אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ילדים בעולם הבדס"מ.

G-O-L-D​(שולט)
לפני 18 שנים • 15 ביוני 2006

ילדים בעולם הבדס"מ.

G-O-L-D​(שולט) • 15 ביוני 2006
יש לה את הריח הכי ריח שיש.
זה לא ריח, זו ישות בפני עצמה.
יש לה את הנשימות הכי רכות שיש.
אלו הן לא נשימות, אלו משבי תקווה.
היא שוכבת, עינייה עצומות ואני יכול להישבע שאני מרגיש את החלום הורוד שבו היא נסחפת, מחוייכת, שלווה. כמו בימים ההם... כמו בימים ההם...
אני זוכר אותה, זוכר את "הפעם".
היא שכובה לצדי ובית החזה שלה עולה ויורד לקצב נשימותיה וכל שאני רוצה לעשות זה לאסוף אותה אל חקי ולהשיב אותה לאותם הימים בהם היתה "ילדה של אבא" חסרת דאגות קלועת צמה, לבושה בשמלה פרחונית עם פצע בברך רגל ימין המשקף את סקרנותה לחיים.
אני אוהב אותך, את יודעת?
תמיד אהבתי.
עוד אז, כשרק היית מחשבה.
תראי מה הזמן עושה לנו, מצמק אותנו לכדי זיכרונות.
והזיכרון שלך, תמיד מלווה אותי.
"הפעם" אותה "פעם" בה חיוכך היה נישא ועולה על פני כל מכשול, כאב או דוחק.
אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים.
אני רוצה לכתוב לך כל כך הרבה שירים, ספרים, סיפורים, מאמרים, מכתבים.
אני רוצה לשיר לך, לנגן מולך, להוציא כל פסיק של יצירתיות שרק כלואה בי ולשחרר אותה באוזנייך, עינייך, גופך.
אנחנו כבר לא ילדים ילדונת, את יודעת, כבר לא ילדים ובכל זאת אני מוצא את עצמי רוצה לטפס על העץ ולהוריד לך את התפוח הכי גדול והכי אדום שיש על העץ.
אני רוצה, אז מה, אז מה אם אני רוצה.
במקום זה אני מסתובב על צדי, מושך שמיכה, חותם עיניי ונעלם אל רגעי עבר.

*

אני עייף, אני כל כך עייף.
אני עייף מלראות את עצמי עייף.
מלהבין שהכוחות רק אוזלים וכנראה לא ישובו.
אני עייף מתחושת הכלות.
עייף.
ראבק, כמה שבא לי שלרגעים יערסלו אותי.

*

אני חושב שפיצחתי את זה.
את התשובה לשאלה למה אנחנו פה.
דומים מול סאביות.
מלכות מול עבדים.
ילדים.
זה הכול, רק ילדים.
אותה הסקרנות שהיתה בנו אז, גואה בנו היום.
הילד שהיה בי, אותו אחד שהיה מושך בצמות הבנות, הפך למולק גרונות.
הילדה שהיתה מבקשת במגע הרופא, הפכה למבקשת בגרידה זכרית של ייצר חורייה.
הילדה שהיתה מחטיפה לבנים שהיו מתחננים לכף האדומה על פני המגרפה הירוקה, הפכה לזו הגורפת.
הילד שהיה מגיש את הפרח והתפוח ומוצא את עצמו מתכופף להרים את הפרח שנזרק, מתכופף גם היום.
זו אינה תאווה מינית מה שאנחנו חווים.
זהו הרצון להחזיק את הפתיל המשייך אותנו לנעוריינו.
אחרי הכול, אין דבר יותר נעים מלחתל סאבית המוצצת אצבע ועינייה בלחלוחית מתאוות ידייך המצליפות, בדיוק כמו אז, אז לכשהיתה בלול.
והלול, גם הוא לא השתנה הרבה.
היום קוראים לו כלוב.

*

לפעמים, כשאני יושב אצל עורך הדין שלי והוא נכנס לטראס של וורבליות, אני מוצא את עצמי נעלם לו אל בין מחשבותי ואז תמיד עולה לי אותה התמונה בה אני קם, מוציא בפניו את הזין, ומשתין לו על השטיח.
כמו אז, כשהייתי ילד והיה בורח לי...
שבויה
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006

אז...

שבויה • 16 ביוני 2006
אפשר להציע לך חברות question.gif
godisafemale​(שולטת)
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006

GOLD פצעת אותי,

godisafemale​(שולטת) • 16 ביוני 2006

"אני רוצה לשיר לך, לנגן מולך, להוציא כל פסיק של יצירתיות שרק כלואה בי ולשחרר אותה באוזנייך, עינייך, גופך.
אנחנו כבר לא ילדים ילדונת, את יודעת, כבר לא ילדים ובכל זאת אני מוצא את עצמי רוצה לטפס על העץ ולהוריד לך את התפוח הכי גדול והכי אדום שיש על העץ.
אני רוצה, אז מה, אז מה אם אני רוצה.
במקום זה אני מסתובב על צדי, מושך שמיכה, חותם עיניי ונעלם אל רגעי עבר.

"


גולד,

קראתי ודמעתי... אין לי מה לומר עוד...
מלבד זה שחרצת את ליבי ופערת בו פצע שחשבתי שהגליד.
llulu​(נשלטת)
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006

גרפומאן חרטטן

llulu​(נשלטת) • 16 ביוני 2006
אני חושב שהצלחת לפצח עוד גרעין חמניה (עם ידיים קשורות)

הוא
לילך 29
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006

וואהו

לילך 29 • 16 ביוני 2006
כל כך יפה.. ונכון.
הפנטזיה הקסומה ביותר, לחזור למקום הילדי הזה.
פוטנציאלית
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006
פוטנציאלית • 16 ביוני 2006
זו לא הסקרנות. לא רק היא. לא כמניע הראשי. זה משהו נואש, משתוקק, שלא יודע איך לבוא לידי ביטוי, אלא במשיכת צמות. ואחר-כך, כמו שכתבת, למליקת גרונות. החזרה שלנו לזה, בבגרות, פה, עכשיו, בכלוב - אמורה היתה להיות מעין תיקון. לחזור לזה ולהרגיש כאילו שיש לנו בכל התאוות האלה שליטה, כאילו אנו מנהלים את חיינו על פי איזה רצון חופשי, נטול מגבלות-ילדות. שחזור הילדות ממקום אחר. כאילו. הכל בכאילו.
אבל בעצם נדונו לחוות את אותן כמיהות שוב ושוב ושוב.
שוב ילדים.
The Shield​(שולט)
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006
The Shield​(שולט) • 16 ביוני 2006
GOLD מקסים. ראתי את מה שכתבת והילדות שלי עברה מול עיני.
ציטוט: זו אינה תאווה מינית מה שאנחנו חווים.
זהו הרצון להחזיק את הפתיל המשייך אותנו לנעוריינו


כל כך נכון ואמיתי רק הייתי רוצה להוסיף שילדות אינה גיל. להיות ילד אפשר גם בגיל 90 כל עוד שומרים על הפליאה ההתלהבות והתמימות ויצר המשחק.
nerissa​(אחרת)
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006
nerissa​(אחרת) • 16 ביוני 2006
מה אתה מבין, יא מטומטם! אתה לא מבין כלום!!

אני לא רוצה להיות ילדה! לא רוצה! לא רוצה ולא רוצה! מפגר.. icon_evil.gif

ואני גם לא רוצה לעטוף מישהו באימהיות.. לכרבל אותו בין הידיים שלי, להניק אותו.. ללטף לו את הראש ולגרש ממנו את הבגרות ההכרחית.. רק לקצת. לא רוצה, מתוק שלי .

מבין?

חוצמזה - אתה ממש.. אבל ממש מעצבן.
noaaa
לפני 18 שנים • 16 ביוני 2006

ממממממ

noaaa • 16 ביוני 2006
משוגעים פה קצת