שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אופק במרחק נגיעה

G-O-L-D​(שולט)
לפני 18 שנים • 18 במאי 2006

אופק במרחק נגיעה

G-O-L-D​(שולט) • 18 במאי 2006
לאופק שלנו יש קו,
זה קו דק, עדין,
ואם ממש משתדלים,
אז אפשר לראות בו גוונים...

כן גם ניתן לשנותו ולשחק בו, למתוח את אורכו, או לפסל בצורתו,
כי האופק שלנו הוא רק קו, ולפעמים אנחנו שוכחים את זה ואז גם משפילים מבט...

אבל הוא לא, הוא תמיד מביט משם, מאותו המקום שבו הוא שוכן ומעולם גם שכן.
כן הוא מביט בנו, אותו קו צר, מחייך לו ברוגע, ממתיק סוד על כך שדרכינו דרכיו.
הוא מחייך שם, מחייך כמי שיודע את אשליית המרחק.

לאופק שלנו יש קו.
זה קו יפה מאוד.
לפעמים הוא אובד ולפעמים מתגלה.
לפעמים מתרחק ולפעמים מתהווה.
זה אופק, עבור כל אחד הוא קיים.
ואת האופק שלי אני הכי אוהב בשעת שקיעה אל מול הים.


*

אני מצית סיגריה, מושך עמוק אל הריאות, משחרר את העשן ואומר:
"אתה רואה יוסי, אתה לא חייב להיות כאן, אתה גם יוכל שם..."
"שם?" מביט בי יוסי.
"כן, שם", אני זורק בראשי אל עבר קו האופק שנפרש על פני המים.
"אבל אני לא רוצה להיות שם, אני רוצה להיות כאן".
"כאן? הרי פעם רצית להיות שם? מה קרה?".
"מה קרה? החיים קרו חביבי, החיים קרו! מה אתה חושב שאני לא מכיר את הטריק הזה? מה באת לערבב אותי? למכור לי אשליות? כשאני שם אני שוב פעם כבר כאן וחלאס, דפקו לי ת'ילדות התסריטאים של רחוב סומסום, פרק שלם רק רצתי מצד אחד של המרקע לצד שני ולא הגעתי לשום מקום. חביבי אני כבר בן 30, אין לי כוח לריצות האלה".
"בן שלושים הא?" אני מחייך.
"כן", הוא אומר בהחלטיות, "ולמה אתה מחייך?"
"כי עד לא מזמן גם אני כמעט ונכנעתי לחשיבה הזו..."
"לאיזו חשיבה?"
"שאני בן שלושים".
"אני לא מבין..." הוא מגרבץ את פרוותו הוורדרדה.
"אין מה להבין יוסי, פשוט אין, ביום שאתה מפסיק לרדוף אחר האופק, זה גם היום שבו אתה קמל. זה לא משנה אם כשאתה מגיע לשם אתה שוב כאן. זה ממש לא משנה. עצם הרצון להיות שם, הוא שם המשחק. את זה כנראה אני שכחתי לאחרונה..." אני נאנח.
"מה יש'ך אתה יא נודניק?" הוא משתעל כדור פרווה לפתע, "תראה, כמעט נחנקתי בגללך, אמאק".
"מה?" אני מצחקק ומביט בו בפליאה.
"שם כאן, אופק לא אופק, חביבי, עזוב אותך, לא תערבב אותי עוד פעם, אמרתי לך, ילדות שלמה העברתי על הסרט הזה. אני, אני טוב לי כאן! יאללה, שתהיה לך צפייה נעימה באופק, אני צריך לנסוע לתל-השומר שיבא, אמא שלי מפרכסת שם בסיבוב האחרון על החיים שלה".
"וואלה..." אני מהמהם בכבדות, "מצטער".
"איזה מצטער? מה מצטער? עזוב אותך, הכול שניה וחצי וזהו, בלופ אין כלום. תאמין לי, מנגל טוב עם החברה, התלקקות נעימה על הפרווה, כוס קפה עם עוגיות במטבח של עוגי, שש-בש עם מוייש'ה ואיזו הסתלבטות טובה על קיפי והחיים דבש".
"דבש הא?"
"בוורלי הילס!"
"בוורלי..." אני צוחק, "אהבתי".
"שמח שאהבת גבר, יאללה, ילד אני כבר לא. אופקים שתישאר בדרום. כאן בצפון ת"א אין זמן לתהיות. שמור על עצמך, חייב ללכת גבר", הוא טפח על כתפי וצבט לי בלחי, "ואל תאמין לכל מה שאומרים לך, זה רק מבלבל, שמע לי, אומר לך את זה אחד שעבר הרבה טיפולים בכדי להגיע למסקנה הזו", הוא קרץ, "שמור על הלב שלך אח שלנו, הוא לב של ילד".
"ילד?" חייכתי אליו.
"כן, ילד. אחד שמאמין שעוד אפשר להגיע לשם..."


*

אם כשאני נוסע על פורשה לבנה ברחובות העיר, אז ישר חושבים שאני עשיר למרות שאני סתם עובד במגרש לשטיפת רכבים והבוס שלי, רחמו, שלח אותי לעשות הובלה לבית של לקוח ולחזור אחר כך באוטובוס למגרש מזיע כמו חמור.
ואם כשאני נכנס למשרד של עורך דין או רו"ח הכי גדולים בארץ עם דגמ"ח ברמודה, כפכפים וחולצה קצרה אז ישר חושבים שאני מפוצץ בכסף ושעכשיו "מותר לי כי בעל המאה הוא בעל הדיעה", אבל אני בכלל תפרן שאין לי שקל על התחת ובאתי ברגל.
ואם כשאני מתחיל עם בחורה בלי לעשות לה חשבון כי אני בכלל שם עליה זין וכל מה שאני רוצה זה לתקוע אותה בתחת בשירותים של איזו פיצוציה קרובה, אז היא ישר חושבת שאני איזה כלי ומפרשת את הישירות שלי כמשהו סקסי.
ואם כשנותנים לך שקית שוקו אתה ישר חושב על זה שיהיה לך אחר כך חמוץ בפה וישר אחר כך קקי ותתחרט שלא סירבת ובחרת במים, אז אתה משכנע את עצמך שהפעם זה לא יקרה ונכנע לזיכרון של הטעם המתוק.
ואם כשאתה רואה דוגמנית פצצה ואתה ישר יודע שהיא סתומה מטומטמת, אז אתה משכנע את עצמך שזה בסדר, היא שווה שתיתן לה את האמא של הלב שלך, כי היא כוסית.
ואם כשמתמודד איזה מניאק חדש על ראשות ממשלה אתה יודע שהוא יזיין אותך בתחת כמו כולם, אז אתה משכנע את עצמך שהפעם זה יהיה אחרת.
ואם כשאתה רואה את אהבת חייך הולכת ברחוב אחרי שבע שנים שלא ראית אותה, את זו שהיית מוכן לקחת סכין, לעקור לעצמך את הלב, לקצוץ דק דק, למנגל, לפלפל, להמליח, להכניס ללאפה עם סלט קצוץ דק דק ולהגיד לה: "חומוס?" והיא בדרכה ירקה לך על הראש והמשיכה הלאה, אז אתה בכל זאת אומר לה שלום יפה למרות שבתכלס היית צריך לשבור לה את הראש.
ואם כשרואים אותך הולך בלילה לבד ברחוב, אז ישר חושבים שאתה איזה מסכן למרות שהשניה יצאת מאורגייה עם שלוש כוסיות מזדיינות שפתחת להן את הצורה.
אם ואם ואם.
אם לכל החרא הזה אנשים מאמינים,
אז למה כשאני מרים יד, מאגרף את הכף, מזקיר אגודל, עוצם עין, משקיף לאופק, ורגע נוגע בו רגע לא, למישהו המביט בי מהצד זה נראה כאילו אני בסך הכול מרים את ידי ועוצם עין, כשאני למעשה נוגע באופק ושומע אותו קורא לי:
"בוא".


*


"אני שונאת אותו", היא אומרת לי.
"את מי?" אני מרצין.
"אותו, את האופק".
"את האופק? למה?"
"כי הוא סוג של שברון לב".
"שברון לב?"
"זיכרון", היא נאנחת.
"מה זיכרון? אני לא מבין".
"שברון לב", היא מביטה בי, "אותו האחד שחמק... לפעמים כשאני הולכת ברחוב ואני רואה איזה בחור עם ניואנס שמזכיר לי את הטיפוס, הדמות, הסגנון של "אותו האחד"... אז אני נזכרת ופתאום כל מיני תמונות עולות לי בראש, מה אני יכולה לעשות, זה חזק ממני... זה בי... הזיכרון הזה על "אותו האחד" שאהבתי ולא אהב בחזרה כל הזמן שם וגם הוא, האופק הזה, גם הוא זיכרון. עומד לי מול העיניים ומזכיר לי כל יום שלגעת בו אני אף פעם כבר לא אגע".


*


הכול פיקציה, הכול.
אבל לנו בראש יש התניה כזו שמשחקת בנו מצד לצד, בין הנכון ללא נכון, בין הסביר ללא סביר, בין המציאותי ללא מציאותי.
"על הקרקע", אנשים קוראים לזה.
לא פלא שלפעמים נדמה כאילו הם מתים מהלכים.


*


לאופק יש קו.
זה קו טוב, עדין.
אבל לפעמים הוא פשוט מביט בנו ולא מבין.
"אני כאן", הוא קורא, נעזר ברוחות העלות ממקום מושבו.
אבל אנחנו רק מצטמררים וקמים לסגור את החלון.
שבויה
לפני 18 שנים • 18 במאי 2006
שבויה • 18 במאי 2006
איך אני מקנאה באנשים כמוך גולד...עם היכולת הוורבלית הזו...המילים שזוכרות כל מחשבה..תהייה...סוגיה...
מילים קטנות שמתארות חיים גדולים...המון רגש
ואיך זה שכל פעם מחדש אתה גורם לרעידות קטנות בבטן ורישרושים קטנים בלב...ומה שנותר לעשות זה לקרוא..לחייך..לכאוב...לקוות שיום אחד אולי נצליח לגעת בגבול הזה של קו האופק.
שוטרת*
לפני 18 שנים • 18 במאי 2006
שוטרת* • 18 במאי 2006
כמו שאומרים כל ה"אופטימיים" - 'האופק הוא קו דמיוני שמתרחק ככל שמתקרבים אליו' , איך אפשר לשאוף להגיע רחוק ככה ? icon_wink.gif
גולדי , לא האמנתי שאני אתגעגע , טוב לקרוא אותך שוב . (:
נסיכה בערפל
לפני 18 שנים • 18 במאי 2006

מקסים

נסיכה בערפל • 18 במאי 2006
כמה טוב לתאר את האפק ולהרגיש שאפשר לפתוח חלון ולהתקרב אליו.

מלא תקווה ומקסים.

נסיכה בערפל
נגע.
לפני 18 שנים • 19 במאי 2006
נגע. • 19 במאי 2006
מגיעה מהאופק ועוד אחזור אליו.
נוגע. ומקל לקרוא מילים של שם.

תודה גולד