melaila(לא בעסק) |
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
הזכרת לי...
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
melaila(לא בעסק) • 16 ביוני 2006
הזכרת לי,כשהייתי בת 6 היה לי שיער עד הטוסיק ואמא שלי,שהייתה עדיין די ילדה בעצמה ,אהבה נורא לעשות לי תסרוקות מפוארות ומורכבות,היא הייתה בונה לי כל מיני קונסטרוקציות סבוכות ומסובכות על הראש עם שלל פפיונים,סרטים צבעוניים,גומיות ובכלל צ'צקס למיניהם,ואני?אני רק רציתי לתת לרעמה האדומה שלי להתנופף פראית וחופשית....
אמא הייתה גוערת בי:"ילדות טובות צריכות להיות מסודרות ומסורקות למשיי!" גם היה לי חבר,ילד בן 7 מקסים,ילד בן 7 עדין למראה שטיפס על עצים ובנה מבצרים בגינה,ילד שהיה לוכח את ידי הקטנה והביישנית בידו ומכריז בגאווה לכול השכונה שאני שלו,היינו יושבים על ספסל העץ בגינה,אני בגבי אליו והוא היה מפרק את התיסרוקות השנואות עליי בסבלנות אין קץ,פורם צמות,שולף סיכות,מוריד את הסרטים,ישבתי שקטה וסבלנית בזמן שהוא משחרר את שערי מכלא ה"ילדות הטובות והמסודרות", בידיים בטוחות משחרר את כל מה שלחץ,הידק,הציק לרעמה שלי,מותיר אותי חופשייה ופראית,טבעית,כמו שאני רציתי.... מאז עברו להן כמה שנים,עכשיו,יש ילד גדול ומקסים,שקושר את גופי בחבלים צבעוניים,בסבלנות אין קץ,מטפתף על עורי שעווה חמה,מצליף הצלפות שמשאירות לי חבורות סגולות ,ואני? באותם הרגעים אני משתחררת מהכלא של "ילדות טובות ומסודרות שלא עושות דברים שאי אפשר להסביר לאמא", הופכת לאותה ישות חופשית ופראית,חסרת עקבות,טבעית,כמו שאני רוצה... כניראה שיש מקום כזה,עמוק בתוכנו,מקום בו כולנו לנצח ילדים. |
|
באדי |
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
הצלחת לרגש אותי ואני לא אדם רגשני
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
באדי • 16 ביוני 2006
הכתיבה שלך זהב טהור.
הצלחת לרגש אותי. לא רק אתה. כמה תגובות היו מרגשות. כולנו ילדים של החיים-תמיד. |
|
venus in our blood(שולטת) |
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
תודה.
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
venus in our blood(שולטת) • 16 ביוני 2006
...''אני חושב שפיצחתי את זה.
את התשובה לשאלה למה אנחנו פה. דומים מול סאביות. מלכות מול עבדים. ילדים. זה הכול, רק ילדים. ...''אותה הסקרנות שהיתה בנו אז, גואה בנו היום. הילד שהיה בי, אותו אחד שהיה מושך בצמות הבנות, הפך למולק גרונות. הילדה שהיתה מבקשת במגע הרופא, הפכה למבקשת בגרידה זכרית של ייצר חורייה. הילדה שהיתה מחטיפה לבנים שהיו מתחננים לכף האדומה על פני המגרפה הירוקה, הפכה לזו הגורפת. הילד שהיה מגיש את הפרח והתפוח ומוצא את עצמו מתכופף להרים את הפרח שנזרק, מתכופף גם היום. זו אינה תאווה מינית מה שאנחנו חווים. זהו הרצון להחזיק את הפתיל המשייך אותנו לנעוריינו. אחרי הכול, אין דבר יותר נעים מלחתל סאבית המוצצת אצבע ועינייה בלחלוחית מתאוות ידייך המצליפות, בדיוק כמו אז, אז לכשהיתה בלול. והלול, גם הוא לא השתנה הרבה. היום קוראים לו כלוב. ..'' _______________________________________________________ תודה, גולד. שאתה כאן, שאתה מזכיר לנו, לפעמים, את המהות האמיתית מהיכן באנו את הגולמיות הכי מזוקקת, הכי אנחנו. גאון מנטאלי רגשי. פשוט, תודה. |
|
inc0gnito(נשלטת) |
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
Re: ילדים בעולם הבדס"מ.
לפני 18 שנים •
16 ביוני 2006
inc0gnito(נשלטת) • 16 ביוני 2006
G-O-L-D כתב/ה: יש לה את הריח הכי ריח שיש.
זה לא ריח, זו ישות בפני עצמה. יש לה את הנשימות הכי רכות שיש. אלו הן לא נשימות, אלו משבי תקווה. היא שוכבת, עינייה עצומות ואני יכול להישבע שאני מרגיש את החלום הורוד שבו היא נסחפת, מחוייכת, שלווה. כמו בימים ההם... כמו בימים ההם... אני זוכר אותה, זוכר את "הפעם". היא שכובה לצדי ובית החזה שלה עולה ויורד לקצב נשימותיה וכל שאני רוצה לעשות זה לאסוף אותה אל חקי ולהשיב אותה לאותם הימים בהם היתה "ילדה של אבא" חסרת דאגות קלועת צמה, לבושה בשמלה פרחונית עם פצע בברך רגל ימין המשקף את סקרנותה לחיים. אני אוהב אותך, את יודעת? תמיד אהבתי. עוד אז, כשרק היית מחשבה. תראי מה הזמן עושה לנו, מצמק אותנו לכדי זיכרונות. והזיכרון שלך, תמיד מלווה אותי. "הפעם" אותה "פעם" בה חיוכך היה נישא ועולה על פני כל מכשול, כאב או דוחק. אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה דברים. אני רוצה לכתוב לך כל כך הרבה שירים, ספרים, סיפורים, מאמרים, מכתבים. אני רוצה לשיר לך, לנגן מולך, להוציא כל פסיק של יצירתיות שרק כלואה בי ולשחרר אותה באוזנייך, עינייך, גופך. אנחנו כבר לא ילדים ילדונת, את יודעת, כבר לא ילדים ובכל זאת אני מוצא את עצמי רוצה לטפס על העץ ולהוריד לך את התפוח הכי גדול והכי אדום שיש על העץ. אני רוצה, אז מה, אז מה אם אני רוצה. במקום זה אני מסתובב על צדי, מושך שמיכה, חותם עיניי ונעלם אל רגעי עבר. *... נשמע שהיא ברת מזל, הילדה הזו. אני מאחלת לך שעוד תשיר, תנגן ותכתוב לה. ואולי, אולי גם תוריד לה מהעץ את התפוח הכי גדול והכי אדום שיש. |
|
שבויה |
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
גולדי
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
שבויה • 17 ביוני 2006
אני אוהבת אותך!
איש נדיר נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שבת יונ' 17, 2006 10:10 pm, סך-הכל נערך פעם אחת |
|
שבויה |
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
גולדי
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
שבויה • 17 ביוני 2006
אני אוהבת אותך!
איש נדיר |
|
מדלג על הצביעות |
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
נריסה... כל הכבוד. כל מילה זהב.
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
מדלג על הצביעות • 17 ביוני 2006
nerissa כתב/ה: מה אתה מבין, יא מטומטם! אתה לא מבין כלום!!
אני לא רוצה להיות ילדה! לא רוצה! לא רוצה ולא רוצה! מפגר.. ואני גם לא רוצה לעטוף מישהו באימהיות.. לכרבל אותו בין הידיים שלי, להניק אותו.. ללטף לו את הראש ולגרש ממנו את הבגרות ההכרחית.. רק לקצת. לא רוצה, מתוק שלי . מבין? חוצמזה - אתה ממש.. אבל ממש מעצבן. |
|
מאי |
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
מקסים
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
מאי • 17 ביוני 2006
איזו כתיבה יפה ונוגעת. אהבתי.
|
|
צ'יקיטה |
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
נגיעות של זהב
לפני 18 שנים •
17 ביוני 2006
צ'יקיטה • 17 ביוני 2006
אני מרגישה עדיין ילדה.
המילים שלך היו נגיעות של זהב בליבי. אהבתי. צ'יקיטה |
|
ערגה |
לפני 18 שנים •
18 ביוני 2006
זה הסוד כנראה :-)
לפני 18 שנים •
18 ביוני 2006
ערגה • 18 ביוני 2006
הסכמתי ואהבתי גולד.
הבדסמ מאפשר לנו להמשיך את הקו הזה של עצמנו והוויתנו.... יותר מחוויות אחרות בעולם הגדול הבדסמ חותר למי שאנחנו באמת ומאפשר לנו להמשיך את האותנטיות מילדותנו. |
|