ארוך... אך שווה קריאה...

ארוך... אך שווה קריאה...

מרי-אן​(לא בעסק) • 20 בספט׳ 2003

מתוך אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו אי פעם, לדעתי.
הספר עצמו הוא בעיקרו על אלכסנדר מוקדון והוא מסופר מנקודת מבטו של סריס פרסי שניתן לו כמתנה ע"י שליט מובס.
תהנו...

"...
בזאדראקארטה נתן אלכסנדר מנוחה לאנשיו, והעלה קורבן לאליו. החיילים עשו
להם חג, וכל הנשמר לנפשו לא נותר ברחובות לאחר חשכה.
וגם לשומרי-הראש היה פנאי. זאת גיליתי ביומי הראשון.

בשוטטי בארמון הגעתי אל החצרות הישנות, ולאזני הגיע קול חבטת חניתות בעץ.
שומרי הראש ראו אותי, ויצאו אלי בריצה. "הצטרף אלינו, נערון, נעשה אותך חייל."
הם היו שמונה או עשרה במספר, ואיש לא היה שם מלבדם. כמטרה, הם הציבו להם
לוח עץ גדול וחבוט, ועליו מצוייר סקיתי בגודל טבעי. הם נתנו בידי חנית, ואילצו אותי
להטיל אותה. ידי לא נגעה מעולם בחנית, מלבד הצעצוע אשר ניתן לי בימי ילדותי, ואני
לא הצלחתי אף לפגוע בלוח. הם פרצו בצחוק רועם. אחד הלך ועמד לפני דמות הסקיתי,
וידידו הטיל שתי חניתות בלוחות, אשר ננעצו לימינו ולשמאלו. "ועכשיו אתה!" קרא מישהו.
"קדימה, סריסון, ואל תרטיב את מכנסיך החמודים."
עמדתי לפני הלוח. לימיני נחתה חנית. אחר לשמאלי. אז ביקשתי ללכת, אך הם לא
שבעו עדיין משעשועיהם.

ברגע זה נכנס איש צעיר מן הפרשים אל תוך החצר, ושאל למעשיהם. הם קראו אליו
כי אין להם עוד צורך באומנת, והוא הסתלק.
עם לכתו, אפסה תקוותי האחרונה, ואני נואשתי והתכוננתי לבואו של המוות.
לא היה לי כל ספק כי בכוונתם להרוג אותי; לאחר מכן יאמרו כי היתה זו תאונה.
אך בכך לא אמרו די. קודם שיהרגו אותי, הם רוצים לראות את הסריס הפרסי רך-הלב
מזדחל לרגליהם, מתחנן על חייו. לא- חשבתי – לכך לא יזכו. אמות כשם שנולדתי: באגוהי,
בן ארטאמבארס, בן ארקסיס. איש לא יאמר עלי כי מתי כנערו של דריווש.וכך עמדתי שם
בגו זקוף, בעוד הקלע הטוב שבהם משתעשע בי, מעמיד פני שיכור, ומטיל את חניתו כה קרוב
לגופי, עד שיכולתי לחוש במשב הרוח. הם עמדו וגבם אל פתח החצר. לפתע ראיתי איש נכנס בו.
היה זה המלך.
הוא פער את פיו, אך משראה כי אחד מהם עומד להטיל את חניתו, חיכה בנשימה עצורה, עד
שנחתה החנית בשלום. אחר שאג.

עד לאותו הרגע לא שמעתי אותו משתמש בלשון מוקדון המוזרה. איש לא סיפר לי עד אז כי
זהו אות לסכנה; עתה איש לא יצטרך עוד איש לספר לי זאת.
לשמע דבריו – יהיו אשר יהיו – שמטו כולם את כידוניהם, ופניהם האדימו. עתה עבר
לדבר יוונית. "מן המרדים ברחתם כל עוד רוחכם בכם, ועתה כולכם לוחמים אמיצים, כנגד
נער אחד אשר אינו מאומן לאחוז בנשק. הביטו בו, הוא הגבר, יותר מאשר כל אחד מכם.
זו הפעם האחרונה אשר אני אומר לכם זאת: מן מהאנשים המשרתים אותי אני מבקש נימוס
ודרך-ארץ. כל מי שלא יציית לפקודתי ויעליב את משרתי, ישיב את סוסו ויצטרף לטור הרגלים.
את העובר עברה שניה, אעניש בעשרים הצלפות. האם שמעתם אותי? הסתלקו!"
הם הצדיעו, ערמו את כלי-נשקם, ויצאו.

המלך פסע לעברי. אני ביקשתי ליפול לרגליו, אך כידון אחד ניקב את שרוולי וריתק אותי למטרה.
הוא קרב אלי, ולאחר שראה כי הכידון לא חדר אל הבשר, משך אותו בחזקה וביטילו על האדמה.
אני יצאתי מבין המוטות וירדתי על ברכי.
"לא, באגוהי, קום," אמר. "אל לך לעשות זאת, אין זה מנהגנו. חבל על מעילך הטוב,
אך אתה תקבל מעיל חדש במקומו." הוא נגע בקרע באצבעותיו. "אני מלא בושה על מה
שראיתי. הם גסי-רוח, לא היתה לנו שהות לאמן אותם. אך אני מתבייש בכך שהם מוקדונים.
הדבר לא יקרה שנית, את זאת אני מבטיח לך." הוא הניח את זרועו על כתפי, טפח עליה קלות,
ובעודו מחייך אל תוך עיני אמר, "יפה נהגת."

אינני יודע מה חשתי עד לאותו רגע; אולי אימה בלבד, מפני כעסו הנורא.

האפרוח החי בתוך הקליפה אינו יודע כי קיים עולם אחר מלבדה. מבעד לקיר נגלה לו הלובן,
אך הוא אינו יודע כי זהו אור. ועם זאת, הוא מכה בקיר הלבן, בבלי לדעת מדוע.
ברק מכה את לבו; הקליפה נבקעת.

חשבתי: זהו אדוני, אשר נולדתי לאהבו. מצאתי את מלכי.
...
"
( הנער הפרסי מאת מרי רנו. )

מאסטר יקיר​(שולט) • 20 בספט׳ 2003

וואווווווו...
מרגש!
המלך הקשוח מתנצל בפני הנער
על התנהגות משרתיו
ובמלים האלה הרכות,
ובנגיעה הקלה על כתפו...
הבין הנער:
זהו, מצאתי אדנוי! נולדתי לאהוב את מלכי!

זה רק מוכיח, שבכל קשוח,
יש את הרוך, אשר מסייע
לשבות את לבו המעריץ, הסוגד, הנשלט!

ZEUS​(שולט) • 20 בספט׳ 2003

זה כל כך יפה הקטע הנ"ל!
פלצני להודות אבל אני די מזדהה עם הצד של המלך, הנכונות שלו להראות דאגה וחמלה גם ממרומי מעמדו מבלי לחשוש שזה מה שיפגע בתדמיתו.
זאוס אהב!