אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הפנטזיה שלה..

Tmm
Tmm
לפני 19 שנים • 6 בנוב׳ 2005

הפנטזיה שלה..

Tmm • 6 בנוב׳ 2005
"טרררררררררר.... טרררררררררר.... טרררררררררר...." אאאאאאאא!! בוקר יום ראשון.. עוד שבוע מתחיל. מכה בשעון המעורר שהעיר אותי ומשפשף את עיניי..
כל כך שונא את זה..
ימי ראשון תמיד היו שנואים עלי, על כולנו בעצם.
בשישי כולם יוצאים, נהנים, אלה מתמסטלים, אלה משתכרות, זה תפס זיון, וזו סתם העבירה את הערב בבית קפה עם חברות...
בשבת כולם ישנים עד מאוחר, ואם זה קיץ אז קמים לים/בריכה..
שבת מנוחה.
את ערב שבת אתה מנסה למשוך כמה שאפשר, נהנה מאשליית החופש.
בימי ראשון, ובעצם בכל השבוע אני מעדיף לרבוץ במיטה כמו מת מאשר לקום מוקדם לעינייני.
אבל, צריך להתפרנס ממשהו.
אז אני קם מוקדם, נכנס להתקלח, מתלבש, מתארגן, אוכל משהו..
ויאללה ליום עבודה שלי,
לא שאני לא נהנה, אני נהנה לצאת מהבית, אבל באותו יום, חבל, חבל שלא נשארתי בבית. הכל היה יכול להיות אחרת, החיים שלי השתנו באותו ראשון מזדיין.
איך זה קרה דווקא לי, מכולם.. דווקא לי.
באותו יום השמש התכסתה במעטה עננים אפורים כבדים.
כולם מיהרו ברחוב.
אני יושב מאחורי ההגה ומגיע לאזור הסמטאות שבדרך לעבודה שלי.
ואז השמשה משמיעה קולות נקישה קלים.
"מטפטף" חושב לעצמי ומגביר את הווליום בגלגל"צ.
קולדפליי מנגנים את החדש שלהם..
נהנה מהמלודיות החורפיות שלהם..
טלפון, אני מוציא אותו מהתיק, הוא מחליק מהיד הקרה שלי ונופל למטה.
אני מפשפש למטה תוך כדי נהיגה ומדי פעם פוזל מטה,
הגשם מתחזק וכבר ממש קשה לראות משהו.
מתכון בדוק לתאונה, הא?
בום!! והראש שלי עף קדימה, כאילו מתנתק לרגע מהצוואר וחוזר לגופי. מזל שאני עם חגורה.
האוטו מעלה עשן.
"רק לי, אבל רק לי זה יכול לקרות" אני רוטן בזעם ומקלל את מי שהתקשר אלי, אותי, את הבוס שלי, את יום ראשון, את הסמטה הזאת, את הגשם, את כולם...
כוס אמ אמ אמק!
יוצא החוצה, אולי זה לא רציני ואני יכול לסדר את זה בנתיים עד המוסך.
"אני לא מאמין", נכנסתי בקיר.
אוי זה היה כזה ברור.
רבאק רק לי, רק לי!!!
בעודי מקלל את כל העולם ואחותו, צועק וצורח מעצבים, אני קולט שאני לא כל כך יכול ללכת ברגל מפה, זה די רחוק, ואני בעצם לא ממש מכיר את האזור, חוץ מאת הסמטה הספציפית הזאת.
הפלאפון נרטב ונכבה, כל כך ברור וצפוי מראש.
חסר אונים.
אני אצטרך לשבת באוטו עד שתעבור הסופה הזאת.
הגשם חזק כל כך ואני כבר מרגיש שאני נמס.
ניגש לדלת ומושך בידית.
אני כבר לא מתעצבן, זה הרי היה ברור.
אחרי כל אלה, למה שאני גם לא אנעל מחוץ לאוטו?
ניגש למדרכה ומתיישב, אפילו אין לי כוח לחפש מחסה.
הגשם מכה בי בכל מקום.
ואז אוטו מגיח משום מקום,
אני קופץ לכביש ומסמן בידיי..
הוא עוצר...
הוא..
הוא..?
היא!
זאת היא!
ו............... וואווווווו!
איזה כוסית! יא אללללללה...
- "אני רואה שאתה צריך עזרה..." היא אומרת לאחר שפתחה לי את הדלת.
- "כ.. כן..." אני אומר נבוך.
- "כנס".
אני מתיישב, היא מתחילה בנסיעה.
- "אממממ.. ל... לאן...?"
- "ניסע למקום שאני מכירה תתייבש קצת, תאכל, תשתה משהו, וכשתעבור הסופה הזאת נראה מה לעשות איתך".
- "ווואו... תודה". אני פולט..
מושיעה...
תוך כדי נסיעה אני מרכין מעט את ראשי למטה ובוחן אותה.
מגפי עור שחורות שמגיעות עד לברך שלה.
משם רגל ארוכה ארוכה שמסתיימת במיני קצרצר ושחור שרק מעלה לי את סף החרמנות. גופה חטוב ואפשר לראות את זה מעבר לחליפת העו"ד שהיא עוטה לגופה.
המחשוף שלה מושך את עיניי אליו.
שני שדיה יפים ומעוצבים, גדולים, אבל לא יותר מדי, כמו שצריך.
ידייה נשיות ורכות. ציפורניה משוחות בלק אדום.
שיערה השחור אסוף לקוקו, עיניה הכחולות ותווי פניה המושלמים משווים לה פנים קשוחות וסקסיות כל כך.
היא קלטה אותי, אני שם לב וממשיך, נהנה מהמחשבות שמפליגות למיטה שלה. אל בין הרגליים שלה.
- "אתה נהנה?" היא שואלת בלי להזיז עיניה אלי. בלי חיוך קטן. כלום.
ברזלנית זאתי.. נשחק אותה קשוח... מתקרב לאוזנה..
- "אני אהנה עוד מעט הרבה יותר..." אני לוחש.
- "הממ.. אנחנו נראה.." היא אומרת וממשיכה לנהוג.
לא שמתי לב והיא נכנסה לאיזו מנהרה כזו, משהו מוזר אבל יאללה כבר לא אכפת לי כלום, העיקר לזיין את הדבר הזה..
אנחנו מגיעים לפינה חשוכה בתוך מנהרה אפלה,
אורות המכונית מראים לנו גרפיטי אדום ושחור של איזה כת או משהו.
אמאל'ה.. 666 וסימני צלב קרס וסגידה לשטן מופיעים בכל מקום.
קריפי משהו אבל בצבא פחדתי יותר, אני משכנע את עצמי..
היא עוצרת.
מכבה את האוטו.
אין אורות.
- "צא מהאוטו ותהיה חמוד תביא לי מהבגאז' את השקית השחורה שיש שם".
- "אוקיי מותק".
היא פותחת לי את הבגאז', אני מתחיל לחטט, אין אור..
- "אנל'א רואה כלום מאמי" צועק לה.
- "תחפש עמוק יותר... שנייה אני באה לעזור.."
היא יוצאת מהאוטו.. אני מכופף, חצי מהגוף שלי בתוך הבגאז'..
מחטט ומחפש..
היא מאחורי, אני מרגיש את הברכיים שלה באזור הרגליים שלי.
ואז, משום מקום, "בום!" בעיטה לביצים!
- "אאאאאאאאאאאאאחחחחחחחחחח יאאא בתתתתת זוווו.."
אני לא מספיק לסיים את המשפט כשזרם חשמל מטורף מזעזע לי את כל השרירים.
אנקת כאב מנסה להפלט מפי אבל אפילו את זה אני לא מצליח.
ואז, עוד מכה חזקה, מכסה הבגאז' יורד על הגב העליון שלי וממוטט אותי לתוך הבגאז'.
עיניי עצומות.
"טק" חזק נשמע ואני פותח את עיניי לחושך הנוראי הזה.
מכורבל בתוך התא הקטן הזה. כמו פיל בצנצנת.
כל כך הרבה מחשבות עוברות בראשי.
איך הגעתי למצב שחולת נפש הכניסה אותי לבגאז'?
מה יהיה?
מה יקרה?
מה היא מתכוונת לעשות?
איך אני בורח?
אני מתחיל להשתולל ואז מתחיל להגמר לי האוויר.
אני צועק ומתחנן לרחמיה.
אין תגובה.
נוסעת.
ואז זה מכה בי.
חוטפים אותי. לעזאזל! חוטפים אותי!
WTF?!
עוד לא מספיק לעבור 5 דקות והאוטו נעצר.
בתוך דקה הבגאז' נפתח ואני מנסה לזנק החוצה אל האפלה הזאת ולהכות באגרופי במשוגעת הזאת ולהשאיר אותה פה למות מצידי.
"זזזזזזזזזזזזזזזזזז" חשמלי מטריף לי את הגוף שוב. ואני נופל חזרה, לא שולט בעצמי.
כל כך רוצה לצאת.
אוגר כוחות ומנסה שוב.
עוד פעם הזמזום החשמלי הזה. ואז הגיע הבום.
נבוט נוחת על ראשי שסופג את המכה ונופל אחורה, הדבר האחרון שאני זוכר לפני שהתעלפתי הוא את הצחוק הרשע כל כך שלה.
שטן.
שטן.
שטן.
כשהתעוררתי כבר הייתי כבול בידיי ורגלי,
ערום.
אינסטנקטיבית ניסיתי להשתחרר, אחחחחחחחחחחחח הצוואר..
אני בוחן מה תפס לי את הצוואר ורואה מין שרשרת ברזל כבדה שכובלת אותי לצינור ברזל עבה וחלוד לידי. כל תזוזה קטנה שלי מכאיבה וחונקת אותי.
אני כמעט ולא יכול לזוז.
מסתכל לצדדים,
בוחן את האזור,
אני בביוב.
אני קשור בביוב.
מי יודע איפה..
אלוהים שבשמיים. עזור לי.
לידי שלוליות של ביוב בתוך התעלה שמשמאלי, ואני בגדה שמסריחה לא פחות, מלוכלכת, מזוויע.
מסביבי גדר תיל, היא במרחק סביר אבל אני יכול לגעת בה ברגליי. מנסה לגעת, אולי אצליח למשוך אלי חלק חד ואיכשהו להשתחרר מפה.
נוגע בקצה הבוהן שלי, "זזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז" אותו חשמול מוכר אבל פחות כואב. בלתי נסבל, אבל לא כמו קודם, לא מעלף. רק מרתיע. מאוד מרתיע.

אינני מסוגל לתאר לכם מה עבר לי בראש.
איזה מחשבות.
המשפחה שלי כל כך הרבה עלתה לי לראש..

ניסיתי להשתחרר שוב ושוב אבל הכל כל כך מכאיב והתנוחה היחידה שלא חונקת היא במין שכיבה שהתחת שלי למעלה. והפנים שלי דבוקות לרצפה.
התחלתי לספור, סתם ספרתי, לפחות זה.. הייתי מיואש וכבר לא היה אכפת לי מכלום.
לא יודע אפילו מה ספרתי, בהתחלה סתם מספרים, ואז כבשים, ואז עיזים,
ואז ניסיתי להזכר איך היא נראית המרשעת הזאת, שקצרה היריעה מלקלל אותה.
לאחר המון המון זמן, שהרגיש לי כנצח, התחלתי להרגיש צמא ורעב. מאוד.
הזמן עבר וחשבתי שכבר אין לי שום סיכוי.
ניסיתי להרדם.
שקעתי בתרדמה לאחר הרבה זמן, הקור חדר לעצמותי.
בעיטה חזקה בראש העירה אותי.
כמו כלב התעוררתי ומיד ניסיתי לזנק עליה.
חגורת החנק הזו שכבלה גם את ידי ורגלי החזירה אותי לשכיבה.
הסתכלתי עליה מלמטה בעיניים מלאות שנאה. היא צחקה.
צחוק שטני כל כך.
כל כך.
- "אפס. אתה שלי עכשיו. ברוך הבא לממלכה שלי אפס. זו המלונה שלך לשארית חייך, אולי, אלא אם אסכים לשחרר אותך, וזאת בתנאי שתהיה מספיק טוב אלי".
- "חכי חכי, אחרי שימצאו אותי פה. אני אדאג לא שתעמדי למשפט, אלא שתמותי במוות איטי ומכאיב. אני מבטיח לך!" ניסיתי לצעוק אבל החגורה חנקה אותי והתחלתי להשתעל.
- "אדיוט" היא אמרה ובעטה לי בצלעות "כרגע זכית בעונש הראשון שלך, אין אוכל ושתייה עד מחר בערב". אמרה, בעטה באפי, והלכה.
שמתי לב שהיא לחצה על כפתור שכנראה מפעיל בחזרה את החשמל בגדר.
אוי אלוהים חשבתי לעצמי, שום דבר אחר לא עולה לך בראש, ועם זאת, כל מחשבה אפשרית עולה לך לראש.
לאחר מספר שעות להערכתי, הגעתי למסקנה שכדאי לשתף פעולה עם חולת הנפש הזו, וכך אולי יהיה לי סיכוי לצאת מפה.
השתן החל להציק לי בבטן.
לא היה לי לאן להשתין. אז השתנתי תוך שאני כורע,ופני על הרצפה.
השתן נזל לברכיי ופניי.
כבר לא היה אכפת לי.
נסיתי שוב ושוב להשתחרר.
הייאוש והתשישות הכניעו אותי קודם ונרדמתי.
עוד בעיטה בצלעות מעירה אותי.
היא הגיעה עם שקית.
וואו.
אני כל כך רעב.
רק עכשיו אני קולט שעבר המון המון זמן מאז שאכלתי ושתיתי בפעם האחרונה ואני חצי מת.
- "תסתכל עליך אפס, אתה כזה עלוב. חתיכת אפס".
אמרה וזרקה לעברי שקית פתוחה של אוכל כלבים, וקערת מים.
הסתכלתי עליה במבט שואל.
- "תאכל טמבל".
התחלתי לאכול. נו מה יש לי ברירה. שוכב על הבטן, הפרצוף בתוך השקית, והתחת מורם למעלה עם רגלי פתוחות.
וזה אפילו לא היה כזה נורא.
שתיתי את המים בשקיקה.
מרווה את עצמי כמה שאפשר, לא יודע מתי אוכל לשתות שוב.
ואז, במכה אחת, היא חדרה אלי לתחת, עם סטרפאון אימתני שכמוהו לא ראיתי אפילו בסרטים.
צעקה נפלטה מפי והיא בתגובה הלבישה לי גאג מיוחד שהכאיב לי בלסת.
היא צחקה וצחקה ולא הפסיקה. סאדיסטית חולנית.
הגודל שלו היה עצום.
התחת שלי פשוט נקרע וכמעט שהקאתי מכאב.
בשלב מסויים היא הוסיפה גם מכות של שוט. אבל בשלב הזה כבר לא הרגשתי כלום. ממש כלום.
אני חושב שאין לי חור תחת יותר, יש לי איזה בור שם שהיא עשתה לי.
היא גמרה את העיניינים שלה שם. קמה. והסתלקה.
הייתי גמור. מת.
נרדמתי וקמתי כל הזמן עם כאבים מטורפים שלא נתנו לי להרדם.

כבר עברו הזמנים, כשכל פעם היא הייתה באה עם סטייה חדשה, או משהו שרצתה לנסות.
פעם אחת רצתה לראות כמה עמוק היא יכולה לדחוף את שני ידיה לתחת שלי,
פעם אחת חירבנה והשתינה עלי,
פעם שיחררה לי יד אחת, נתנה לי 5 כדורי שינה בכוח והכריחה אותי לאונן ולגמור לפני שאני נרדם.
פעם אחרת הלבישה אותי כמו אישה, איפרה אותי, והלבישה לי חגורת צניעות שהכאיבה לי כל כך בכל מצב בזין, והשאירה רק את חור התחת שלי, כמו כוס קטן.

מדי פעם, כשהתנהגתי יפה, נתנה לי לשחרר את ידיי, את רגליי, אבל תמיד קשרה אותם בחזרה. שריריי כבר היו עייפים מאוד.
לא יכלתי לזוז כבר בכל מקרה.
פעם נתנה לי שעון שנשאר לידי ומעביר לי את הזמן..
המתנות הכי גדולות הן מקלחות.
היא שוטפת אותי בצינור מים קפואים ומורידה את כל הצחנה ממני.
פעם אחת שטפה אותי במים חמים, לאחר מכן פרשה שטיח קטנטן על הרצפה, התיישבה עליו, ונתנה לי ללקק את הכוס החלק שלה כמה שעות טובות.
עד שגמרה שוב ושוב ושוב, וכל הפנים שלי היו מלאים במיציה.
מיותר לציין שלשון ולסת כבר לא היו לי, והעונש אם הייתי מפסיק היה בטח תלישת הזין שלי.

אף פעם לא הפסקתי לחשוב על המשפחה שלי, איך הם מסתדרים בלעדיי והאם הם מחפשים אותי או שכבר התייאשו וקבעו שאני מת.

לפעמים היו ימים שלמים שהיא לא הייתה מגיעה, והייתי חי על שאריות ומעט מעט מים שהייתי מקציב לעצמי כדי לא להתייבש.

כוח כבר לא היה לי. וכל כך רציתי כבר להשתחרר.

לפעמים הייתה מגיעה, מתיישבת על כסא שהביאה לעצמה לשם, ונותנת לי לנקות ולהבריק לה את המגפיים שעות על גבי שעות. ואז הולכת.

הפנס קטנטן שהאיר שם מעט את האפלה נכבה,
ולאחר כמה ימים כשהיא הגיעה, היא החליפה לו בטריות.

משום מה, בכל פעם שהיא הביאה לי אוכל או שחררה את ידיי, במקום הצורך הראשוני שהיה לי פעם - לקפוץ עליה ולהרוג אותה, היה בי כבר רק ייאוש והכרת תודה אליה.

יום אחד, כשהסתכלתי בשעון,
השעה הייתה בדיוק 12 בלילה.
חצות. חשבתי לעצמי...
מי יודע כבר כמה זמן הייתי פה.
מישהו בכלל מחפש אותי?
אני אפילו לא יודע איך קוראים לה.
הרגשות כלפיה היו מעורפלים כעת.
מצד אחד כל כך שנאתי אותה, מצד שני הייתה בי הכרת תודה אליה, שהיא דואגת לי ומטפלת בי, אבל אז הרגש הראשון עצר אותי מלהסחף למחשבות האלה.
הזמן לא זז והמחוג נשאר על השעה 12.
היא מגיעה, מכבה את המתג החשמלי ונכנסת לכוך הקטן שלי, שמרופד בחציר שהיא הביאה לי, מתנה על כך שהצלחתי להכיל את כל רגלה בתוך התחת שלי.
בידה משהו מוזר. מין אקדחון כזה.
"הנה, זה הגיע, לא חשבתי לעצמי שאני אמות בצורה כזו" חושב לעצמי.
בידה השנייה מין מלחם מיוחד.

היא מסתכלת אלי בעינייה התכולות, מלמעלה, אני לרגליה, מבט מתחנן, אני מעריץ אותה, חושב לעצמי...
- "אני אשאל אותך עכשיו שאלה, ואתה תענה לי הכי מהר שתוכל".
היא לא ציפתה לשמוע מילת אישור, מה שהיא אמרה קודש הוא.
- "מי אתה?"
- "אני העבד שלך גברתי, מלכתי, אני שלך, אני רכושך". לא האמנתי שאינסטנקטיבית זה מה שיפלט לי.
היא חייכה אלי.
הרכינה את ראשי בעזרת העקב המחודד שלה.
מצחי נוגע ברצפה. אני ערום.
היא מרכיבה על גבי, רגלי, ידיי, וראשי מין מכשיר מיוחד. שממגנט אותי לרצפה ולא נותן לי יכולת תזוזה מינימלית ביותר. כמה שהתאמצתי המכשיר פשוט לא נתן לי לזוז מהרגע שהיא נעלה אותו.
היא שיחררה אותי מכל הכבלים שלי. מהרצועה. צווארי התאוורר לראשונה מזה המון זמן, וכך פרקי ידי ורגלי.
אבל עדיין הייתי דבוק לרצפה.
מים קפואים שטפו את גופי.
במיוחד את האזור שמתחת לעורפי, הגב העליון, והשכמות.
לאחר מכן רגליי, גבי וראשי כוסו במגבת שחורה.
לא ראיתי כלום כעת.
כבר עברו להן כמה דקות, למדתי כבר לספור בדיוק מטורף את הדקות. וידעתי שעברו 7 דקות ו53 שניות בדיוק מהרגע שהיא סיימה לשטוף אותי וייבשה את גבי העליון, ועד הצריבה החזקה שהרגשתי מעט מתחת לעורף.
הכאב, כל כך צורב לי, שורף לי, חם לי.
עיניי התמלאו דמעות,
זעקת כאב מילאה את החלל.
התעלפתי, חסר כוחות, מיואש.
קמתי לאחר מספר דקות כשהיא שוטפת אותי במים חמים.
היא עטפה אותי במגבת גדולה מעל למתקן הגדול שתפס אותי, והלכה.
למחרת חזרה.
- "היום, עברה בדיוק שנה מאז היום שבו השתנו חייך, מהיום, אתה שלי, לעד".
- "כן גברתי. אני שלך גברתי" לחשתי.
היא שיחררה רק את ראשי.
רכנה אל מצחי ונישקה אותו.
אושר הציף אותי.
אופוריה מילאה אותי.
היא נתנה לי כדור שינה והלכה.
כשקמתי הייתי חופשי.
זרוק בכלל בתעלה בצד איזה כביש בדרום. איזשהו מקום נטוש.
נגעתי לראשנה בפני ובשיערי.
שיער ארוך, זקן.
לא ידעתי מה לחשוב.
לא הייתי ערום.
הכאב העמום מתחת לעורפי לא עזב אותי. נגעתי באזור והוא היה חבוש. החלטתי לחכות עם זה.
התחלתי ללכת, לא יודע לאן.
כשראיתי את השלט "אילת 6 ק"מ" בדיוק ידי נגעה בתוך הכיס בפתק גדול.
הוצאתי אותו והתחלתי לקרוא.

"כל הכבוד. עברת את המבחנים וכעת אתה רשמית עבד במשמר הכבוד של המלכה.
כשתגיע לאילת, לך לכתובת הבאה, שם תקבל הוראות נוספות לשירות המלכה".

הגעתי לכתובת לאחר הרבה זמן של חיפושים מייגעים.
עמדתי מול הבית הקטן והמוזנח.
ניכנסתי.
שם, על שולחן, ניצבו כל חפצי האישיים (ארנק ובו כסף, וכמה תמונות) ועוד פתק.

"כל נכסייך האישיים כולל מספר חשבון הבנק שלך הועברו למלכה.
בארנקך ישנם 250 שקלים. בהם אתה:
1. מתגלח, מסתפר (קרחת).
2. אוכל משהו.
3. מגיע לת"א לכתובת הבאה:...."


לא חשבתי על כלום, כמו רובוט ביצעתי.
1. להסתפר ולהתגלח. הלכתי לספר הקרוב. עשיתי את שהוטל עלי.
2. אכלתי לאפה וזה היה בין הדברים הכי טעימים שאכלתי בחיי אני חושב.
3. לאחר נסיעה נוחה על כסא אוטובוס מרופד (כבר שכחתי איך זה מרגיש) הגעתי לעוד כתובת. הפעם זה היה בית אחר. גדול ומרשים, בעל דלת פלדה כבדה.
דחפתי אותה ונכנסתי פנימה.
דפקתי בדלת. 3 נקישות.
איזה איש פתח לי את הדלת ומילמל משהו שנשמע לי כמו "עוד אחד לאוסף".
לא התייחסתי, הייתי די שמח.
הוא אמר לי להכנס להתקלח והצביע על דלת עץ שהייתה מימיני.
התקלחתי.
כשיצאתי והורדתי את התחבושת והסתכלתי בראי, הייתי בשוק.
מתחת לעורפי ובין שכמותיי, הוטבע מין סמל טראיבלי יפהפיה, בעל כנפיים משוננות, מתחתם, צמוד אליהם, הוטבעה החותמת "13A" באדום. הסמל מעליו היה שחור.
לא ידעתי מה לחשוב, אז לא חשבתי.
יצאתי ללובי הזה שוב.
הבנאדם הצביע על מדרגות שהובילו למרתף ואמר "רד".
ירדתי בחשש מסויים.
הגעתי למטה, היו שם שני נשים יפהפיות, דומות בצורה מפליאה, שניהן לבשו בגדים תואמים, וכשהסתובבו ראיתי שגם להן היה בדיוק את אותו סמל, רק שההטבעה שלהן הייתה "xX1Xx".
הן ציוו עלי לכרוע על ברכי.
כרעתי.
הן שלפו משום מקום את תעודת זהותי, מפתחותי לבית ולדירה, ושאר פרטים יקרי ערך בשבילי.
מאחוריהן היה אח גדול ובוער...
הן לקחו לי את הבגדים עם הארנק ותמונות של משפחתי היקרה, אוחח כמה שהתגעגעתי אליהם..
זרקו את כל החפצים שלי לאש, והשאירו אותי ערום.
זרקו לי מין סרבל כתום עם חור בגב שמראה את המספר שלי.
הסתכלתי על כל חיי נשרפים.
"מהיום אתה 13A" אמרו שניהם.
ופתחו פתח מוזר ברצפה שלא ראיתי בכלל שקיים.
הן בעטו בי למטה.
שם היו עוד 12 גברים לבושים בדיוק כמוני.
עם קעקועים זהים לשלי.
מבטיהם היו ריקים,
כאילו אין שום מוח מאחורי העיניים,
שום נשמה,
גופם, הוא צעצוע של המלכה,
ואז הבנתי,
אני שלה,
אני חפץ,
אני רובוט,
אני לא יודע איך זה ממשיך,
אבל גם לא אכפת לי,
כי אני שלה,
ומה שהיא תחשוב לנכון לעשות - זה מה שיהיה.
אני רכוש.
אני רכוש.
א-נ-י ר-כ-ו-ש






נכתב לך,
בשבילך,
למענך.

T
שלגי
לפני 19 שנים • 6 בנוב׳ 2005
שלגי • 6 בנוב׳ 2005
שאפו

אני מאוד מקווה שאותה אחת תגרום לך לכתוב עוד כאלה.

ואם זה לא היה ברור: אהבתי, מאוד
שוטרת*
לפני 19 שנים • 6 בנוב׳ 2005
שוטרת* • 6 בנוב׳ 2005
T , אתה חייב לי פעימה שהלב שלי החסיר בגללך.
אתה כישרון ומקור גאווה.
המלט
לפני 18 שנים • 8 בפבר׳ 2006
המלט • 8 בפבר׳ 2006
מגניב לגמרי. icon_razz.gif
kamor​(נשלט)
לפני 18 שנים • 9 בפבר׳ 2006
kamor​(נשלט) • 9 בפבר׳ 2006
ענק !! icon_biggrin.gif icon_biggrin.gif icon_biggrin.gif
שוטרת*
לפני 18 שנים • 12 בפבר׳ 2006
שוטרת* • 12 בפבר׳ 2006
Strapon Lover כתב/ה:
חולני, איכס, נגעלתי!!!


בדיוק מה שחשבתי ברגע שקראתי
את התגובה שלך.
SEAMASTER​(שולט)
לפני 18 שנים • 15 בפבר׳ 2006

הנאה צרופה

SEAMASTER​(שולט) • 15 בפבר׳ 2006
נהנתי לקרוא את הסיפור שלך , אשמח לקרוא סיפורים נוספים .