GOLD
|
לפני 20 שנים •
5 בספט׳ 2003
תראה את עצמך, נו רק תראה, בבקשה.אהבה. מתי שהוא אתה רואה את עצמך בפעם הראשונה במראה. וככה כמו שאתה, אתה מביט מהופנט ורואה נפשך. בלילה זה קרה. אתה יצאת לראשונה. קטן ובודד, מפוחד וכואב, מביט על היותך. אתה רואה את תוכך? אתה שומע מי אתה? הנה תראה הם יוצאים... כל החרטות וכל הפצעים... כל הפעמים שרצית לברוח, כל הפעמים שרצית לצרוח וזה לא קרה ורק באשמתך. ילד עינייו אבל, מביט אל תוך מראה, מראה זקנה. היא עייפה והיא סובלת. אז נו מראה את שוב בוחנת? תגידי לי מה את רואה? תגידי לי איפה טעיתי ואיך חוזרים בחזרה? מראה קרה, מראה קפואה. מראה טיפשה ומיותמת, מראה לבד סובלת. היא לא תיתן שתכנסו. היא לא תיתן שתסתכלו אל תוך תוכה. מראה בוכה. בלילה יוצאות הצלקות, וכשהן עולות יורדות גם הדמעות. לאן הולכים מכאן? לאן??? הלילה נעלם, הלילה נרדם. אך מחשבות לא נרדמות, הן נכנסות לחלומות. הן כועסות הן לא עוזבות, הן מחכות רק בשבילך, רק שתיפול מעצמך. לאן ברחת כשכאב בתוכך? היכן נטשת את הילד שבך? הוא צעק שהוא לבד, הוא צרח כמפוחד. הוא צרח!!! בסוף שתק, ואחר כך הוא נחנק. תישן היא מבקשת, אותה אישה שמדימיון פולשת... מבקשת, מתחננת, ושוב פעם נעלמת. לבד. לבד לבד לבד. לבד בתוך מיטה שנים כמעט. והזמן הוא יחסי, כן זה פשוט, זה גם טיבעי, אבל רק לא כאן, לא אצלי. לא אצלי בתוך מיטה ששנים כבר בודדה. כי חי לבד, אוכל לבד, יושן לבד. אין אף אחד... אין אף אחד! ובמיטה ריקה מחום, עוד לילה צף לו עם עצמי ועם השיגעון. הבוקר שוב עולה מוקדם, וכשהוא בא רק אז אני נרדם. תישן? את מבקשת? מחייכת? שוב פעם נעלמת! אשת הדימיון עברה דירה, כן, גם היא עזבה את מיטתי הקטנטנה. הבוקר נעלם. השקט לא מושלם, הלילה מתאדה, בלב שמתקשה, הבכי לא יוצא. מה אני רוצה? אז מה אני רוצה? להתעורר מהחלום? להעלם מכאן היום? אז נו מראה מה את רוצה? מה את רוצה? היא חייכה במבוכה, השפילה מטה את ראשה, ולחשה לי... אהבה. בכבוד רב, GOLD. |
|
|
| ניקול(לא בעסק) |
לפני 20 שנים •
5 בספט׳ 2003
וואו
מדהים
המראה שהיא נפש האדם כל כך נכון כל כך קשה להיות מול עצמך זה הפחד הכי גדול והכתיבה מדהימה כבר אמרתי? |
|
|