G-O-L-D(שולט) |
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
ימי הכלוב העליזים
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
G-O-L-D(שולט) • 11 במאי 2006
כבר הרבה זמן שלא כתבתי פה. אני מניח שפשוט לא היה לי על מה לכתוב, ומצד שני, כשאני חושב על זה עכשיו תוך כדי תקתוק אותיות, אני יכול להעיד שלא פעם בעודי מתחיל לתקתק את המילים הראשונות של פוסט כזה או אחר, לא ידעתי מה יהיו המילים המכילות אותו. בטח ובטח מה יהיו המילים המסכמות. כך שלהגיד שהסיבה היא "שלא היה לי מה לכתוב" היא לא ממש נכונה...
ככה זה, לפעמים אתה כותב רק לשם הכתיבה ואני כנראה לא הזדקקתי לה לאחרונה. ברוס ספרינגסטין שר לי עכשיו על "ימי התהילה". על כך שהיה לו חבר שחקן בייסבול גדול, על ימי הברים שלהם, על התיכון, ועל "הגלורי דייז" שלו. אני מסכים איתו, על כך שאיך שלא תקמט את זה, ומה שלא תעשה בחייך, לעולם תשוב להרהר בימי העבר בסוג של ערגה לעוד. לא באמת משנה לך המחשבה שאם יחזירו אותך לעברך, תמצא שאותה "האחת" היתה בכלל עקומה, שהנעליים המגניבות שאבא קנה לך היו סתם קשקוש הונג קונגי, שאקדח המים שהיה מתיז למרחקים עצומים בכלל לא משתווה לאקדחי המים שיש היום, לכך שהרכב של אבא לא היה כ-ז-ה גדול, שאמא לא היתה כזו יפה או ש או ש או ש... לא, זה לא משנה איזה זיכרון זה. לך לעולם יעלה חיוך נוגה לנוכח תמונותיו, מלווה בסוג של צביטה קלה לכך שכנראה אתה ומי שהיית, לעולם תשובו להיפגש. * אני נזכר עכשיו בנשיקה על הלחי הראשונה שלי. שרון קראו לה. היא היתה ג'ינג'ית בהירה עם נמשים, אני הייתי בלונדי שמנמן עם תלתלים ומשקפיים. היינו חברים שבוע. אחר כך היא עזבה אותי לציון. ילד שחרחר עם תספורת של מאיר אינשטיין. אני זוכר את הריח של העזיבה שלה, ריח שרף עץ. אני ישבתי מתחת ל"עץ הגדול" שמחוץ לביתי, היא עשתה לי שלום והלכה עם ציון ואני השקפתי בה נעלמת מאחורי גדר הירק. אחר כך בכיתי. לא הרבה. שתיים שלוש דמעות והריח, אותו הריח של השרף נחרט בראשי. גם עתה, בעודי כותב את המילים הללו, אני מצליח לחוש בו בנחירי. אני זוכר שכששבתי הביתה, החזרתי בגנבה לארנק של אמי את "הגולדה" שגנבתי מקודם בכדי לקנות לשרון גלידה וזהו, תם ונשלם. מאז אני לא גונב כי כל מה שנלקח שלא בדרך הזכאות, מביא מזל רע. וכן, גם התלתלים נעלמו, הבלונד כהה, והמשקפיים משמשות רק לקריאה. לפעמים אני רוצה לחזור אליו, אל הילד ההוא שישב למרגלות העץ, ללטף לו את הראש ולהגיד לו: "מה קורה גבר גבר?" ולפעמים, לפעמים אני רוצה שאותו הילד יבוא אלי, יחזיק לי את היד, יביט בי מלמטה ויגיד: "מה קורה דוד גולדי?" * אני לא ממש נכנסתי לאתר הזה בזמן האחרון. כלומר הייתי נכנס לכמה שניות לראות אם יש שורה אדומה וזהו, מיד לאחר מכן הייתי שוב יוצא ממנו. זה מצחיק. כשאתה חושב על זה, על השורה האדומה הזו, כמה כוח היה בה פעם. כמה פרפרים היא היתה מכילה פעם... כמה פנטזיות... כמה כמיהות... כמה מחשבות... כמה התרגשות... והיום, היום אתה מביט בה ובסוג של לאות לוחץ לראות "מה כבר רוצים ממך". זה מציק. לא מצחיק, מציק. הדרך בה הכול הולך עובר ומתכלה. ההתרגשות אינה אותה ההתרגשות, הכמיהות אינן אותן הכמיהות, הייצר אינו אותו הייצר. אני זוכר שפעם הריבים פה היו מצליחים להדיר שינה לכמה אנשים פה. האקשן שסבב סביב פורום הבנים על הבנות, המזימות, הרכילויות, הטלפונים באמצע הלילה לכלובי שלא ידע את נפשו מעצבים על כך שמטרידים אותו, מחיקות הפוסטים, הקליקות, הזיונים, הסשנים, המפגשים, הכול אי שם, זיכרון מתוק. אני מתגעגע לזה, לימים של כאסח על הרשת. לצחוק הפרוע שלי לתגובות הנזעמות. למי שהייתי, פריק של ייצר ומיצויו, תאוותן חיים, איש פרוע מופרע ומפוזר נפשית. פעם, הכול ב- "פעם..." היא מעניינת המילה הזו, פעם. יש לה שתי קונוטציות, עבר ועתיד, אולם איך שאתה לא אומר אותה, היא תמיד תעלה בך חיוך נוגה. פעם בלשון עבר מעלה חיוך נוגה לימים שלא ישובו. פעם בלשון עתיד מעלה חיוך נוגה לנאיביות ולתום שבך, על המחשבה שכן, פעם... פעם ישוב העבר להווה... * לפעמים פונות אלי כאן נערות בנות 18. ילדות. זה תמיד מצליח לנער אותי. הפערים האלה של מה שאני הייתי באותו הגיל, של מה שהבנות בנות גילי היו באותו הגיל, מול מה שיש היום. ראבק, אם ילדונת מוצאת את עצמה פה כשהיא בת 18, לאן יוביל אותה ייצר הסקרנות והתאוותנות שבה בגיל שבו כבר כל מה שנותר לך הוא להיות מובל... "לגרד את דפנות הלב בכפית" אני קורא לזה. כמו אריזה חומה של דני. החום של השוקולד המסווה עצמו בחום של האריזה מותיר אותך לגרד עם הכפית את הדפנות הפנימיות בחיפוש אחר עוד קצת סיפוק. ההבדל היחיד בין הלב לבין האריזה, שכמה שלא תגרד את האריזה לא תפצע אותה או תחורר אותה ומאידך, את הרקמות העדינות של הלב ניתן לפצוע בגירוד אחד לא נכון. גירוד אחד יותר מידי... * אני אוהב את האתר הזה. לא יודע למה, תמיד אהבתי. זה בכלל לא האנשים שבו, הטקסטים, התכנים או העובדה שאתה יכול לתפוס פה זיונים. זה השחור הזה, המעטפת, השקט הזה שאופץ אותך ומותיר לעצמך לכתוב את כל מה שבך, אם רק תרשה למה שבך להיכתב. הוא מעוצב כל כך נכון, כל כך נעים, כל כך מרגיע, כל כך שונה מרוב האתרים המנסים להיות כמותו, צעקנים, מעוצבים כל כך רע, כל כך גס, כל כך לא הכלוב. יש לי אליו הרבה בלב אל האתר הזה. הוא סוג של נחמה. האנשים עוברים דרכו, אבל הוא עומד שם, מסך שחור של שקט. אני מניח שגם זה שכלובי הוא הבעלים שלו עושה את זה עבורי כי אני מאוד אוהב את האיש הזה, אבל אחרי הכול, אחרי הכול זה המקום שבו אחת לכמה זמן אני מרשה לעצמי להיות מי שאני. אותו הילד עם התלתלים הבלונדים שהיה מסוגל להגיד לאמא שלו "ז'דייני" בחיוך וקריצה שהיו מעלים בה צחוק לפראותו. ההוא ששם, אי שם, זה שהיה פעם. |
|
godisafemale(שולטת) |
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
לפי דעתי אתה לא מרגיש טוב
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
godisafemale(שולטת) • 11 במאי 2006
לא מאמינה מה שעיניי הקוראות.. תבדוק אולי יש לך חום...
|
|
Tobias(אחר) |
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
מחכים לגודו
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
Tobias(אחר) • 11 במאי 2006
זה מצחיק
וזה עצוב אני מרגיש ועובר את אותם הדברים שאתה מספר עליהם. ואני בן 23 וגם אני לאחרונה רק נכנס לראות שורה אדומה... ממש ככה. הדבר שאתה מתאר הכמיהה הנוגה הזאת לעבר... זאת הקללה שלי... אין דבר שאני רוצה יותר... למרות שאני יודע שאני רוצה את זה רק כי אני זוכר את המתיקות של הכל "מרום שנתיי" הנוכחיות... רוצה את זה כי אני לא צריך לעבור שוב גם את הרגעים הקשים ואת החרא...רק לחוות את התום הזה של פעם...אבל עם הידע של היום... זו האירוניה של החיים.... כולם בסופו של דבר רק יושבים ומחכים לגודו... |
|
nerissa(אחרת) |
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
nerissa(אחרת) • 11 במאי 2006
"גלורי דייז". אכן.
ואני נזכרת בגעגוע ובחיוך עצוב בימים שממש.. אבל ממש לא סבלתי אותך, יא מפגר. כמה נעים היה לא לסבול אותך. |
|
נהגתי להזקיר בעברי |
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
גולדי
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
נהגתי להזקיר בעברי • 11 במאי 2006
יש לך מושג כמה חיכיתי לרגע הזה?
לראות שאתה כותב כאן שוב? לשתות כל מילה, לקוות שאולי הימים הטובים של הכתיבה כאן חוזרים. (אפילו נריסה הגיבה, זה גם הישג גדול, גולדי). התחלת. חזרת. תמשיך. אנא... |
|
FrozenLips |
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
FrozenLips • 11 במאי 2006
יש לי תחושה שאנחנו (ואני מודעת לפער הגילאים בינינו - אבל נראה לי שזו התקופה הזאת ולא הגיל הכרונולוגי) אוהבים לחיות בנוסטלגיה. רגוע לנו מספיק (למרות שנראה כאילו הכל מסובך). קל לנו מספיק (למרות שאנחנו טוענים שקשה). אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לשכב על הגב ולהאיר תמונות ישנות באור חדש מחמיא ומלטף.
לא שזה רע. זה נעים. וזה נותן את תחושת השייכות החמימה הזאת שלא קל למצוא בדרכים אחרות. הוא - הוא היה מקסים. המועדון - אח, המועדון הזה היה הבית השני שלי. והפאב? רק שם הייתה בירה כזאת. טריה. מהחבית. עם הקצף למעלה שהברמן (והברמן היה ברמן! לא סתם אחד שסיים קורס לפני חצי שעה!) היה מצייר עליו עלה תלתן באוטומט. והמוזיקה! ומסעדת ההמבורגרים שנסגרה? קפיטליזם מסריח. רק בגלל אגאדיר זה קרה. מותרות. גם אני מרגישה שקצת התרגלתי לכלוב. הרי ככה זה - כשאתה מקבל משהו טוב כמובן מאליו לאורך זמן - אתה מתרגל ומתחיל לחפש מהצד. פתאום להכיר אנשים מהתחום בדרך אגב נראה הרבה יותר רומנטי מלענות להודעות בצורה סדרתית. פתאום זה לא מלהיב כמו פעם להפסיד לילה של שינה רק בשביל איזה ויכוח לוהט. ולגבי ילדודס בני 18? לא יודעת. אם תשאלו אותי אם זה כדאי (אבל רק אם תתעקשו לקבל תשובה) - אני אגיד שלא ממש. עדיף לשמור את זה לאחר כך. עדיף לחסוך הרבה חוויות שאני לא בטוחה שלאנשים בגילי (ובכללם אני) יש את הכלים להתמודד אתם. אבל אם תשאלו אם אני נהנית (וכאן לא צריך להתעקש על תשובה) - אז התשובה היא כן. מכל רגע. וכנראה שלא הייתי מוותרת על זה. אפילו לא כדי שבאופן נוסטלגי, בעוד עשר או עשרים שנה, הדברים יראו אחרת. |
|
noaaa |
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
איש של געגוע
לפני 18 שנים •
11 במאי 2006
noaaa • 11 במאי 2006
איך אפשר לגעת באיש של געגוע
תמיד יסתכל על הרגע ויראה אלפי רגעים אחרים תמיד יסתכל עליך, ותשתקף לו דמותן של אחרות שהיו ואולי יהיו.. כמה מעייף לנסות לגעת באיש של געגוע תמיד להיתקל בקיר של זכרונות תמיד לראות צללים מהעבר שוכנים איתו , לעולם לא יפרדו, תמיד ינצחו. כמה כאב יש בי כשאני מסתכלת על איש של געגוע וכמה שאלות כבר מחכות לרגע , לשניה הבודדת שבה ירפה וישחרר כמה ליטופים שמורים בי אליו ואיך זה, שתמיד כשאני חושבת על האיש של געגוע תמיד נפער בי חור ענק של געגוע , אליו? |
|