מיצכוסאוחתו

מיצכוסאוחתו

G-O-L-D​(שולט) • 21 בפבר׳ 2006

פעם, לפני כמה שנים, כשרק באתי לכאן, מצאתי את עצמי צריך, אבל פשוט -צריך- להוציא את כל מה שבי על המקום המחורבן הזה. על השחור המסריח הזה שמאפיל על כל החרא שצף פה.
אחרי שכל המקום הזה עלה עלי ועשו הרבה דאווינים ורעש, עזבתי.
אחר כך, מתוך הצורך לשחור הזה, וגם מתוך הצורך לנסות ולזיין את חצי מנקבות האתר הזה, חזרתי.
בחזרה מצאתי שני דברים:
1. השחור הזה מצחין יותר מכל ביוב או ביצה, במיוחד מהסיבה שהוא מנסה להחניק את הריחות העולים ממנו ומכאן אותה הצחנה שהוא מחניק הופכת להיות יותר ויותר קשה.
2. רוב מחוררות האתר הזה עקומות.
זה לא הפריע לי להישאר פה ולכתוב אל השחור הזה כל מיני הפלצות וורבליות ושאר סירחונות.
את האמת, המקום הזה הפך להיות חביב ביותר הן בגלל שהוא סתום מהשורש, והן בגלל שהוא אחד המקומות היותר סותרים את עצמם שאני מכיר.
הנה, אחת לכמה זמן, מגיח איזה בן או בת זונה, והמילים ש'להם, מיצכוסאוחתו של קדושה!
מ-י-ל-י-םםםםםםםם.
הנה, תראו, הביאה לכם הכלבה הזו מילים מהאמא של החרא של הבטן של הבת זונה שבה והופ, התעוררה לה הביצה.
כן נכון לא נכון, נעים או סרחון, מה נכון מה לא נכון, לפי הקוד או ביזיון.
ראבק, המקום המסריח הזה מתהדר בחוקים, וכל החוקים והקודים ש'לו שווים לתחת וכאילו הובאו מאכסנייה. (ולא סתם אכסנייה, אלא אכסניה איילתית מסריחה בחמישים שקל עם מיטות קומותיים מסריחות ואסיר שהשתחרר, נרקומן, ישן למעלה ומפרכס בלילה כמו סאבית אנוסה)
חוקים, קודים, הלכות ואיסורים. דאוונים מהתחת של צבועים ומתחסדים.
כנסו לויקיפדיה ותקראו על רב רבכם, דונאטיין החולה נפש שעל מה שחשב, כתב ואמר, נכלא, קיבל עונש מוות, חנינה, ואישפוז במוסד לחולי רוח, כן, חולי רוח, שם הקוד הנכון לכל יושבי ביצת השלשולים הזו.
המקום הזה היה יכול לגרום לקופידון, אקס לאב, פרי לאב או אטרף דייטינג לפשוט את הרגל לו אלו שרשומים בהם היו מבינים שהם, כמו כולנו, שלשולי אנוש שמחפשים להשפריץ מיצים מהחורים שאלוהים חרץ בהם ובמקום לשבת שם, היו באים לפה.
כל הקודים, החוקים, והדאווינים שכל מיני בני זונות המציאו פה, יכולים להכיל את קמפיין מפלגת מר"צ המתחסדת, האוכלת בתחת של אמא של ביילין.
הבולבול, 18 סנטימטרים בממוצע של צירוף תאים לא ברור, מוליכים את יושבי המקום הזה על דעתם וגורמים להם להמציא לעצמם תארים ושאר הפרשות פזורות דעת של תאי מוח רקובי זימה.
מידי פעם בפעם עולה איזו סאבית ומספרת שמישהו תלה אותה לייבוש מול גלי הים ואז כל האתר הזה מזדעזע, או דום אחר שמחזיק סטוק של מניאקיות אוכלות בתחת שמחפשות שינערו להן את החיבורים ושוב כל האתר הזה מזדעזע.
מה איכפת לכם? ממתי אתם כל כך צדיקים שולפי חרבות המלחמה ברוע?
דונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאד אוכל בתחת! בסדר?
יאללה יא שאהידים של אמונה ותפישה, לכו תציתו את כלובי ותאיימו בחרם על כל מוצרי המרצ'נדייז של הכלוב.
המוסלמי אוכל בתחת טילים מהצלוב בסשן חפירות רקטום שציווה עליהם מאסטר יהודי.
לא היתה שואה!
לא היתה, לא היתה, לא היתה!
היטלר היה נשיא הפדרציה העולמית לייבוא קציצות אדם מתובלות ברוטב צרפתי איכותי המוגש בקערות איטלקיות היושבות על שולחן עץ תוצרת בלגיה, וקופי ענאן הקוף הכושי שזה עתה ירד מהעץ בולס מהן עם ידייו מלוא החופן.
חוקים חוקים חוקים.
קודים קודים קודים.
מילים מילים מילים.
נכון, לא נכון, נכון, לא נכון, נכון, לא נכון, נכון.
אסור אסור אסור, צריך צריך צריך.
מה כן מה לא, מה כן מה לא, מה כן מה לא.
לך תחייה כמו מניאק שמשחקים איתו סטנגה למוח מקיר לקיר.
כולנו מפליצים מהחור של התחת נודים סרוחים ו-נ-ה-נ-י-ם מהריח שלנו!!! אבל בדייט הראשון מחניקים נוד שש שעות עד שכמעט הוא יוצא לנו מהפה יחד עם כל החרבון שאנחנו מדברים.
לך על הקווים, לך על הקווים, רק על הקווים, רק על הקווים, אבא לא יכה, אמא לא תבכה...
שברי לו ת'ראש יא בכיינית מה את בוכה?!!
עלי לו למיטה עם סכין כשהוא חורפ כמו מניאק ותפרידי אותו מהזרג המסריח שלו שיבין קווים מהם.
לך על הקווים, רק על הקווים, בין החיבורים, רק לא פיגועים, רק לא או"ם ומשקיפים...
כסחו ת'אמא של כל מי שאין בו חיים!!!
עלו להם לכפר ומחקו כל מה שזז, שגרו טילים לאו"ם מחקו ת'צרפתים, ת'בלגים, ואת כל מי שמעיזים...
לך על הקווים, רק על הקווים, עד שתפול בין הכיסאות אל בין החיבורים, רק לא עניים, אין פה עניים...
תתעוררו יא כלואים!!!
כנסו להם לווילות ותאנסו להם ת'נשים, שרפו להם ת'רכבים, פוצצו ת'בנקים, תחסמו כבישים!
אבל לא, שתיקה.
שקט, כאן אין מלחמה...
אמא בבית יושבת ובוהה,
שתיקה.
שריפה, אחים שריפה...
לא היתה שואה, לא היתה שואה.
טוב אולי היתה, אבל קטנה, האמיתית עוד מתבשלת במוחות של כל אותם אלו שידייהם כבר רועדות מפחד המילה...

*

מול כל הטכנולוגיה, אמצעי התקשרות והמידע, אנחנו רק הפכנו להיות אלמים, גלמים אשר חיים בשקט מפחד התלקחות, מפחד נפיצה עד שתפול פה הפצצה.
אמר פעם צ'רצ'יל: "מחרפת הפחד, קיבלו הם מלחמה וגם חרפה". ואולי הוא אמר את זה אחרת, לא יודע, לא זוכר, שיתגלגל.
אינשאללה נמות לו רק בשביל אותה שניית חיים...
שורדים, מלאי כמיהות, שמתקיימים.
צרכנים, אוכלים אוכלים אוכלים, צורכים, אוכלים יושנים ומחרבנים ושוב צורכים.
זין לכוס ושוב לפה, חור תחת, שד, גרון ושוב גמירה, סיגריה ושוב עוד תחת מהבהב ל'ך ברחוב, מחובר לנקבה שעוד לא השפרצת בה.
מילים, הכול מילים, העולם על סף בריאה.
תנו משפט והמילה הפכה בדיחה. אי שם בין המילים, היא עצמה אבדה, כילתה את הברתה.
מילה.
אנחנו, כולנו, סוטים אוכלים בתחת, מופרעים, פרועים, חסרי רסן, תאווים, בני זונות של אנשים.
מכלים, אוכלים יורקים, אוכלים יורקים ושוב אוכלים אוכלים אוכלים עד שכבר אנחנו לועסים לעצמנו את הלחיים מבפנים.
תנו לי אהבה, איפה אהבה, מה זו אהבה, מי היתה ואם היתה.
תנו שלום, רעות, אחווה, שלווה.
בדיחה בדיחה בדיחה ועוד בדיחה גסה!
חרא בתוך הזונדה של ראש הממשלה.
לאף אחד כבר אין מילה, מפחד המילה.
*

אם יש משהו שתמיד שבה את לבי הוא אופן התבטאות.
"IM IN THE DARK HERE, IM IN THE DARK",
לוטנט קולנל פראנק סלייד (אל פאצ'ינו, ניחוח אישה)

משפט, רק משפט אחד ואתה מבין משהו שכל הכושליראבק של כל המתרימים לעולם לא יצליחו להעביר לך.
עיוור, פשוט לא רואה, הוא בחושך.
וראבק, כמה חשוכים יושבים כאן...


*

אני חולה היום, למעשה אני חולה כבר כמה ימים. אבל היום בבוקר הייתי חייב להופיע לאיזו פגישה.
ישבנו שם, בשמש בוקר של קפה תל-אביבי, חמישה גברים.
אחד העלה משפט כזה, השני העלה משפט אחר. באיזשהו שלב מישהו אמר משהו שהעלה לי את הסעיף ואני מתוך החולי, שלפתי לו בתגובה:
"ת'זדיין, לא מעניין אותי! ועוד דבר, תגיד לחרא ההוא שיקח את המיצכוסאוחתו שלו לביוב של חברה אחרת".
אחר כך נהיה שקט, ואז מתוכו עלו חיוכים ואני הרגשתי איך המצח שלי, שצומק בכעס נמתח לחיוך.
"מיצכוסאוחתו?" אמר לי אחד מהם.
"כן, זה הגרעין של של הגרעין, ההכי למטה".
"טוב..." הוא הנהן לעצמו.
אחר כך, לכשיצאנו מבית הקפה ואיש איש הלך לדרכו, אני הילכתי סהרורי וחשבתי לעצמי שלפעמים, מילה אחת, יכולה להפוך לך את היום ממחורבן לגמרי למושלם.


*

כמה כאן כתבו לי למסנג'ר ולתיבה הפרטית על איזו משתפכת וורבלית שעלתה לכאן והתחילה לחרבן על הפרום.
חלק אמרו שהיא אחותי התאומה.
חלק חשבו שזו אני.
חלקם עוד חושבים... טוב לפחות אחד בטוח חושב כך...
את האמת, אחרי שקראתי אותה, חשבתי לעצמי שאולי אני זה לא אני.
ואולי לרגעים אני מתפצל...
ואולי הסיבה שבגינה אני פה, במקום השפל הזה, היא שכאן אתה יכול למצוא אנשים שהצורך שלהם במילים שווה ערך לצורך נרקומן במזלג לחפור בעור בכדי להוציא את הנמלים...

*

כבר שישה חודשים שאני לא ממש חי.
כבר שישה חודשים שאני מדשדש ואתמול, אחרי שקראתי את הפוסט של הכושיליראבה הזו החדשה, נזכרתי שפעם, פעם הייתי אחרת.
אני זוכר ימים של ריבים עם נריסה, לורן, כלובי, ומי לא.
אני זוכר ימים של לדפוק על שולחנות, לעשות, לרוץ, לצעוק, לחפור, לקבור, לקנות, למכור, לטעום, לירוק, לחיות.
אני זוכר ימים של ריבועים בבטן, של כושר, של עושר, של אושר, של צחוק, של בוז בחיים ובוז בעצמי.
אני זוכר וזה מקומם אותי שאני נזכר בזה, כי להיזכר במשהו זה אומר שכבר אין לך אותו.
טוב האמת חלק מהדברים איבדתי, וחלקם עוד איתי ועל אף שכך, קשה לי להסביר את זה, אבל לאחרונה אני מרגיש שאני זה לא אני וזה מדליק לי נורה.
כלומר, היום שבו אתה מתבגר הוא היום שבו אתה מכנה את עצמך ילד. בדיוק ההפך מילד שדורש שלא יגידו לו שהוא ילד.
ישנם דברים, שהדרך שלך להבין שאתה מאבד אותם היא כשאתה מתחיל להיצמד אליהם במילים.
אבל אני לא רוצה להיצמד אליהם במילים.
אני רוצה שלא לחשוב עליהם, אני רוצה שיבואו לי כמובן מאליו, אני רוצה אותם עלי מבלי שארגיש בהם, כמו חולצת מטאליקה שחורה שרכשת בהתרגשות והיית נזכר בהיותה עליך רק כשעיני נער בן גילך היו נחות עליה בערגה.
לחיות את המיצשלהכוסאוחתו, פשוט לחיות אותו. לא לחשוב עליו.


*

אני מניח שהרגע שבו המחשבות שלך יוצאות לקיום, הוא ברגע שבו אתה מקיים אותן.
זה לא יכול לחזור בצעדים קטנים, צעד צעד. לא, זה יכול לחזור -רק- בבום.
בדיוק כמו ברגע שבו לראשונה תפסת גל...
אתה מחכה לו על גלשן ומתאמן בהתרסקויות הרבה זמן, אבל ברגע שהוא מגיע, הכול פועל מעצמו.
אתה גולש.


*

אביב גפן מתקשר אלי.
הוא אומר לי:
"מה קורה גולד?"
אני מחייך לקולו המבולבל ומשיב:
"על גבול ההגיון..."
"מה יש לך לחיות על הגבול?" הוא צוחק.
"למה?" אני משיב.
"תחצה אותו".
"מה אתה מציע יא אומו?" אני מגחך.
"גרפיטי!"
"גרפיטי?" אני צוחק.
"כן, מה יש?"
"דווקא סבבה, מה נתיז?"
"לא יודע, מה נראה לך?"
"דור מזויין?" אני צוחק.
"דור גריאטרי..." הוא צוחק.
"נו מה, מה נתיז?" אני מצית סיגריה ונשען לאחור כשאני ממולל את שערות ראשי בחשיבה.
"לא יודע..." הוא משיב ושנינו יושבים על הקו בשתיקה. אחרי איזו דקה שבה אנחנו שותקים הוא אומר:
"טוב, אתה יודע מה, בוא פשוט נלך לסרט".
"מה סרט?" אני מתנער, "אמרנו גרפיטי לא?"
"כן אבל..."
"אבל מה?"
"לא יודע, אתה יודע..."
"מה?"
"מה, נתחיל לרוץ וכאלה? למי יש כוח לזה..."
"אין לך כוח?"
"לא".
"טוב לי לא בא סרט".
"טוב אחי, אז בוא נדבר מחר, אולי נעשה משהו מחר, נשתה קפה".
"טוב", אני אומר לו.
"טוב", הוא משיב ושוב עומדת שתיקה.
"אתה יודע", אני אומר לו לבסוף, "נעלמנו".
"כמו אבק ברוח", הוא משיב, "כמו אבק ברוח".
"כן, פשוט ככה, אבק ברוח", אני מהמם, "טוב גבר, יאללה, לילה".
"לילה", הוא השיב וסיים את השיחה.
אני נשארתי לשבת שם, באותה התנוחה בוהה בקיר וחושב על זה שכן, נעלמנו, כמו אבק ברוח נעלמנו.

אוחחח איזה מילים

gala • 21 בפבר׳ 2006

לחיות את המיצשלהכוסאוחתו, פשוט לחיות אותו. לא לחשוב עליו
וכן...רק בבום.

תודה כפרה

Grey / Green • 21 בפבר׳ 2006

זה היה היוליסס של הפוסטים בכלוב אי פעם.

אני הגעתי עד היטלר.

צ'יטה​(שולט) • 21 בפבר׳ 2006

למרות שאתה נראה מאד חכם, גם. עדיין חסר לך משהו ביחס לחדשה מאד הזאתי.
לא בדיוק יכול להצביע מה זה שחסר.

יופי, זה בריא מדי פעם להציף את התהום הדרעקית של עצמך.

חדשה מאוד​(נשלטת) • 21 בפבר׳ 2006

תחשוב שזה כמו מי תהום שעולים מבטן האדמה
ומביאים לפני השטח את כל החרא שנמטמע בפנים
את כל שיירי העיכול של מערכת הניקוז התוך בטנית.
מיץ כוסאחתוק מודה לך על השיתוף.

והיטלר:
החאריית הזה, היה מאוד פדנטי בחייו,
יצר מושגי יופי עליונים, לא סתם. אבל שחט בני אדם כמו היו תרנגולות.
למה?
כי הוא לא היה מוכן לקבל שחולשה היא אנושית כמו חוזק.
שכיעור הוא יצירה אלוהית.
אז כדי לא להכיל את החוויות הנחותות לפי השקפתו,
הוא פשוט חיסל אותם.

כמה שאני בוטה ומקבלת הכל כאנושי
ככה אני יותר מתעדנת ויכולה להכיל יותר ויותר.

למה לעשות סדר בבלאגן?

lOli • 21 בפבר׳ 2006

גולד -
קשה לי לומר שכל מילה זהב, אבל קטעים ניכרים ומשפטים שלמים מנצנצים מן השחת באור יקרות.
יש לך פנינים נדירות פה ושם וניסוחים שנוגעים.

ואולי, וכאן אני מסכימה עם חדשה מאד, לא ניתן להפריד את המוץ מהתבן.
אולי בלי השחת לא הייתה מחט.

או בקיצור: הגיבוב, חוסר השלמות, הנדנוד, כולם אנושיים והיופי לא היה קיים בלעדיהם.
מילים חלקות , מילות לבנים מלוטשות מדי(כמו שכתבה מי שכתבה בבלוגה הענוג), פשוט לא נוגעות.

האלגנציה מתה, לונג ליב האינטליגנציה!

לאלי, מה שלומך?

עינבר • 21 בפבר׳ 2006

גולד הוא כותב מאוד מוכשר ולפרקים זה עונג לקרוא אותו,
אבל מה יש לו צורך לזרוק כאן המון המון חשיבה נגטיבית.
פעם חשבתי שיש בו משהו עצוב, אבל שמתרגלים, זה לא.

גולדי, אתה כוסית !

Yosefus​(שולט) • 21 בפבר׳ 2006

[quote="G-O-L-D"]
*

...

*

...

*

...

*

...
*

כבר שישה חודשים שאני לא ממש חי.
כבר שישה חודשים שאני מדשדש ואתמול, אחרי שקראתי את הפוסט של הכושיליראבה הזו החדשה, נזכרתי שפעם, פעם הייתי אחרת.
...

אני זוכר ימים של ריבועים בבטן, של כושר, של עושר, של אושר, של צחוק, של בוז בחיים ובוז בעצמי.
... quote]

גולדי חומד, אני עוד זוכר את הפוסט שהבטחת להוריד במשקל ולחזור לכושר ולהראות שוב ריבועים בבטן.
כוסית קראת לעצמך אז. כוסית בכיינית.
היום, אפילו קליבר לא טורח לענות לך.

אכן אבק ברוח

venus in our blood​(שולטת) • 22 בפבר׳ 2006

כולנו.

וטוב שיש פה ושם נצנוצי זהב..
.


''אינשאללה נמות לו רק בשביל אותה שניית חיים...
שורדים, מלאי כמיהות, שמתקיימים...''


צריכים אותך פה יותר, כנראה.
להאמין בנצנוצי זהב
ב-זיק חיים...

Re: גולדי, אתה כוסית ! - יספוס אתה טועה

קליבר​(שולט) • 22 בפבר׳ 2006

[quote="Yosefus"]

זה לא שאני לא טורח לענות , זה פשוט מעורר רחמים .
האיש מסכן , למרות ההברקות פה ושם , שהתמעטו , הוא מלא כעס
על עצמו בעיקר , ועל כל העולם .
שילך לעשות משהוא בחיים .