בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דמעות ההבנה

↑ ↓
bubble juice
לפני 13 שנים • שלישי, 18 באפריל 2006, בשעה 15:59

דמעות ההבנה

bubble juice • שלישי, 18 באפריל 2006, בשעה 15:59
היא הגיעה אליי רועדת ורטובה עד שד עצמותיה.
לא שאלתי מילה ,היא גם שתקה כל הימים האלו.
לפי הסימנים על הגוף שלה אפשר היה רק לשער מה שקרה לה.
בית חולים עוד כמה שעות,והיא עדיין לא מדברת,מה קרה ואיך . אטומה רק מביטה לקירות.
אחרי 2 לילות היא כבר התחילה לבכות לא עזבנו אותה לרגע.
מים, הרבה מים לשתות.
אחרי עוד יום ארוך וגשום שעבר,היא התחילה לזוז ולטייל קצת בבית,כולנו הבטנו,כל פעם היא הייתה עוברת ומתנפלת עליו בחיבוק וממשיכה לבכות.
לא יכולנו לתאר את מה שעובר לה בראש,עד כמה כואב לה .ובכלל איך אפשר לדמיין משהו שאתה לא יודע עליו כלום.
רק בסיס של צלקות ודם.עור משופשף עד כאב.
כל שניה רציתי לצרוח עליה את כל כולי,על מה שהיא עשתה על איך שהיא נתנה. ומה קרה.
הייתה השערה שמדובר בגבר , יירכה היו מסומנות ,כאילו הידקו לה אותם כל כך רחוק אחת מהשניה.
רוב הזמן היא שכבה במיטה,לפעמים גם הצליחה להירדם ,חוץ מלבהות בתקרה כל היום.
ביום אחד היינו ממלאים מאפרות כמו קיטור שרק רוצה לטוס וממשיך עוד ועוד.
כל פעם שהלב שלי התחיל לדפוק כמו מכונית מרוץ במנוסה,ניסיתי להרגיע את עצמי,ועוד חיבוק.
כבר עבר עוד לילה והיא לא מדברת, כולנו היינו שבויים בשתיקה שלה, לא מוציאים מילה .
איכשהו הצלחנו להבין דרך פתקים שכתבנו אחת לשניה, או שהיתי יוצאת לחצר לצרוח בלי שליטה.
החוסר ידיעה החל לחלחל במסדרונות הסקרנות והנקמה.
פעם אחת היא יצאה אלינו מהחדר הסמוך ועישנה אתנו סיגריה.
ראיתי איך שהיא מגניבה פיסת נייר קרועה לתוך הכותונת הלבנה שהיא סירבה להוריד מגופה.
אחרי שעה נכנסתי עליה והיא הזמינה אותי אליה.
פרסה את ידיה הארוכות ונשקה לי,לא יכולתי לנשק לה חזרה ,מרוב הזעם שהתחולל בתוכי.
היא מסרה לי את הנייר ולא יכולתי, קפאתי במקומי לכמה רגעים ששברתי אותו בחיבוק , חיבקתי אותה כל כך חזק שהרגשתי שאני מפסיקה לנשום.
הזדעזתי לנוכח המילים הכבדות האלו, את הלילה הזה לא עברנו בשתיקה רועמת, אחד מאתנו קם והתחיל לדבר הוא גרר אותה אלינו והיא שוב בכתה הפעם הצליחה להוציא כמה מילים.לאט לאט כשחיבקנו אותה היא סיפרה הכל , מאיפה זה התחיל וכיצד זה נגמר. את הימים האחרונים אתנו היה קשה לה לתאר,ולא הוספנו דבר מלבד לומר לה שזה בסדר ושייקח לה עוד קצת זמן להתאושש ועד אז אנחנו תמיד כאן. לרגע חשבתי שהיא חייכה . אבל זה היה רק רגע.
הוא היה גבר צעיר למדיי עם לשון חלקלקה כמו תחת של נחש.
כמעט אף אחד לא הכיר אותו, בשיחה הראשונה כבר הבחנתי כיצד הוא לוחץ ומזהה חולשות אצל נשים.
רציתי לשסף את גרונו כשהוא הביט בי וצחק על איזה בדיחה שסיפר, אבל רק גיחכתי .
כשהגיע שעת ערב מאוחרת הודעתי לו שנעם לי חברתו אך כעט אני מוכרחה ללכת, ועזבתי את בית הקפה, בלי לתת לו להוסיף דבר. בלי להביט לאחור יצאתי . חיכיתי עוד כמה דקות בפינת הרחוב , עד שיצא והחל לצעוד לעבר השני של הסמטה, אחד מאתנו החל ללכת אחריו.
לפני שהספיק לנעול את דלת ביתו פרצנו פנימה שלושתנו, מייד כיסיתי את ראשו ולא אמרתי מילה.
אחד מאתנו קשר את ידו ורגליו בהדיקות , הוא לא יכל לזוז ולא יכל לצעוק , עכשיו הבן זונה ישלם את המחיר.
ירדנו מיד לחניה , משם המשכנו לסטודיו. זרקנו אותו על הרצפה ומיד אדי הכל לקשור אותו למיטה , כל הקיר שאליו הופנה המיטה היה לבן, אדי קשר את ידו לצדדים וכך גם את רגליו הוא היה פעור כולו ,לקחתי סכין והתחלתי לפשוט את בגדיו.
עדיין עם הכותונת הלבנה הוצאתי אותה החוצה, היא עמדה שם וראתה אותו מוטל כך על המיטה אפילו המבט שלה לא השתנה.
היא פשטה את הכותונת שלה ומיד ניגשה לתיק שהיה מונח ליד הבן זונה.
היא הוציא משם מצת והדליקה סיגריה וכל הזמן הזה הסתובבה סביבו ודיברה אליו, אחרי מספר דקות כיבתה עליו והניחה בצד את הבדל. הוא היה מבועט מפוחד, אפילו אם היינו מתאמצים רק טיפה לשמוע את פעימות ליבו החלול היינו שומעים את הקצב המטורף. היא אמרה "זה אחד בדיוק קרוב נקודה היפה שמקשתת את ירכיי". הביטה בכוויה שלה ואחר כך במה שהיא עשתה לו.
קשה לי לתאר כמה זמן כל זה נמשך, אפילו לא ספרנו, פשוט עמדנו שם , והדמעות נזלו כמו ברז שנפתח לאחר לחץ רב שנאגר בו.
היא עשתה לו בדיוק את שעשה לה קשרה את רגליו והגביה אותם כך שכולו היה הפוך, פתחה אותם , סימנה את כל הצלקות שעשה לה , אף חזק יותר, הוא צרח בעט התחנן וקפץ , חדרה אליו כל פעם חזק יותר וקשה יותר במקביל לצעקותיו והתנגדותו ,ולא עזר דבר.
עמדנו שם שלושתנו והזלנו דמעות, לנוכח הסרט הקשה ביותר בחייה של אהובתנו. הגהנום שהיא עברה, רק התהייה על מה שהיא עברה בתוכה פנימה בתוך המחשבות, רציתי לצעוק את עצמי עד כאב.