עינבר
|
לפני 18 שנים •
14 באפר׳ 2006
בנקודת השבירה
אני זוכרת מצבים בהם הגעתי במהלך השסן לנקודת שבירה של חוסר אונים והסטריה.
כאשר זה קרה לי עם מי שהיה לי קשר משמעותי איתו, הוא טיפל בי עד שחזרתי לעצמי. עם האדון הראשון שלי, היה מקרה שעברו יומיים עד שהוא הצליח להחזיר אותי משם. אבל, היו גם מקרים אחרים, שבמהלך הסשן לא זוהתה המצוקה או עוצמתה ונפרדנו, ובהפרש של כמה ימים או שעות מהסשן מצאתי את עצמי רועדת, בוכה והיסטרית. פתאום מצאתי את עצמי במשברים נפשיים אמיתיים וממושכים, שאין לי למי לפנות. האם מישהו/י מכיר את התופעה הזאת? |
|
|
godisafemale(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
15 באפר׳ 2006
כן זו תופעה מוכרתכן, זו תופעה מוכרת שאסור לך לתת לה להישנות ! החיים זה לא ללה לנד ולא הולכים לטייל בנשמה בלי ביטוח ובלי מורה דרך שסומכים עליו אחרי שהוא נבדק על-ידך הפוך ובדוק! ומי שהולך לטייל שם ללא מפה וללא מורה דרך סופו שיום אחד יפול לתהום ויישאר שם! החיים זה לא משחק בקקה. החיים יקרים מספיק כך שהתייחסותנו תהיה מכובדת ואחראית כלפיהם. כלפי עצמנו! מורה הדרך היחיד שאני סומכת עליו הוא אני ואלהים אדירים בשמיים, גילו לי שאף אין ביטוח! |
|
|
מUחדת
|
לפני 18 שנים •
15 באפר׳ 2006
לי יש דוגמה אחרת, שלא מעולם הבדס"מ, דווקא.
ה-LSD כמשל. בנאדם יכול לצאת למסיבה, מתערבב עם האנשים הנכונים, חש בנוח- ומכניס לפה את הקרטון הקטן והבלתי מזיק, לכאורה. האנלוגיה כזאת: בזמן שהגוף מופצץ ב-LSD או כל חומר מעורר אחר, התחושות יכולות לנוע בסקאלה גדולה מאוד של מצבים החל מאושר עילאי ועד לסרטים איומים ונוראים. עם האנשים הנכונים בסביבה- אף אחד לא יתן לך להיכנס לסרטים והדינמיקה תהפוך, ברוב המקרים, גם סרטים איומים למשהו שעוברים אותו או רוקדים אותו, למשל. אבל גם אם חווית את ה-LSD בצורה הכי כייפית שאפשר, בלי סרטים איומים, עם הזיות נעימות או כל דבר שעשה לך את הערב מצויין- יש את השעות של אחרי ההיי. הדאוון. שם, בלי השפעה של כלום, מתחילות שעות של ריק גולמי אינסופי ומשתק, שלא משנה כמה נהדרים היו היום-יומיים שהגוף היה תחת השפעה מיידית של הסם- אתה נופל, שדוד, בתוך עומקים בלתי נגמרים של דיכאון, בילבול, וכמו שאמרת עינברי- משברים נפשיים ארוכים וממושכים. מה אני באה להגיד? שהתופעה מוכרת גם אצל אנשים ששרדו מחלות איומות- ואחרי הריפוי התחיל שלב ריפוי הנפש מהחרדות שליוו את כל משך הטיפול, אצל אנשים שעברו תאונת דרכים וארבע שנים אחר כך פתאום לא מסוגלים לעלות על הכביש ועוד אלף ואחת דוגמאות. אני נוטה שלא להסכים עם גודי {וגם קצת כן}- כלומר, החיים הם באמת לא משחק בקקה- אבל לא תמיד אנחנו יודעים שזה קקה. ההסתמכות על מורי דרך יכולה להיות חלקית בלבד- כי כמו בדוגמה שנתתי, על הסמים- אני יכולה ללמוד ממורה דרך כלשהו מהם סמים, מה השפעתם, באופן הכי תיאורטי ביקום, עד כדי שאדע מה יש בכל סם סינטטי שקיים. אבל בת'כלס? ההתנסות היא תמיד אינדיווידואלית, שום מורה, ויהיה זה המורה המסור בעולם, לא יכול לחזות סרטים אפשריים וכאלה שלא, לא יכול לסמן שביל עבור איש למקום שקיים רק תיאורטית. חוויות LSD הן אינדיווידואליות כשם שבדס"מ הוא אינדיווידואלי. לא יודעת אם הועלתי במשהו- אבל סתם עוד נקודת מבט. |
|
|
|
מUחדת
|
לפני 18 שנים •
15 באפר׳ 2006
הפרעה פוסט טרואמטית {מתוך אתר המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה}:
הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD) היא הפרעת חרדה הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאירוע טראומטי. בחיי היום-יום בישראל, חלק ניכר מהאוכלוסייה נחשף לחוויות טראומטיות, המגיעות עד כדי סכנת חיים: פיגועי טרור, תאונות דרכים, תקיפות אלימות, מחלות במשפחה ועוד. ההתנסות במצב שכזה, או הצפייה בו, מעוררת אצל רבים מאתנו תחושות של פחד וחוסר אונים ולעתים אף כעס על העולם, שהפך לפתע לכה מאיים ובלתי צפוי. במרבית המקרים האירוע ימשיך לחיות בתודעתנו למשך זמן מה, אך בעזרת תמיכה של משפחה וחברים, יצליח חלק ניכר מן האנשים לעבד את האירוע ולחזור לתפקד בשגרה היום-יומית. אולם, מספר לא מבוטל מן האנשים יסבלו מסימפטומים רבים ויפתחו הפרעה פוסט טראומטית. במצב זה, האדם אינו מסוגל להשתחרר מן הזעזוע שבו התנסה, והאירוע הטראומטי משפיע על הוויתו ומפריע לשגרת חייו. במקרים רבים הוא חש כי אינו מסוגל לתפקד עוד: הוא מרגיש כי האירוע עדיין חי בזכרונו, והוא חווה אותו שוב ושוב. סיוטים, קשיי ריכוז וחרדה מתמדת הם רק אחדים מן התסמינים בהפרעה זו. החוויה הפוסט-טראומטית היא מהחוויות הקשות ביותר בהן ניתן להתנסות. הדבר דומה ללקום בכל בוקר מחדש אל אותו יום טראומטי - להיות בו בכל רגע מרגעי היממה. מסיבה זו, חשוב מאד להיות מודעים לתסמיני ההפרעה, ולזהותה הן אצלנו והן אצל הקרובים לנו. להפרעה זו קיים טיפול יעיל ומוכח, ואין כל סיבה להמשיך ולסבול ממנה. http://www.traumaweb.org/home_h.shtml |
|
|