האמת מאחורי הלינק

האמת מאחורי הלינק

The Shield​(שולט) • 21 במאי 2006

בולס הבתולין. הרבה פעמים אני תוהה מה מסתתר מאחורי השמות המפוצצים של הלינקים כתבה משעשעת וסאטירית של דורון רוזנבלום
על המציאות הוירטואלית שכולנו חיים אותה.

שני אטיודים תקשורתיים

דורון רוזנבלום


א. למות בחיק ההמון

האיש הקורא לעצמו "בולס הבתולין 32" - הן בפורום האינטרנט "פנויים פנויות" (למרות היותו נשוי, ובן 49) והן בתגובות (ה"טוקבקים") של כל אתרי האינטרנט העבריים הגדולים - ובכן, האיש הזה קם בבוקר, פתח את המחשב, שטף במהירות את פניו, הכין לעצמו קפה, חזר אל המחשב והתיישב מול דף האתר הראשון, שעלה בעצלתיים.

בינתיים עבר לבדוק את האי-מיילים שלו. כרגיל, לאכזבתו, לא היה שם שום מכתב של ממש, מלבד 12 הצעות לקבל ישירות לחשבון הבנק שלו 14 מיליון דולר מעזבונה של סוהא ערפאת (אף שטרם מתה), אחרי שימסור את מלוא פרטיו; 22 הבטחות להגדלת האיבר באמצעות גלולת פרופוליס אינדיאנית; עשר הצעות לקבל חצי מרכושו של הנשיא מוגאבה מאפריקה - כולל טירה אנגלית - תמורת עשרה דולר והפקדת כרטיס האשראי שלו; שאר 66 המכתבים היו הצעות לרכוש מחסניות דיו למדפסת, או חיקוי פח מקורי לשעון רולקס.

הפעם התאכזב במיוחד, משום שאתמול בלילה נתן את כתובת המייל שלו ל"שואבת הזרנוקים מכרמיאל", ועתה התחיל לעלות בו החשד שמא הנשואה המתוסכלת בת ה-29, בעלת היקף החזה האדיר והישבן האיטלקי, המתמחה בשיאצו, אתה "שוחח" אמש עד שלוש בבוקר ואט-אט הרגיש שהוא "ממש מתאהב" - אינה אלא מתחזה: אולי חבורת חצ'קונרים משועממים, אולי ישיש מאונן בתחתונים מצהיבים, או שמא - כמוהו - יועץ מס בשנות הארבעים לחייו, המסוגל להיראות חשוב, נועז, ורסטילי, מפורסם והרואי רק במחוזות הווירטואליה ובחסות האנונימיות.

בטרם כיבה את המחשב ומיהר לצאת לעבודתו, חזר והציץ בעמוד החדשותי של אתר ידוע, והספיק עוד לראות בחטף ידיעה על מותו של משורר ידוע, אהוב ומפורסם: איש מואר, חכם, אציל נפש, רגיש ומצניע לכת, ששמר על פרטיותו מכל משמר.

אבל מתחת לידיעה כבר הופיעה תגובה ראשונה:

"יאללה, יום עצוב לכולנו. היש עוד אנשים כאיש ההוא. נשארנו רק עם המיץ של הג'יפה של כל השיכנוזים". ועל החתום - "הבסטיונר מזרנוגה".

הבסטיונר מזרנוגה היה קולגה ויריב ותיק של ידידנו בטוקבקים, הגם שהכירו זה את זה רק בכינויים, ורק און-ליין. מרוגז על שיריבו הצליח להקדים אותו, מיהר "בולס הבתולין" לשגר תגובה:

"לבסטיונר - דווקא ביום הזה שהוא יום עצוב לכולנו, שהיה כערבוט הבוכיות - מוטב שתסתום!!!! יא חתיכת דרעק שכמוך - אלק: הבן-אדם מתתתתתתתת!!!".

- - - הדרך למשרד היתה מעצבנת: פקקים, עיקוף גדול כדי להוריד את הבן בבית הספר, הצורך למלא דלק ולקנות שישיית מים, התעכבות בכביש חסום בשל איזו לוויה, כמעט-תאונה עם מסחרית. ליד גשר ההלכה עלה פתאום על דעתו - בסומק - ש"בוכיות" לא כותבים ב-ט', אלא ב-ת'. ועכשיו, הירהר, איזו בושה זו למוניטין שלו כ"בולס הבתולין"! ומה תגיד "קוטפת הסביונים" הגרושה בת השישים, זו שלמדה להעריך אותו עם השנים, ואפילו כתבה לו פעם: "לבולס היקר, למרות הכינוי הזוועתי - כל הכבוד על כך שגינית את הפיגועים בנתניה".

הוא הירהר נכאים במתרחש בטוקבקים בלעדיו, בשעה שהוא תקוע כאן ברמזור: מן הסתם התגובות הולכות ונערמות שם כמו תלי נמלים שחורות ואדומות - שמות אותו לצחוק, או משיבות לו בלשון גסה, שעה שאין הוא מסוגל להגיב מהדרך. ותוך כדי כך חזרו מחשבותיו אל הישבנית האיטלקייה מאתמול, שאולי היא בכל זאת מומחית לשיאצו - ואולי אפילו אשה אמיתית, גם אם אינה בדיוק בת 29 כפי שהצהירה. לא נורא, שנה לכאן או לכאן... אפשר לחשוב שהוא, מצדו, לא הגזים בתיאור עצמו כ"חסון וספורטיבי, בעל עיני טורקיז ותסרוקת אלי אוחנה", בשעה שבמציאות הוא בגובה של ברקוביץ, בעל מבנה גוף של שלמה שרף וקו-שיער כמו של קשטן.

במשרד היה לחץ רב, הניירות נערמו, לישיבה הוא כמעט איחר. ובכל זאת הספיק לפתוח את המחשב ולגלוש לשנייה לאתר החדשות. בהצצה מהירה הבחין שמתחת לידיעה על מות המשורר השתרכו עתה 49 תגובות: מרביתן - "עצוב", "ממש עצוב!", "באמת עצוב!", "בכל זאת עצוב", "לא שהיכרתי, אבל עצוב לי!", "אפילו השמים בוחים", "וואללה עצוב", "רק הטובים הולכים! ומי כבר נשאר - שמעון פרס?", "בכיתי ששמעתי", "כאיש ההוא", "ערבות בוכיות", "בדיוק עשיתי לי קפה בוץ! עצוב!", "עצוב! ועוד אחרי יום השואה", "ממש עצוב!", "לפני חודש סבא שלי, ועכשיו הוא!"; "עצוב גם לי. ערבי מהגליל"; וכמו כן: "עזבו חנטריש - רק נינט שולטתתתתת"; או "חבל שהרבה מהמתנחלים לא מתו במקומו", "לא שותף לצער של הסמול", "היה חרא של בן אדם", "ממה מת? מסיפליס"?

במבט חטוף הספיק "בולס הבתולין" לראות שתגובתו הופיעה רק במקום העשירי, לפני התגובה "ווואאהההה!!! אני המגיב הראשון! בההההההההה!!! - המטורלל מכפר מלל") ואחרי תגובתו של "הביביסט הירושלמי" ("נבלות מסריחים! איפה הייתם כשהרבי מקליינזאך מת? אז אתם לא בכיתם!! מתיוונים! שתמותו כולכם, בחירררר דינאק!").

להוותו, הוא הבחין שהבסטיונר השיב לו, בתגובה מספר 35: "למספר 10 - הבולס! בהזדמנוט זאט שהמשורר מט - אולי כדאי שטילמד קצט עבריט! אתה פאתטי (ושמא פטטי?...)". שתי תגובות נוספות רק זרו מלח על פצעיו: "למספר 35 - כל הכבוד!! חחחחחחחחחה!", "חחחחחחחהההההה". הוא הרגיש שהדם עולה לו לראש, ועוד הספיק להקליד: "למספר 35: בגלל בסטיונרים צ'חצ'חים כמוך כל הטובים הולכים", בטרם נקרא על ידי המזכירה לישיבה של מעלה, בקומה השישית.

במעלית הירהר שמא הקליד 53 במקום 35, ומה יגידו על זה החבר'ה בטוקבקייה - התבעבעות זו של לא-כלום בן-יום, המתפוגגת מחדש מדי לילה; שיירה זו הנובחת על עצמה מתוך מוגות לב המסתתרת מאחורי מסיכה; יריקה משועממת זו של קליפות גרעינים מפי יושבי קרנות וירטואליים לעבר החשוב והטפל, המר והמתוק, באותה מידה של אדישות, רשעות וחיפוף.

הישיבה התארכה שלא כמתוכנן. בשובו עט על המחשב רק כדי להיווכח שידיעה על פיגוע גדול מחקה את הידיעה על המשורר - איידה את חייו ואת מותו, ובאותו הינף מחקה את כל מאות התגובות, המתכתשות זו עם זו כמו ציפורים סביב גללים של היפופוטם, שכבר הלך ונעלם.

לא, זה בהחלט לא היום שלו, של ידידנו. אבל מחר יום חדש, כפי שאמרה פעם "ציצי שרביט 29", מהצפון.

זרה מוכרת • 21 במאי 2006

ועל זה נותר רק לאמר...

ציניות במיטבה.