי שביקש. היא משכה את החולצה מעל ראשה, אז בצורה אינסטנקטיבית כיסתה את החזה שלה עם ידיה. באחיזה עוצמתית אך מאופקת הוא לקח את פרקי ידיה בידיו והכריח את ידיה לצידיה. "אל תנסי להסתיר את עצמך ממני שוב" הוא בהה בשדיה החשופים במבט קרוב יותר לאכזריות מאשר לתשוקה, מכריח אותה לחוש בערום שלה. אז הוא פתח את מכנסיו והוציא את הזין שלו החוצה. כשהחל ללטף אותו הוא אמר בשקט וברשעות. "הורידי את החצאית" לא מסוגלת להוריד את עיניה ממה שהוא בעצמו עשה, לא מסוגלת להפסיק לחשוב מה הוא עומד לעשות לה, בעוד רגעים מספר, עם זה, היא הורידה את רוכסן החצאית, נותנת לה ליפול לרגליה. הזין שלו מתקשה בידו, הוא אמר, "ועכשיו, משכי את תחתונייך מטה, עד הסוף." היא משכה אותם מטה עד לעקביה וצעדה מחוצה להם ולחצאיתה. "עמדי ישר כך שאוכל להתבונן בך." היא התישרה. מטפל בזקפה שלו הוא התבונן בה. בפנים שלה, מלאות בפחד ובצניעות מחוללת. השדיים שלה בצבע כחול-לבן סוראליסטי באור הירח, פיטמות זקופות באויר הלילה הקר. הבטן שלה, התעגלת וקורסת עם נשימותיה הרדודות והמהירות. הערווה המיסתורית והערומה שלה, התחלת החריץ שלה פגיע בערומו, מזמין במראהו. רגליים צמודות בהגנה. ידו נטשה את הזקפה שלו מספיק זמן בשביל להוריד את חולצתו. היא הופתעה עד כמה שרירי הוא נראה ערום, נדמה שהוא מרזה בבגדיו. ההכרה שהוא חזק פיסית הכפיל את הפחד שלה. "האם את רטובה?" הוא שאל. "רטובה?" היא העמידה פנים כלא מבינה. "כן, יקירה. האם הכוס שלך רטוב?" השפלה בילתי נסבלת צמודה באופן בילתי הפיך לפחד שלה מלאה אותה. "לא." בקושי לחישה. "תבדקי בשבילי, ותראי" "מה?" "שימי את האצבע שלך בכוס שלך, תגידי לי אם את רטובה." הקול שלו עבד עליה כשם שהיא זה רצונה שלה. היא שלחה יד מטה לעשות כאשר ביקש, רגליה אחוזות בצימוד בילתי נשלט. "את לא תהיי מסוגלת לבצע זאת כך, נכון? את תהיי חייבת לפתוח את רגלייך, רק קצת. קדימה." היא פישקה את רגליה מעט, שלחה יד מטה, עיגלה אותה תחתיה והרגישה כאילו היא תחת שליטה מוחית, ושמה אצבע בתוך עצמה. "תראי לי." היא שלחה ידה לכיוונו בצורה מעומעמת, אולם לו זה נראה כאילו היא שמה את ידה לצד גופה בחיקוי מושלם לתנוחת ידה השניה. הוא נשען קדימה לאחוז בפרק ידה באחיזתו החזקה, הרים את ידה לפני פניו. הוא העביר את האצבע שלו על האצבע שלה, מרגיש את הרטיבות שמכסה אותה. עם קצה הלשון שלו הוא ליקק את כרית האצבע שלו, טועם אותה. אז בעודו אוחז ביד אחת שלו בידה, עם ידו השניה הוא קיפל את כל אצבעותיה פרט לאותה האצבע שהיא שמה בתוכה. את האצבע הזו הוא לקח עד הסוף לתוך הפה שלו, מוצץ את כל המיץ שלה כאשר הוא משך אותה החוצה בחלקלקות מבין שפתיו. "את לחלוטין טעימה. אני אהיה חייב לקחת את הזמן ולטעום אותך באמת. אחר כך." הוא התבונן בה, מתענג על האימה שבה. מחפש את תגובתה למילותיו הבאות. "הצמדי בגבך לעץ" "קונראד, בבקשה. אני לא רוצה בזה" הוא חייך בליגלוג "קונראד, בבקשה-" "ששש.. זה מה שאת תמיד אומרת, יקירה, אבל זה לא נכון. ואת יודעת, כמוני, שרק על ידי ההתעקשות שזה לא מה שאת רוצה זה נעשה מה שאת באמת רוצה." "לא קונראד, בבקשה, אתה מפחיד אותי." דמעה בודדת גלשה במורד הלחי שלה. "גב בצמוד לעץ" השעשוע שבקולו התאדה. ומילותיו היו מקוטעות, שבורות במקטעים של חוסר סבלנות. היא פסעה אחורה עד שהרגישה את החיספוס הקשה של גזע העץ מגרד בעורה. הוא צעד אליה עד שהצמיד את גופו הערום כנגד שלה. מועך אותה בברוטליות כנגד העץ. היא הרגישה שהעור במאחורה שלה מתאים את עצמו לתבניות קליפת הגזע, והמקדימה שלה מתאים את עצמו לתבניות גופו. אז שוק פתאומי. פחד חדש. הירכיים שלה תלויות על ידיו והוא עומד כעת בין רגליה המופרדות. המין שלה ערום וחשוף, פגיע צמוד אליו. היא בקושי הרגישה אותו נע. הוא התפתל נגדה והיא חשה את הקושי שלו מתנחש בעמק הרטוב של המין שלה. שפתיו נצמדו פעם נוספת לאוזנה. " אני כמהתי.." מעלה ומטה הזין הקשה שלו החליק, מפריד את השפתיים שלה, עובר על הדגדגן, מרגש אותה עם פחד ועונג. "במשך זמן ארוך.." למטה, מטה, מטה, הבסיס, האורך, הראש משתפשף כנג הדגדגן שלה, מתערסל בקפלים הרכים שלה, מטה, ואז מכה אותה בפאניקה זה הסתנן תחתיה ועלה מעלה, מלכך בפיתחה. "לזיין אותך" היא הרגישה כאב חד ופתאומי, צורב כשהוא כפה את עצמו לתוכו, צולל עמוק וחזק פנימה בדחיפה הראשונה. היא דחפה עם ידיה את החזה שלו, מנסה לאחוז בו הרחק ממנה, אבל היא נותרה משופדת על הזין שלו שדקר בה שוב ושוב. היא בכתה, מתחננת לפיו שיעצור. ואז הוא עצר. הכאב שהציף אותה שקט לפתע, וכשהוא החל נע בה שוב, היא הרגישה כאילו שמו בתוכה אור קטן כאילו החום שלו התפזר מאותה נקודה שהיא המרכז שלה, מחליק פנימה והחוצה, שזה מרפא אותה- מרפא את הכאב שהוא העניק לה, מרפא את הפחד, את הרעב. מחזיר לה את הילדה שהיא הייתה לפני מספר ימים, משחזר אותה לאני הכי מוצלח ומאושר שהיא אי פעם הייתה. כאשר הוא נע נגדה, הידיים שהיא מיקמה ישרות ונעולות על החזה שלו, כדי להרחיק אותו, התקפלו. מקיפות את הצוואר שלו. תנועותיו היו עדינות, מרגיעות. האגן שלו פעם תחתיה במקצב משלו, היא הרגישה את הגוף שלה נכנע לו, ואת החום פועם בה גלי עונג דרך המין שלה, הבטן שלה הירכיים שלה, לקצוות שלה. הוא נע אחורה כדי להתבונן בה. היא התבוננה בפניו משתנים לפני עיניה, דרך קרני האור המחוררת במסך העלים שמלמעלה , מעדינות מלאכית כמעט כפני אישה לא שד אכזר. לפתע הזין שלו הרגיש כמו ברזל מלובן בתוכה. צורב ושורף את הבשר שלה מבפנים עם כל כניסה, עם כל דחיפה. זה נראה כקורע אותה מבפנים, מכה באבריה. היא החלה בוכה בכאב, צורחת לו לעצור. ככל שבכתה יותר והתחננה יותר נראה שהוא מזיין אותה חזק יותר, דוחף את עצמו לתוכה שוב ושוב. היא נתנה לצרחה נוראית של כאב ופחד מעורבים יחד עם שאגת העונג שלו כשגמר בתוכה. היא הייתה טבולה בזיעה, מתפתלת ובוכה כשהיא התעוררה בבהלה מהסיוט הנורא. היא חשה בטוחה שטבעו של קונראד היה אלים ואכזרי. האמת של מה שעשה לה, ומה שהוא תכנן לעשות לה. היא אף חשה במצבה הרעב-טראומתי-חלוש שהוא ביקר אותה בחלומה מכוח רצונו. עשה לה את זה דרך מעשה רוע. החלום היה כה אמיתי כה מיידי ומציאותי. נשיכות הרעב בבטנה הרגישו כפצעים אשר הותיר בה הצריכה והדקירה של התוך שלה על ידיו. היא רצתה לקום, לזוז, לכסות עוד אדמה בינה לבין הבקתה ההיא ולהתקרב אל מקום הביטחון שהיא ניסתה להאמין שהיא תצליח למצוא. אבל בחשכה המוחלטת של היער היא חששה ללכת בכיוון הלא נכון או להיפצע. במשך זמן רב היא שכבה שם, בוכה עד שדמעותיה יבשו. היא פחדה להרדם שוב, אבל היא לא יכלה להלחם עם התשישות ששאבה את כוח הרצון שלה להישאר ערה. לבסוף היא גלשה אל תוך השינה, שינה עמוקה ונטולת חלומות. ---- ההמשך עוד יגיע... לאט לאט ובטוח. |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
נפלאפשוט נפלא. תודה לך. ממתינה בציפייה דרוכה להמשך. |
|
|
aka BODYGUARD
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
אכן נקודת אור באמצע הר הזבל...
המשיכי... |
|
|
FrozenLips
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
אחת הפעמים הטובות והנדירות האלה שבהן אפשר למצוא כאן כתיבה אירוטית אמיתית
מצפה לעוד 
אלי |
|
|
|
l.w
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
 תודה.
יהיה עוד. יהיה המשך. יהיה אפילו עוד הרבה. אבל זה גם יהיה מאוד לאט. |
|
|
Grey / Green
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
יש לינק למקור?
|
|
|
|
l.w
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
מקור
ירוק אפור , יש לינק למקור
ניסיתי לשדל אנשים לקרוא אותו ונענתי בתשובה, אויש ארוך ועוד באנגלית! חוץ מזה סאבית סאבית אבל עם סקרנות לפן והיצר הסדיסטי קצת
טיפטוף נוראי |
|
|
סאנדיי(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
אז איפה הלינק?
אני חושבת שיש מקום לפרסם תרגומים לטובת קהל הלא קוראי אנגלית, אבל אם זה לא שלך, צריך לציין את זה.
|
|
|
Toxic Princess
|
לפני 18 שנים •
7 בפבר׳ 2006
פשוט מרתק. מדהים.
אבל באמת אם זה לא שלך כדאי לציין את זה 
|
|
|