רסיסים

רסיסים

נבט{marlena} • 26 במרץ 2006

רסיסים

רסיסים. שברים של זיכרונות. רסיסים של תודעה שמידי פעם עולים מתוכי. מציפים אותי. ממלאים אותי בבכי וצער ואושר ותקווה ופחד. ואין בהם תשובות. רסיסים שלך. שלנו. את היית לי לשפחה. לרכוש. צעדת לצידי באחד המסעות ששינו את חיי. כחומר בידי היוצר. לא נשאר לי דבר בשבילך. אין לי תשובות. נשאר לי רק לחפש את המילים להביע עד כמה אני מצטער על כל פעם שפגעתי בך. לחפש את המילים להודות לך על כל רגע מלא קסם ואור.

וכאן דרכנו נפרדות.

ערן.

עצוב לקרוא ...

קליבר​(שולט) • 27 במרץ 2006

כי חוץ מזה שהייתם זוג יפה , הפרידה כנראה קשה לך .

רק אהבה ובריאות לשניכם .

Re: רסיסים

עינבר • 1 באפר׳ 2006

רסיסים, שברים של זכרות, רודפים אותי. מציפים אותי וממלאים אותי בחרדות, בחושך ובאובדנות. רסיסים שלך, שהורסים אותי מבפנים. אין בהם תשובות. הסכמתי להיות לך שפחה. נתתי בך את האמון שביקשת להוביל אותי. בסוף הדרך איבדתי צלם אנוש, איבדתי את הצורך והרצון להתקיים, איבדתי טונות של הערכה העצמית ואת כל האמונה שלי.

כמעט שנתיים של התקפי חרדה, בכי ועוד תגובות פוסט טראומטיות למינהם. אין ספק ששינית את חיי.

לפעמים אני עדיין, רק רסיסים של עצמי.

קליבר, אני חושבת שפספסת קצת, לא מדובר בפרידה, אלא בסיכום של הריסות.


אני מתקשה לזכור מה היה לך לתת בשבילי, אני מתקשה להאמין שנתת לי, אני מקווה שרצית באמת.


מילים שאתה בוחר למנוע ממני, מילים על צער, מילים על תודה.

אולי באוגסט, אחרי הסשן האחרון שהתעללת בו בי, המילים האלה היו יפות ומרגשות.

אבל היום, מול כל המילים האחרות, שהטחת בי. שמרלנה הטיחה בי, זה מעט עד צריבה של כאב.

וכאן, אתה נוטש באופן רשמי.

1. אני מתקשה להבין איך זה יכול להיות שאדם יכול לעשות את מה עשית לי ולהתחמק מזה.
בהודעה אחת בפורום שאומרת לי:
"אני יודע שפגעתי בך, קבלתי ממך משהו,
אבל אני רוצה שתעלמי מהתודעה שלי, כי זה כואב.
על כן אני בוחר, כמו תמיד, שלא להתמודד איתך
ואני מוכן לשלם עד כאן."

2. אני מבינה שאתה בוחר שלא לחזור לאתר הזה, שוב. ניתן לאמר שהסכמנו על כך.
זה ישאר המקום שלי. אולי זה מה שאתה נותן לי.

3. אני מקווה, כמוך, שאצליח להמשיך ולהתאושש, לבד. כי הייתי אישה חזקה.

הכאב שלא ניתן להכיל ומעט זכרונות על רגעים של קסם שמנופצים לרסיסים, נמהלים להם גם ברצון בצדק, במחשבות ההגיוניות ובתקווה לחזור לחיים - זה מה שנשאר

עינבר

אכן ..

קליבר​(שולט) • 1 באפר׳ 2006

אני מקווה שטעיתי .
ושזה לא זה ..

עוף חול • 1 באפר׳ 2006

כואב לקרוא את הכאב שאתםם מביעים... גם כשאני לא יודעת כלום על המקרה אני מצליחה להתחבר איכשהו...
מקווה בשביל שניכם שתעברו הלאה כמה שיותר מהר ותכאבו כמה שפחות

-חיילת-

עצוב..

venus in our blood​(שולטת) • 1 באפר׳ 2006

אני חושבת כמו חיילת..
עצוב וכואב לקרוא את שניכם.
התהפך משהו בתוכי כשקראתי את שניכם, כל אחד בבועת הכאב שלו.

אכן..
מאחלת לכם, לשניכם, שתמצאו את האושר והכוח שלכם.
לך, נבט, על הכח , האומץ והרגישות, על אף ולמרות הכל, לראות את הדברים.
לחוש.
ולהביאם כך.
מעטים הגברים שהיו מסוגלים לזאת.

ולך, עינבר, שתמיד הצטיירת לי כאישה חזקה.
כל הכאב שבעולם לא ימחה זיכרונות וכאב
אבל,
גם לא ימחה את כוחך.

אין להשיב את הנעשה , אבל אפשר ללמוד,
לגדול
להתחזק.
ולמצוא יותר מרגעים של קסם ואור.
הלוואי..

היה לי עצוב כ''כ לקרוא את שניכם.

מאחלת לכם את כל הכח והאושר שבעולם.

אכן הרבה כאב

עינבר • 1 באפר׳ 2006

אבל חשוב לי לראות שיש כאן אדם שיש לו רגישות גדולה לעצמו ולכאב שלו.
לעומת זאת, הכאב שלי הוא משהו שהוא בוחר לחיות איתו,
למרות כל הצער, המשיך להתנהג באותה הדרך, עד הפוסט הזה.
אין לו כוונות רעות. פשוט כל כך כואב לו ולא נשאר לו כלום בשבילי.

זאת הדרך האלגנטית שלו, להתחמק ממה שהוא עשה לי, לא לראות.
אין לו מושג על מה הוא מצטער, הוא רק לא רוצה לדעת שהוא גרם לי סבל
ואין לו שום רצון לדעת. לקחת אחריות.

מה שלא ברור לי, נוגה היקרה, זה איפה את רואה כאן אומץ?
רק מילים, כמעט יפות, האמת שלא האמנתי להבטחות האחרונות שלו.
ועם זאת נותרת העובדה שהוא הפר אותך בצורה בוטה, נותרת אמת.

עינבר,

venus in our blood​(שולטת) • 1 באפר׳ 2006

אינני מכירה את הסיפור ביניכם.

ראיתי אומץ בחשיפה שלו. ביכולת להתייצב מולך ולומר, בדרכו שלו, טעיתי..אני מתנצל..

ייתכן ואני טועה.

מה שבטוח , ש-את כל התמונה , לפרטיה הקטנים, יודעים רק את והוא.


עינבר,
אני חשתי בך תמיד אישה חזקה. אישה שיש בה כוחות פנימיים בלתי נדלים.
ואת בעצמך אומרת...שהוא לא מסוגל לקחת אחריות, שכואב לו, אבל שהוא לא מסוגל להתמודד עם הכאב שלו ושלך..

את, לעומת זאת, ניצחת.
בדרך הקשה,
אבל ניצחת.
לא אותו,
ניצחת את מה שהיה יכול להיגמר אצלך רע..מאוד רע.
אבל היית חזקה, כנגד כל הסיכויים..
ושוב,
זו רק תחושתי ומהדברים המעטים שנאמרו.

אני חושבת שעם כל הכאב העצום, שאותו אני לגמרי יכולה להבין ולהזדהות עמו,
יש בכוחך לראות מעט מ-עבר לתיסכול ( הלגיטימי לחלוטין )
כי,
במאבק הזה, מול עצמך,
את ניצחת, עינבר.
ובסופו של דבר, זה החשוב מכל.
בשביל עצמך.

צ'יטה​(שולט) • 1 באפר׳ 2006

וואי, כמה כאב.
ליבי ליבי
מאחל ויודע, שהזמן ימצא מזור, לכאב העצום והרב הזה.

עינברי

מUחדת • 1 באפר׳ 2006

חיבוק. מהסוג שמתיימר להקל קצת.


ואת המון אמיצה. אני יודעת את זה.