אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

נקודת מבט

convert​(נשלט)
לפני 21 שנים • 9 בספט׳ 2003

נקודת מבט

convert​(נשלט) • 9 בספט׳ 2003
היא הביטה בעיניו, כפי שעשתה כבר אלפי פעמים בעבר
יודעת מראש כי תמצא שם את אותו מבט מוכר של כניעה
מבט שהפך עבורה לכל כך רגיל.

פעם היא היתה מתאמצת על מנת להשיג את המבט הזה
חפצה כל כך להכניעו לרגליה
להביט בו מתפלש בעפר, כל כך תלוי וצריך.
פעם היא היתה חובקת בידיה את הכניעה המוחלטת שלו
ממוללת אותה באצבעותיה בעניין והערכה
מלאה בסיפוק.
פעם היה עובר בה זיק של התרגשות
כל אימת שהיתה רואה את המבט המעריץ שבעיניו
אותו מבט האומר לה בתחינה אין קץ, שהיא האחת והיחידה.

אבל כל זה היה פעם.

כיום היא כבר יודעת מראש איך הוא יקבל את פניה
יזחל לכיוונה וינשק שלום לנעלה.
כיום היא כבר מכירה את כל מילות ההערצה שלו
שכן כמה צירופים כבר ניתן להרכיב מאותן מילים שוב ושוב ושוב.
היא כבר אינה מתרגשת כאשר הוא מתרגש לראותה,
ליבה כבר לא הולם בה למשמע הלמות ליבו הסוגד,
ומחשבותיה אינן מכוונות עוד אליו בעודו הוגה בה יומם וליל.

הוא הפך, או אולי נהפך, למובן מאליו.

אבל כשהביטה היא בעיניו, כפי שעשתה אלפי פעמים בעבר
יודעת מראש כי תמצא שם את אותו מבט מוכר של כניעה,
הביט הוא אליה בחזרה
הביט וחייך.
וכשארשת פניה הקפואות נסדקה, הוא התיישב לצידה
החיוך עדיין נסוך על שפתיו
העביר ידו על שערה הגולש בליטוף אחרון
נשק קלות למצחה
ואז קם ויצא מהחדר.

convert
Neo
Neo
לפני 21 שנים • 10 בספט׳ 2003
Neo • 10 בספט׳ 2003
תסריט אקלקטי ביותר...
זה ניראה לי סוף טיבעי לסרט דיי מוכר.

כתבת את זה בצורה יפה ונוגעת ללב.
בהצלחה ב"כיבוש" הבא.
convert​(נשלט)
לפני 21 שנים • 10 בספט׳ 2003
convert​(נשלט) • 10 בספט׳ 2003
Neo - קודם כל תודה,
אבל לא מדובר הפעם בחוויה אישית או באירוע אמיתי,
מדובר "רק" בהעלאת נקודה תיאורטית כלשהי.

בהתאם - גם לא כתבתי בגוף ראשון.

יכולתי פשוט לשאול: "האם לדעתכם גם במערכת יחסים בדס"מית קיימת הדדיות?" ואז לומר שלדעתי, אותה הדדיות מתבטאת, קודם כל בכך שאין לקחת זו את זה כמובן מאליו.

בכל מקרה, תודה על הדאגה ותשומת הלב.
אם יתרחשו אי פעם תהפוכות גם בחיי שלי, אני מבטיח להיות מאד ברור בעניין...

convert
DanaDomme​(שולטת)
לפני 21 שנים • 10 בספט׳ 2003

הצד השני של המיתרס

DanaDomme​(שולטת) • 10 בספט׳ 2003
לא פחות כואב כאשר עבד שפעם העריך את מלכתו, העריץ אותה מכף רגל ועד ראש, מביט בה כעת בחוסר ענין בלי זכר לאותה הערצה שהיתה שוכנת שם, באותן עיניים, פעם.

עצוב

פוגע באגו

ומה יותר כואב, מלכה שלוקחת עבד כמובן מאליו או שאולי עבד שלוקח את מלכתו כדבר מובן מאליו?
אני טוענת שהנפילה הזו ממרומי האולימפוס הרבה יותר כואבת.