GOLD
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2003
היום יום הולדת יא' קוקסינל!
אולי הדבר הכי נעים -לי- שכתבתי אי פעם.
ארוך מאוד. היום יום הולדת "מה יש לך?" הוא שואל אותי. "לא יודע..." "חה, לא יודע, הצחקת אותי!" "תצחק", אני משיב בעייפות. "שתוק! אלי אתה לא פונה ככה, איתי דבר נקי!" "תגיד לי? מה אתה רוצה?" "אמת!" "נו, אז הנה, אני אומר לך בכל הכנות שיש בי, אני לא יודע!" "שקרן!" "תגיד לי מי אתה?" "אני הוא זה שלעולם רוצה ברע, אך לעולם עושה רק טוב". "את זה אני כבר יודע, הכרנו בעבר, אבל מי אתה חושב שאתה, שאתה מדבר אלי ככה? אגב כל פעם אתה מביא אותה בניסוח אחר לחראיות שבך הא?" "שתוק! שקרן!" "אמרת את זה קודם..." "הנה אני אומר את זה עוד פעם, אתה שקרן!" "למה אתה אומר את זה?" "כי זו אקסיומה!" "אקסיומה, התחלת עם מילים מפוצצות? תגיד אמיתה מוחלטת זה אותו דבר, מה הפכת לי אנגלזי?" "חה, מי שמדבר, תקוע לו בלופט ניו-יורקי ולא יוצא ממנו, איכס!" "שמע, מה אתה רוצה?" "אמת!" "איזו אמת?" "שתשיב לי בכנות". "על מה?" "על מה שיש לך?" "עם מה?" "עם הנפש!" "וואלה אין לי כלום" "וואלה אין לי כולם", הוא מחקה את טון קולי, "מה קורה בעוד יומיים?" "מתי?" "ביום ראשון, מה קורה ביום ראשון?" "שום דבר מיוחד..." אני משיב מפשפש בזיכרוני אם נקבעה לי פגישה כזו או אחרת. "שום דבר מיוחד פרט לציון היו שבו נולדת!". "אה, כן", אני מהנהן בחוסר נוחות. "או!" "מה או?" "או על זה בדיוק אני מדבר!" "על מה?" "על תחושת אי הנוחות הזו..." "איזו תחושת אי נוחות על מה אתה מדבר? תגיד לי מה אני נראה לך ילד?" "כן!" "אז אני לא!" "שקרן!" "עוד פעם העלבות?" "כן! שקרן!" "טוב, אני שקרן..." "נכון, שקרן, שקרן, שקרן!" "מצוץ לי ת'זין עד החיבורים!" אני מסנן בכעס. "או!" "מה עכשיו?" "הנה אני מוציא ממך קצת רגש". "לך תזדיין". "לא יכול". "ואתה בא להטיף לי?" אני מגחך, "בולבול". "את מה שאני זיינתי במהלך דורותי, את..." "אתה לא בלה בלה בלה", אני קוטע אותו בחוצפה. "שתוק!" "לא רוצה!" "מה קרה כועס?" הוא מחייך. "לא, אבל מאבד סבלנות". "זה מה שחשבת שיהיה?" "מה?" אני מתנער מנסה להבין את דבריו. "זה מה שחשבת שיהיה?" "מה שיהיה עם מה? דבר עברית!" "ת'זהר שאני לא אתחיל לדבר איתך סינית בניב רוגנזיטורי". "דבר מה שאתה רוצה, רק דבר שאני אבין מה אתה רוצה בכדי שתלך מכאן כמה שיותר מהר. מה שיהיה עם מה? למה אתה מתכוון?". "מה שיהיה עם החיים שלך..." "מה איתם?" "לא יודע, תגיד לי אתה..." "טוב לי איתם". "עכשיו אני אגיד לך למצוץ לי את הזין עד החיבורים", הוא צוחק. "מה ת'רוצה?" "אמת!" "טוב קבל אמת, שאל שאלות, תקבל תשובות!" "זה מה שחשבת שיהיה?" הוא שואל שוב. "לא יודע על מה אתה מדבר!" "פעם, כשהיית קטן, כשהיו אומרים לך שיום אחד תהיה בן 30, ככה ראית את עצמך? במקום שבו אתה נמצא?" "לא". "או!" "מה או? או! כל הזמן אתה עם האו שלך, מה ת'מורה רוסי להיסטוריה?" "לא, אבל גם דם רוסי זורם לי בעורקים יחד עם עוד כמה עשרות סוגים שונים..." "טוב, מה ת'רוצה? למה אתה כאן?" "לדבר איתך". "למה?" "כי אני אוהב אותך". "אוהב אותי?" "כן". "טוב", אני אומר ומגחך. "למה אתה מגחך?" "סתם..." "אין סתם". "באמת סתם, נו די". "רגע רגע, אני רוצה להבין, אז כשהיית על אדן החלון בניו-יורק, וביקשת ממני לעזור לך, ביקשת ממני שהספר שלך יצליח, אמרת לי שאתה יודע מהו היעוד שלך ואתה יודע מה אתה רוצה, אמרת ואני מצטט' יאללה סדר אותי כבר, תן לי כנפיים שאני אוכל להוציא את מה שפה' וכיוונת בידייך אל עבר החזה יענו הלב, ואגב במאמר מוסגר אני חייב לציין שזו אולי אחת הבקשות הכי משונות ששמעתי בחיים שלי, אבל לא משנה בכל אופן, אז לא שמעתי אותך? לא הקשבתי לך? לא עזרתי? אתה לא סופר עכשיו? לא קוראים אותך? לא התפרסנת מזה בכבוד?" "כן..." אני לוחש ומשפיל מבט. "לא לא, אל תשפיל מבט, ס'תכל עלי!" "מה?" "כשאני שואל אותך משהו, אתה עונה! ואני מה אני רוצה? אני בסך הכול רוצה לדעת, מה יש לך". "אין לי כלום". "גם זה נכון, אבל בכול זאת..." "לא יודע". "למה אתה עצוב נשמה טועה שכמותך, למה?" "אתה הרי יודע לא?" "לא, אני לא יכול לדעת הכול ולא יכול ליישם הכול, אני צריך את הרצון שלך..." "טוב, אז אני לא יודע..." "אתה מסתתר!". "יכול להיות". "ממה?" "זה לא ברור?" "לי כן, לך?" "גם לי". "אז מה הבעיה שתגיד לי את זה?" "אין בעיה". "אז למה אתה לא אומר?" "בגללם..." "בגלל מי?" "הם..." אני מסמן בראשי. "הם?" הוא שואל וחיוך נפרש על פניו, "אנשי הכלוב?" "כן". "מה אתה דפוק?" "למה?" "הם מתים שתגיד!" "למה?" "כי להם אין את האומץ להגיד בעצמם!" "אין את האומץ להגיד מה?" אני מחייך בערמומיות. "אתה יודע, ורק אתה יכול להגיד..." הוא מחייך אלי בקריצה. "למה?" "כי אם אני אגיד את זה, אז זה ישמע מופרח, אבל אם אתה תגיד אז הם יקשיבו". "למה? ראבק למה?" "כי לא סתם הענקתי לך את היכולת לכתוב... לך הם מקשיבים... הם אולי לא מסכימים ואולי סתם מתחסדים לפעמים או משחקים דמות שהיא לא באמת מי שהם, כי אחרי הכול גם להם קשה, אבל בתוך תוכם הם יודעים בדיוק על מה אתה מדבר. אתה לא מחדש להם דבר, אתה רק מאבק את מה שהם מניחים בפינות ליבם ולעיתים מנסים לשכוח". "אני מבין..." "אז עכשיו אולי תגיד את זה?" "עוד קצת..." אני מחייך סמוק. "טיפש איבדת את הקליימקס!" "יבוא אחר, הרי אתה אמרת, אני יודע לכתוב". "חה, צודק!" הוא קורא באחת מחויך, "אז זה מה שחשבת שיהיה?" שאל שוב. "לא, אבל אני די מבסוט". "באמת?" "כן, מה רע לי?" "האמת לא צריך להיות לך רע". "נכון, אני עושה רק את מה שאני אוהב מבלי להיות תלוי בשום חסד של שום דבר או אף אחד. אני אוהב את המקצוע שלי יותר מכל דבר, כסף יש תודות לך", אני מחייך וקורץ. "תודה על ההוכרה", הוא חותך את דברי. "ואני בריא, נראה כמו חשבון הבנק, בקיצור מה עוד אני יכול לבקש?" "אוהב את הקצוע שלך יותר מכל דבר..." הוא אומר ונאנח. "כן, מה רע?" "זה רע מאוד". "למה?" "כי כשאין בחירה מתפשרים..." "אני לא התפשרתי עליו, אני עבדתי קשה מאוד בכדי להשיג אותו, אתה הרי היית איתי כשהייתי עובד בלילות על הספר הראשון כשהרגליים היו קופאות לי מקור כי לא היה כסף לחימום, ושמתי ניירות עיתונים בחור של הנעל ההיא , אתה זוכר? החומה, זו שנהיה בה חור גדול במרכז כף הרגל כי לא היה לי כסף לקנות חדשה". "אני לא מדבר על זה..." "אז על מה?" "על הסיבה שאתה אומר שהעבודה שלך היא האהבה הכי גדולה שלך..." "מה רע בזה?" "זה היה טוב אם היית אומר שזו התשוקה הגדולה שלך, אבל לא אהבה". "יש הבדל?" "תהומי!" "אתה מבין בתהומות, אולי תספר לי". "התחלת עם העקיצות?" "לא, אני פשוט לא מבין בדיוק על מה אתה מדבר". "אלו שבאמת מחוברים לרגש שלהם יודעים כי לאהוב אהבת אמת ניתן רק כלפי דבר אחד". "מה?" "די, נו, אתה לא יודע? תפסיק אתה מעליב את האינטליגנציה שלי ואתה יודע, היא עמוקה ורחבה מדי בכדי לנסות ולהגדיר אותה, למעשה ניתן להגיד שאני היא האינטליגנציה..." "טוב, לא רוצה להעליב, אתה מדבר על אהבה לאשה, אבל למה אהבה למקצוע לא יכולה להיות אותה האהבה?" "הספר שלך החדש, זה שבאת לארץ לעבוד עליו, הוא יכול להתקפל לצדך במיטה, לתפוס לך את היד תוך כדי שינה, לכרוך אותה סביבו, להתכפת ולנענע טוסיק חם בבקשה לעורר אותך? הא? הוא יכול לחייך אליך חיוך בעיניים מלאות הערצה? הוא יכול לנשק אותך נשיקות כטיפות גשם אחרונות של תחילת עונת האביב? הוא יכול לדעת מתי עצוב לך או שמח? מתי רע לך ומתי קשה לך? לא! אז אם יש לך בעיה עם רגישות העור, ואתה לא מרגיש שם כלום, לך תעביר תזיין בין הדפים! שמאק!" הוא אומר במבטא ברוקלינאי ואני מתגלגל מצחוק. "אתה מזכיר לי את העורך דין שלי כשאתה מחקה אותם ככה". "מכיר אותו, בייליס, נכון? יהודון, עבר כאן לא מזמן, המשיך הלאה, עשה הרבה טוב, אבל גם יצא קקה לא קטן באיזה משפט אונס... עזוב לא רוצה ללכת רכיל..." "אתה?" אני מחייך ומרים גבה, "אתה לא רוצה ללכת רכיל?" "כן, מה, גם לי יש לב..." "טוב, עכשיו אתה באמת מצחיק". "תצחק!" "צוחק". "טוב אל תעביר נושא". "אוקי, נו, מה ת'רוצה?" "שתענה לי, זה מה שחשבת שיהיה?" "לא, ואתה צודק בכל מה שאתה אומר". "יופי, אז מה אתה עושה ביום ראשון?" "שום דבר, כותב, עוד יום רגיל". "קיבינימט, אני יכול לצאת מכלל שליטה איתך! אני לא מוכן לזה!" "למה?" "כי אתה צריך לצאת החוצה ולהנות ביום הזה, לפחות ביום הזה, שהספר יחכה, שתחכה ההוצאה, ושיחכה הדד ליין. אתה רוצה שאני אגרום להתקפת לב של אחד מהבעלים של ההוצאה שלך? עם כל ההלוויה, ההלם, וכל מה שמסביב, זה ייתן לך קצת מרווח מחיה". "אתה רוצה להעניק לי מרווח מחיה במותו של אחר?" "עקרונית כן, זה כלכלי". "זה לא אתה שאמר לפני כמה משפטים שהוא בעל לב?" "האופן בו אתה מחשב רגשות לא נכון, אבל אני לא נכנס לזה עכשיו". "עדיף שלא, גם ככה אתה מסבך לי את השכל, אתה עוד תגרום לי למדוד על משקל ערך חיי אדם..." "שיקול כלכלי ביותר... אבל עזוב אותך, בוא לא ניכנס לזה, עד היום יש כמה רואי חשבון שבאו אלינו וכבר שנים הם לא מצליחים לבנות את הנוסחה הנכונה לשקלול חיים, אנחנו כאן מאוד נהנים לראות לכמה מילניומים הם יזדקקו בכדי להשלים עשירית מפער החשיבה..." "טוב בסדר בסדר, די, אתה מנפח לי את הראש". "אז מה אתה עושה ביום ראשון". "לא יודע". "אני רוצה שתצא!" "אבל אני יוצא כל יום כל היום!" "לא מדבר איתך על ללכת בשבע בבוקר לים לגלוש עד אחר הצהריים ואחר כך לספורט שלך להסתובבויות שלך ולפגישות למען תחקירים, אני מדבר על פוסייייייי!" "תרגע!" אני מגחך. "למה? מה קרה? לך תזדיין כבר". "יש לך משהו טוב?" "אני? אני מסדר לך בדקה! אבל אמרתי לך, אני רוצה ממך רצון, בלי הרצון שלך אני לא יכול ליצור דבר!" "תגיד", אני אומר לפתע בטון מחושב, "בעיניך ריגוש גדול ליום הולדת הוא כוס?" "ידעתי, ידעתי שאתה תגיד את זה! פשוט חיכיתי!" "נו, אתה הרי יודע הכול לא?" "נכון". "אז הנה, גם את זה אתה ידעת". "כן, אבל אני ידעתי שאתה תסתתר מאחורי השטות הזו..." "למה שטות?" "כי גלגלי מרכבה לא יכולים לנוע במהירות ממצב נייח! הם גם צריכים להתחיל לנוע לאט לאט לקבל את כוח האנרציה של העשייה, תראה אותך, התייבשת". "מה ת'מזיין ת'שכל? רק לפני יומיים זיינתי!" "קשקוש, אני ראיתי אותך בחדר האמבטיה כמעט מקיא!" הוא אומר ואני משתתק, "למה נגעלת? היא דווקא היתה לא רעה בכלל, וזה אומר לך אחד שכבר ראה כמעט הכולללללל". "לא יודע", אני משיב מהורהר, "זה היה פשוט טכני לא יודע..." "אני יודע..." הוא שוב מחייך אלי. "מה?" "תגיד אתה, הם מחכים..." "מי?" "הם", הוא אומר לי ומסמן במבטו. "אה הם..." "כן כן, הם, הם מזילים ריר עכשיו, תגיד כבר נו". "עזוב אני עייף". "אתה הולך להדליק נר השנה?" "מה על העוגה?" "כן". "לא יודע אם תהיה בכלל עוגה, אולי אני אקנה איזה בראוני..." "אתה מתכוון בראוניז!?" "אם תכיר אותו מספיק טוב תוכל לקרוא לו בראוני, שם חיבה אתה יודע..." אני מחייך והוא לפתע מזעיף מבט. "תשמע, אתה חתיכת עלוב נפש! אתה מגעיל אותי! בראוני? יא הומו! מה בראוני? אתה יודע מה הייתי רוצה לשמוע אותך אומר? שאתה הולך להביא לך איזו נקבה חמה אש, פצצת אטום, לזיין לה את הצורה, ואז, ואז, ואז..."| טון קולו נרעד ועיניו ניצתו מתאווה, "בשעה 12 בלילה של מוצאי שבת אתה הולך להושיב אותה על שש בכריעה, לדחוף לה לתחת נר, להדליק אותו, ולצוות עליה לשיר לך יום הולדת שמח! זה נר יום הולדת! אבל אתה... אתה הומו מסריח! קוקסינל! תראה למי הענקתי כוח יצרתי, מישהו אחר היה מזיין את העולם ושנבו! אבל זה הולך לקנות לי בראוני... ראבק עליך, צימוקים יש בבראוני שלך?" הוא צוחק בפראות. "אתה אוהב צימוקים?" "אני נראה לך אחד שאוהב צימוקים? הקוקסינלים בלבן אוהבים צימוקים, ציקמוקים, אני אוהב ענבים מלאים בשלים! צימוקים זה לאכולי בראוניז ביום הולדת יא נוגס!" "טוב די שברת אותי מה ת'רוצה?" "שתעשה מסיבה! שתהנה!" "טוב..." "רגע רגע, אני שומע אותך מסכים לבקשה שלי?" "כן". "תזכור!" "זוכר!" "אני אפצה אותך ביג טיים על זה, אתה תראה, יהיה לך טוב ביום הולדת..." "באמת?" "כן!" "תודה" "אני אוהב אותך, אתה יודע נכון?" "אני מקווה..." אני מחייך, יאללה, רק לך לך, שגעת אותי כבר". "מה אתה הולך לבקש אחרי שתכבה את הנר?" הוא שואל ומחייך אלי חיוך מלא. אני מביט בו משתהה, חיוך עולה בי אט אט ונפרש על לחיי, מבטי מושפל לרגע ואז שוב עולה ומביט בעיניו. "אהבה", אני אומר, "אהבה". "תראה כמה מילים כתבת רק בכדי לכתוב מילה אחת שיש בה ארבע אותיות". "לכתוב סתם מילה? עזוב אותך, תן להם לקרוא קצת, במילא משעמם להם בעבודה". "עכשיו באמת הצחקת אותי". "טוב שכך". "גולדי מאמי", הוא אומר לי מרוצה. "הא?" "אני לא אראה אותך ביום המיועד, אבל אני כבר מסדר אותך עכשיו, בכול אופן, יום הולדת שמח", הוא מחייך אלי בקריצה. "תודה", אני משיב מחויך, "תודה". "עכשיו לך פרסם את זה, נר על בראוניז, חה, הצחקת אותי, קוקסינל..." בכבוד רב, GOLD. |
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2003
..."אז למה אתה לא אומר?"
"בגללם..." "בגלל מי?" "הם..." אני מסמן בראשי. "הם?" הוא שואל וחיוך נפרש על פניו, "אנשי הכלוב?" "כן". "מה אתה דפוק?" "למה?" "הם מתים שתגיד!" "למה?" "כי להם אין את האומץ להגיד בעצמם!" "אין את האומץ להגיד מה?" אני מחייך בערמומיות. "אתה יודע, ורק אתה יכול להגיד..." הוא מחייך אלי בקריצה. "למה?" "כי אם אני אגיד את זה, אז זה ישמע מופרח, אבל אם אתה תגיד אז הם יקשיבו". "למה? ראבק למה?" "כי לא סתם הענקתי לך את היכולת לכתוב... לך הם מקשיבים... הם אולי לא מסכימים ואולי סתם מתחסדים לפעמים או משחקים דמות שהיא לא באמת מי שהם, כי אחרי הכול גם להם קשה, אבל בתוך תוכם הם יודעים בדיוק על מה אתה מדבר. אתה לא מחדש להם דבר, אתה רק מאבק את מה שהם מניחים בפינות ליבם ולעיתים מנסים לשכוח"... יש כאן מישהו שמחפש חיזוקים אצל עצמו??? |
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2003
ניו בוי.....................
רחפנית. |
|
|
loren40(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
6 בספט׳ 2003
אהבתי.. גם את מה שנאמר בין השורות....
|
|
|
| esty |
לפני 20 שנים •
9 בספט׳ 2003
אז למי אם לא לך מגיע
ואללה הם פוחדים הרוב היא כל כך מפחידה 
|
|
|