בואי

בואי

עינב​(אחרת) • 31 במרץ 2006

כל רמ"ח איבריי זועקים. תגידו לה, היא לא שומעת, היא מתעלמת.
המפקד שלהם מתקרב ולוחש באוזניי פקודת יום שנכתבה עבורי, כאילו רק בשבילי.

חינוך, הוא אומר. אילוף, הוא אומר ועיניו רושפות.
מצליח לערוך לי במחי מבט אחד אנליזה שלמה של אני עצמי ואנוכי,
וכולנו גם יחד המומות מגדולתו, עומדות נפעמות לנוכח שריריו המשורגים
ומעט השיערות שמבצבצות תחת חליפת שריון הקשקשים שלו.

המומות. אני, המומה. וכך גם רמ"ח איבריי. הם לא מסוגלים לשתוק.
הם רועדים וגורמים לי להיות מודעת אליהם בכל רגע ורגע.

יש לי אותך? אני שואלת, והוא לא עונה, רק מביט במבט חודר,
מסב את עיניי אל קו האופק שממול, ומצביע עליו ללא אומר ודברים.
תוהה לעצמי, מה אני בעצם אמורה לראות שם?
מביטה על קו האופק ופתאום הוא נראה כה קרוב..

אני לוקחת כמה רגעים, ומסתובבת לאחור. הוא כבר מזמן התיישב על הכורסא הרכה,
מביט בי בחיוך מרוצה, זוקף את אצבעו ואז מכופף אותה כלפי פנים, כאומר לי "בואי, בואי".

אני מרגישה כיצד איבריי מפסיקים לרעוד.

נוריתE • 31 במרץ 2006

מקסים