venus in our blood(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
27 בפבר׳ 2006
אין כל חדש תחת השמש..( אז מה אנחנו בעצם רוצים? )את זה שיכיל אותנו, את הטוב והיפה שבנו , שיצליח להעצים אותנו בזכות מה שאנו. שיוכל להביט לנו קרוב קרוב לשדים, למיפלצות החבויות בפנים ויידע גם לחבוק ולהכיל את הרפש שבנפש שנדע שיש מולנו , לצידנו פרטנר ''אמיתי '' כזה, שאפשר גם להשתעשע איתו בכל הדברים הכי מטריפים בעולם אבל, גם יוציא מאיתנו את מה שבלענו ושכחנו את מה שקברנו והדחקנו. שירשה לנו להיות אנו עצמנו כי לפעמים דרך עיניו של אחר, קל לנו יותר לאהוב או לקבל את עצמנו, בדיוק כפי שאנו? כי לפעמים, דרך עיניו של האחר, קל לנו יותר לראות ולהתמודד ולהכיל את הכאב של עצמנו? האם זה מציאותי.... לצפות להכלה מושלמת האם אנו מסוגלים להכיל בשלמות את מי שאיתנו? אם כן, למה כולנו, ברמה כזו או אחרת, משותקים רגשית כשזה מגיע לאינטימיות של הנפש? לשחק בין הסדינים ולצפות שזה שאיתנו יכיל את מה שאנו לא תמיד יכולים. איכשהוא... זה נשמע מוכר. זה לא (רק) בדס'מ קוראים לזה אהבה וזו ממש לא מילה גסה. מאז ימי הגירוש מגן העדן הקמאי ל-מה אנו מצפים בעצם, אם לא לאותה התמזגות והכלה? ומצד שני, מבוהלים מעצם המחשבה שיכולת קירבה והכלה כה גבוהות שהרנטגן המנטאלי- נפשי ייקח מאיתנו את זהותנו האינדווידואלית... אין כל חדש תחת השמש.. הרי זו בעיית האדם עוד מימי קדם- להתמזג או להישאר אינדווידואל. ולכל דבר יש מחיר...? האמנם? או שכך לימדו אותנו לחשוב? ומה לגבי קצת אהבת-חינם? כזו, שלא דורשת דבר בתמורה? האם אנו, כבני אדם, מסוגלים לכך או להישאר ברמת השאיפה? הציפייה? תמיד אותו דיאלוג אנושי פנימי התמזגות, הכלה, קירבה, קבלהנתינה או מחיר החופש עצמיות זהות ואולי... אהבה היא הגשר בין השניים? אולי, אהבה היא לא מילה גסה... |
|
|
|
|
|