שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שקיעה

annabelle
לפני 18 שנים • 2 במרץ 2006

שקיעה

annabelle • 2 במרץ 2006
מבט ארוך אל תוך העיניים התכולות שלך גורם לחום מוכר ואהוב להתפשט בגופי הקמל.
אתה מחייך, והקמטים שפעם היו כמעט ובלתי נראים- חורשים כעת תלמיהם.

כמו המצוף המטלטל למרחוק, עולים בי זכרונות, מן הפגישה ההיא בבית הקפה:
"איך אזהה אותך" שאלת בחשש מה.
חייכתי לעצמי:"אתה תזהה...אין לי ספק שתזהה"

אני שולחת יד לא צעירה, ללחי נפולה מעט. אתה עוצם עיניים, מתנשם בכבדות, ומאמץ אותי אליך.
וכמו אז,לשוא מתאמצת לעצור את הדמעות שאתה מוחה מפני בעדינות האופיינית לך.

כן,זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, גם לא ממבט שני.
אני ריחפתי ואתה בהתמדה ובעקשנות האופיינית לך, משכת את החוט שוב ושוב לקרקע- עד שנכנעתי והייתי שלך.

שותקים אל מול גלי הים והשמש שצובעת את התכלת בשקיעתה.
אחרי כל כך הרבה זמן יחד...השקט שלך עדיין מפליא אותי.
נזכרת איך באהבה גדולה אספת אליך את הסער שבי. איך חיבקת לי את הכאב.
איך מחלת על עצמך כשרציתי אותך אחרת, כשרציתי אחר...

"איך לא ויתרת עלי?" שאלתי ללא מילים.
"את לא מבינה? אהבתי אותך אז, אוהב אותך היום, עד יומי האחרון".
צפונה בחיקך מפני צינת הערב, אוהבת הכי בעולם להיות שלך, אוהבת את מעשי אהבתך בי, גם היום, כשגופי שאבדו עליו קימוריו- נעתר ומתרפק על מגע גופך האהוב.

"את אחת הנשים הכי מיניות שפגשתי, בעלת החיוך הכי יפה בעולם" הרצנת פעם בפני.
הישרתי מבט מבולבל: אני, הילדה הגבוהה ביותר בכיתה, השונה, הדחויה, הפכתי פתאום לברבור צחור וגאה, עת ליטפת ברוך כל פיסת הויה בי, עת הראית לי אותי כה יפה וזוהרת.

האם זהו הגיל הנותן אותותיו וגורם לרעד כשאתה אוחז בידי, או שמא אותה תשוקה חסרת רסן המפעמת בי?
אתה נושק לי באותו הלהט, ולא מרפה לרגע את אהבתך למרות שכבר כמעט ונגמר לנו הזמן כאן...

"אני זוכרת את הקטנה, כשראיתיה בפעם הראשונה. היא היתה רק בת עשרה חודשים, כמו אפרוח קטן".
החיבור עם הילדים היה מיידי. עטפתי אותם באהבה כמיקשה אחת עם ילדתי.
הם חסרים לך, חסרים לי.
הגדולה, שפתחה קריירה של רקדנית מצליחה בברודווי, היא כעת מורה נחשבת למחול, נשואה וחיה מעבר לים.
הילד הרזה והמבריק שהיה רץ לקראתי בכל פעם שהיינו נפגשים, מתרפק אל תוכי, הפך לאיש עסקים מצליח. רק לאחרונה קנה חברה שהיתה, כך אומרים, בעבר מצליחה ביותר: מיקרו...משהו...מאיש אחד...גייטס.
הג`ינג`ית הקטנה פרופסור לפילוסופיה. מרצה מבוקשת בכל העולם.
והילדה שלי? היא זמרת אופרה, כמובן, מתגוררת במילאנו, עם רוברטו ושלושת ילדיהם.

מבחינה בה בדמעה, מבצבצת אצלך מזוית העין.

אחרי הרעש הגדול, והטלטלות. אחרי הימים שבקשתי לברוח בקשתי את כניעתי בידיים זרות, נשלטת פעם בידי רוע ופעם ביד רכה, אחרי הכאב, ההשפלה, הצלפות הנפש הזנותית ועינויי הגוף הרעב, אחרי שזרקתי את עצמי מאחד והטלתי את עצמי אל אחר, בחיפוש עלום אך מתמיד, שלחתי ידיי אל האור ההזוי שכבה כל אימת שנגעתי בו.
אחרי הכל חזרתי אליך כמו מקרב, מוכה, חבולה ומותשת.
שתקת כשהנחת תחבושות טובלות חמלה על חבורות נפשי,עד שנרפאתי ובאתי אליך,
מוכנה לקבל את מה שהיה לך לתת.


החוף,התרוקן מיושביו, בספסל מרוחק עוד זקן ערירי, שותק אל מול הים.


אביב 2036
lain
לפני 18 שנים • 2 במרץ 2006
lain • 2 במרץ 2006
מילים חוצבות בבשר
נפלא הוא העצב הזה.
כנפיים​(נשלטת)
לפני 18 שנים • 2 במרץ 2006

מילים נוגעות

כנפיים​(נשלטת) • 2 במרץ 2006
התפאורה
תאור הדרך שבאתם בה זה אל זו
וזו אל זה
הדרך שבה אתם נוגעים
הדו שיח שמתקיים בינכם שם
בכל כך הרבה רבדים

הכל
כל כך נגע
מעורר תקווה כמעט

אפילו תאור הילדים המוצלחים מידי
לא הצליח לקלקל

אהבתי

תודה על הדמעה
והכמיהה
והגעגוע....
Grey / Green
לפני 18 שנים • 2 במרץ 2006
Grey / Green • 2 במרץ 2006
הו, יופי.
aka BODYGUARD
לפני 18 שנים • 3 במרץ 2006
aka BODYGUARD • 3 במרץ 2006
כשקראתי זאת אתמול אחר הצהריים
אמרתי מילה אחת כמדומני...

מדהים!!!

אז כעת קורא שוב
ועדיין...

מדהים!!!
זרה מוכרת
לפני 18 שנים • 3 במרץ 2006
זרה מוכרת • 3 במרץ 2006
לא יודעת מה יהיה מחר או לאחר מכן...

אבל עכשיו,
בנקודת הזמן הזו

זה הופך את הקרביים לקרוא את המילים שלך.

תודה.
annabelle
לפני 18 שנים • 3 במרץ 2006
annabelle • 3 במרץ 2006
אשרי האנשים שזכו לאהוב כך


תודה
המלט
לפני 18 שנים • 3 במרץ 2006
המלט • 3 במרץ 2006
זה מאד יפה ונוגע . תודה.