| annabelle |
לפני 18 שנים •
27 במרץ 2006
צועניה
היא נצבה בשוק החולמים כשמרכולתה מוצגת לראווה.
"אדון, חכה בבקשה... תגע, תרגיש ..." הוא ממשיך עוד פסע, מפנה מבט ופוגש בערפילי עיניה הכהות. עוטה שמלה ססגונית רקומה המדגישה את קימורי גופה,חישוקי זהב מצטלצלים לאזניה כל אימת שתנענע בחדווה או בעצב את ראשה. פורסת כפות ידיה המבקשות, כמעט מתחננות לעומתו. הוא אינו גורע מבטו ממנה וללא אומר מושיט יד גדולה שנוגעת. ברכות, בזהירות כמו מבקש ללטף, לא לפגום או ללכלך את המרקם העדין.. של האריג. כורעת במבוכה לאסוף מן הקרקע את צעיף הארגמן ומתעטפת בו שוב, מהדקת היטב. מן האריג הרך מחליקה ידו אל אריגים מחוספסים, נוקשים, מעשה ידיהם של נוודים שנקרו על אם הדרך. לא פעם חשבה לעצמה כמה כיעור יש בהם, נעצבת על המחשבה כי נשים פתיות יבקשו אותם כעת לעצמן... "תרצה משהו, אדוני?" שואלת בהיסוס. "את הכל!" אומר הקול. |
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
27 במרץ 2006
אנאבל- תודה . כל יצירה שלך היא עונג צרוף לכל החושים. פשוט, תודה . |
|
|
נוריתE
|
לפני 18 שנים •
27 במרץ 2006
|
|
|
| ערגה |
לפני 18 שנים •
28 במרץ 2006
less is more
מקסים
 .
|
|
|
aka BODYGUARD
|
לפני 18 שנים •
28 במרץ 2006
דארלינג...
להתחיל בוקר כך לאחר לילה חביב... שילוב קטלני... כותבת מדהים.. הכל! |
|
|
danniella
|
לפני 18 שנים •
28 במרץ 2006
אהבתי
היה שווה להתחיל להכנס לפורומים....
תודה |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 18 שנים •
28 במרץ 2006
אכן ..
שווה היה לבוא רק בגלל זה ..
|
|
|
הקול(שולט)
|
לפני 18 שנים •
29 במרץ 2006
אכן, טוב שבאתוכן, רק משבאת לפורום, ברור מה חַסַר כאן עד עתה. מעט המילים שהיו לי, נעתקו גם הן. ..... בלי להמתין, בלי להתמקח, ידו הגדולה, הבוחנת את המרכולת עטויית צעיף השני, מדמה כאילו שם, בין קפלי הרדיד מצויה התשובה. היא לא ידעה.... היא לא ידעה אז שרזיה הנחבאים בין הקפלים, לא ישנו דבר, היא לא ידעה אז, שמבלי ששותפה בכך - נבחרה. היא לא ידעה שבחינתה, החיטוט הזה שהוא עורך בה, אלה לא נועדו לבחנה, אלא להכינה לו. מבטו חדר אותה ככידון מלובן....ממסמר אותה למקומה. "אדון" מלמלה בשפתיים רועדות, "צא לסיבוב נוסף ביריד, המשך לחפש", ניסתה טיעון שמעולם לא חלמה להשתמש בו, "צא לתור עוד, כי שחוקה אמתך, ואת שהצעיף מכסה לא תאהב" מילמלה מתוך הרעד. "הסי צועניה" לחש בקולו המקפיא "בחרתי" ולפתע, המבט הזה שלו אמר לה דברים אחרים, קולות שחדלה להאמין שקיימים כאן בשוק, והיא חשה משהו שכבר חשבה שמת בה כשהלב פעם בכח תוכה התערבל וסער, גל רעד חלף בגווה, לחלוחית גאתה בה, מאיימת לפרוץ....מעיניים כמהות. ובירכתי הדוכן, באגרטל צר וארוך, מוצל, למעט קרן שמש חודרנית השלוחה אליו כאצבע ארוכה, בוהק בארגמניותו, ניצב ורד בודד... |
|
|