צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יום הזיכרון...

אשת לפידות{a}
לפני 18 שנים • 2 במאי 2006

כל יום הוא יום זיכרון.

אשת לפידות{a} • 2 במאי 2006

יש ימים שבהם קשה לנשום מרוב אבל.
שהמשקל יושב כאבן ריחיים על הצוואר, והריאות לא מצליחות להתרומם מספיק בשביל לשאוף אפילו טיפת חמצן.
המוח סוחב אותך כל הזמן ל"שם", למקומות לריחות ולצבעים שמזכירים אותך.
וכל יום הוא יום זיכרון.
אני בטוחה שאם היית פה היית בוכה בשבילנו, מחבקת את כולם, ולא מבינה איך מישהו יכול להיות כל-כך עצוב, ועוד בגללך.
היית מחייכת את החיוך המתוק שלך, מניפה את ערימת התלתלים המשגעת שלך וצוחקת בקול, וכל אחד בחדר היה מרגיש
כאילו את מחייכת רק בשבילו. לרגע אחד הוא היה מיוחד כי הצחוק שלך ושמחת החיים שתמיד אפפה אותך יכלה,
ולו לרגע, לדבוק גם בו.
וזה נורא קלישאתי, אני יודעת. כל מי שמת הוא יחיד מיוחד יפה ומוצלח, ואף פעם לא הבנתי או האמנתי בזה עד שלקחו
אותך מאיתנו ואז נמוגו כל הקלישאות, ונשארה האמת של הכלום שהשארת מאחור.

הקבר שלך הוא הקבר הכי יפה בחלקה הצבאית של בית הקברות. אנחנו מטפחים אותו באדיקות, מה אין שם?
שיחים פרחים פסלונים..כל יום הולדת אני קונה לך פסלון חדש לקבר, שיהיה עם מה לקשט.
ומדברת איתך באדיקות, כמעט כל יום, שלא תחשבי לרגע ששכחתי אותך, הא?
החברים שלך מגיעים לבקר את הקבר שלך די באדיקות. אני מחייכת אליהם בסלחנות ובהבנה-
לנו לפחות יש תירוץ להתאבל עליך לנצח.
מהם מצפים להמשיך בחיים. מצד שני, שום דבר לא כואב יותר מלערוך שולחן עם צלחת אחת פחות, לספור אחת פחות
כשסופרים את כל הנכדים של סבתא, לחגוג עוד חג, יומולדת, חתונה או ברית כשהדמות התמירה והחתיכית שלך לא נמצאת
כמעט בכל התמונות כי שוב הצלם התאהב בבחורה הצעירה, הבת-דודה של החתן, שהיא כלכך יפה שזה פשוט פשע לא לצלם.

התזכורת היומיומית לחוסר הזה, הריק, הכלום, התוהו, אפסות ההיות-שאין מספיק מילים בכל
השפות שבעולם גם יחד בשביל להבין בכלל מה הוא.

ואנחנו מזדקנים, ילדה. מתקמטים, מרזים, משמינים, מתחתנים, נולדים, חוגגים, ותמיד משתדלים לצחוק.
אני אומרת משתדלים כי הצחוק כבר פתאום לא בא כלכך בקלות, ואף פעם אחת לפני שהלכת לא השכלתי
להבין עד כמה החיוך יהיה מאולץ אם חס וחלילה תלכי.

וההבנה הזו,אני חושבת, כואבת יותר מהכל.


ועוד יום עצמאות בא וכמו קודמיו הוא ילך וישאיר אחריו אדמת מנגלים חרוכה, ואני בטח אשב בבית ולא אעשה כלום, וכשאנשים
ירימו גבה איך זה שאין לי איזה מנגל לעשות או מסיבה בים, אני אמלמל משהו על זה שאני כבר לא חוגגת ימי עצמאות, כי המעבר
החד בין יום הזכרון ליום העצמאות שתמיד היה נראה לי כלכך מכובד, הפך להיות הזוי מטופש ושורף מאז שהלכת. גם אם
התזכורת עליך פרוסה לי על כל השנה, מזל גדול שיש לי את יום הזכרון. כי ביום הזה, אף אחד לא מרים גבה אם כשאני שומעת
שיר ברדיו או מריחה ריח של נטורל פורמולה או רואה צללית תמירה, חתיכית כזו ומתולתלת עוברת ברחוב, ומבינה שהם לא את, בוכה.


יש ימים שבהם קשה לנשום מרוב אבל.

ואני בטוחה שיגיעו מתישהו ימים שאפשר יהיה לא רק לנשום.

ועד שהם יגיעו, אני אשב ואחכה.

כי מה אפשר חוץ מזה לעשות.
להבה חשופה
לפני 18 שנים • 2 במאי 2006

יקרה שלי!@!

להבה חשופה • 2 במאי 2006
כן יום קשה מנשוא הוא היום ..


כל אחת\ו והאבל הפרטי שלה \ ו


אולי נחמה אחת יש שבה אני נאחזת.


הם תמיד ישארו צעירים לנצח .


שלך מכל הלב

להבה
ונילי בדסמי​(מתחלף)
לפני 17 שנים • 22 באפר׳ 2007

לזכר חברי הבדסמי שהלך לבלי שוב.

ונילי בדסמי​(מתחלף) • 22 באפר׳ 2007
לזכר חברי הבדסמי שהלך כשקראו לו.

אנחנו שנינו מאותו הכפר:

אותה קומה, אותה בלורית שיער
אותו חיתוך דיבור - מה יש לומר
כן אנחנו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר
שדה ירוק חצינו עד צואר
בערב שבנו יחד לכיכר
כי שנינו מאותו הכפר

ובלילות שישי
כשרוח חרישי
בצמרות שחורות עובר
אז אני אותך זוכר

תמיד בפרדסים ובשדרות
אהבנו את אותן הנערות
אבל בסוף אמרנו - אין דבר
זה הכל נשאר בתוך הכפר

ברחנו אל אותם המקומות
הלכנו אל אותן המלחמות
זחלנו על קוצים ועל דרדר
אבל שבנו יחד אל הכפר

ובלילות שישי...

אני זוכר בקרב שלא נגמר
פתאום ראיתי איך אתה נשבר
וכשעלה השחר מן ההר
אז אותך הבאתי אל הכפר

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר
כמעט הכל נשאר אותו הדבר
בתוך שדה ירוק אני עובר
ואתה מעבר לגדר.

יהי זכרו ברוך יחד עם כל שאר חללי מלחמות ישראל.

שכינה.
לפני 17 שנים • 23 באפר׳ 2007
שכינה. • 23 באפר׳ 2007
יורם

גידי גוב

מילים: עלי מוהר
לחן: יהודה פוליקר

הוא נשאר בן עשרים
והזמן חלף
זמן שלא נגע בפניו
זמן בלעדיו

הוא אבד בחולות
עד היום לא שב
רק עכשיו אפשר לדבר
רגע אליו

יורם, תגיד לי אתה:
מה עושים עם חבר שכמותך?
מה עושים עם מותך?
עם זכרון היותך
ועם השכחה

אז כתבת יומן
ונשאר מכתב
ואתה צוחק מן הדף
על המדף

יורם, תגיד לי אתה:
מה עושים עם חבר שכמותך?
שלא שם ולא פה
שהיה ואינו
ובכל זאת ישנו

כי אם הזמן זה דעך
הכאב שכך
לפעמים גם פצע ישן
שב ונפתח מחדש

יורם, תגיד לי אתה:
מה עושים עם חבר שכמותך?
מה עושים עם מותך?
עם זכרון היותך
ועם השכחה

יורם, תגיד לי אתה:
מה עושים עם חבר שכמותך?
מה עושים עם מותך?
עם זכרון היותך
עם חבר שכמותך
שנשאר בן עשרים


יהי זכרם ברוך icon_cry.gif
Madame T​(שולטת)
לפני 17 שנים • 23 באפר׳ 2007

ונזכור את כולם

Madame T​(שולטת) • 23 באפר׳ 2007
אכן, בודי, לכל אחד מאיתנו יש מכר, חבר או שכן במשפחת השכול או שהוא חלילה בן למשפחת השכול בעצמו. ארצנו היא ארץ קטנה.

הנסיך הקטן

מילים: יהונתן גפן
לחן: שם טוב לוי

פגשתי אותו בלב המדבר
יפה שקיעת שמש ללב עצוב
ציירתי לו עץ וכבשה על נייר
והוא הבטיח לי שישוב

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

ואם אי פעם תגיעו לכאן
תדעו שכאן הוא חרש צנח
וקול הנפילה מעולם לא נשמע
בגלל החול הרך

והיה אם יופיע שם ילד אחד
שפניו שוחקות ושיער לו זהב
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד
ולטפו את אבק המדבר מעיניו

ואז תעשו עימי חסד קטן
כיתבו נא מהר לכל אימותינו
שירווח להן קצת ויפוג צערן
הנסיך הקטן חזר אלינו

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
כי ליבו הקטן קפא כקרח

פגשתי אותו בלב המדבר
נוריתE
לפני 17 שנים • 23 באפר׳ 2007
נוריתE • 23 באפר׳ 2007
הוא לא ידע את שמה

ביצוע: שושנה דמארי
מילים: חיים חפר
לחן: סשה ארגוב



הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.

הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא
ואת פניו נשקו גם רוח, גם חמה.
אבל בחניה לילית אחת נוכח הוא -
נוכח הוא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה,
אבל אותה צמה
הלכה עמו לאורך כל הדרך,
והוא ידע, יש יום
בו יפגשו פתאום,
עם שחר של טללים או שמש ערב.

הקיץ השני החליף גוונים וצבע,
פטרול סיור חזר מלילה של סיון
מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע
והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן.

והוא שאל "האם?", והיא ענתה "זוכרת"
וכה דיברו שעות, איש לא ידע על מה
וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת,
זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה...