אני לא צינית אני רק מציאותית

כשעייפים, לא נוהגים, יקירה

Brave Dwarf • 19 ביוני 2006

scarlettempress זהו בדיוק העניין שלילה ניסתה במשך שנים ואין ברת ניסיון שתתחרה בה. ולכן, כאשר לילה כתבה פוסט שכזה, נותרתי ללא מילים.

לילה, אין לי הרבה להוסיף על מה שאמרו זאלופון וריס. לדאבוני, הצדק שבדבריך, סינוור אותי. אך גם אם המיעוט אינו מעודד, עודו קיים. מה עוד שבין הונילות (שלא עלינו) לפעמים ניתן למצוא יותר אדונים מאשר בקהילת BDSM מסחרית. ואת, אישה ספוגת ניסיון וניסיונות, לבטח תשכילי למצוא אותם. אולי אינך יודעת עד כמה עולמך גדול ועד כמה רחבות האפשרויות הפרושות לרגליך. כל אחד מגיע ליום בו הוא מתנער, מסמר את שערותיו, מביט ימינה ושמאלה ומחליט כי זהו הזמן להביט קדימה. קחי נשימה עמוקה, עצרי קמעה, נוחי והמשיכי הלאה, מלאת כוחות לטעום מכל העולמות.

אינך צינית. את צודקת ולכן זה כל כך כואב.

כמו שאמרו לפני . . .

עינבר • 19 ביוני 2006

תמצאי את הפוקוס שלך,

תביטי באפשרויות שלך,

תדבקי בלב שלך

וכל הטוב עוד לפנייך...

ועד אז, תני לכאב שלך את הזמן והמקום שלו. הוא חלק ממך.

galia​(לא בעסק) • 19 ביוני 2006

אפשר לחיות (לחיות ממש טוב) גם בלי בן זוג. את צודקת ליילה , חבר לחיים היה יכול להיות נפלא.
עם האומץ שלך - יש לי הרגשה שזה יקרה לך .
זהו.

כאב

Matok​(שולט) • 19 ביוני 2006

לילה,
מעולם לא נפגשנו את ואני ובכל זאת אשיב לך כאילו אנחנו מכירים.
אני משיב לך כי אני חש בכאבך. כאב מסוג אחר מזה המוכר לך אם בכלל. (כסאבית ייתכן וחווית כאב. ייתכן ואפילו ביקשת אותו, התנחמת בו).

הפרסום שלך כאן (כפי שאני עקבתי אחיו) השתנה. התחלת מתהייה שכבר שמעתי כאן בעבר (גבר אחד לשני כובעים של בן זוג ואדון או שני גברים כל אחד מהם בעל מבנה אישיות אחר ובעל תפקיד אחד מוגדר) אבל באחת התגובות שלך את כותבת על אספקט ההתבגרות ב - BDSM.

אני, כשכותב אלייך כרגע חש שאולי זהו הפן המעניין יותר להתייחס אליו. נראה לי שבמידה כזו או אחרת את שואלת שאלות רחבות יותר, ומחפשת תשובה לא רק לחלק ממך שאת מגדירה כסאבית אלא למהותך בכלל, לעתידך, לבדידותך.

היו המון פרסומים כאן של אנשים שתהו האם אנחנו כולנו "סוטים". האם נסחפנו כולנו לחוף המבטחים של ה"קהילה" משום שלא נוכל לשרוד במקום אחר? אני עומד על הנקודה הזו כי היא אבן דרך במפה שבסופו של דבר תצטרכי את לשרטט לעצמך. הנתיב שלך - כך אני מניח - לא יוכתב ע"י תגובות בפורום אלמוני. בחירתך שלך את הנתיב תושפע גם ממה שתשמעי כאן, כמו גם ממבט חטוף על זוג עם עגלת תינוק בטיול אחה"צ בפארק.

את כותבת במפורש כי העולם הוונילי אינו עוד אפשרות עבורך. ולכן אני מרשה לעצמי לומר שכנראה ואת כאן כי "אין לך ארץ אחרת". משבחנו את הנקודה הזו, אפשר להתקדם הלאה. תישארי איתי עוד קצת... (חיוך).

אז ככה, ייתכן ואני טועה אבל אני מאמין שקיים בן זוג עבורך. (ואל תבכי עכשיו..). הצהרה די גראנדיוזית אני יודע אבל באמת ובתמים מאמין בכך. אני רק לא בטוח שאת מבינה איך זה אפשרי. בלי להיכנס לסיבות שמביאות סאבית להיות סאבית ובלי לתהות על הנקודות הספציפיות עבורך אני חושב שהזדקנות ב - BDSM היא אופציה. אם לא נגדיר את הנטייה ליחסי שליטה וכאב כסטייה הרי שהדבר ברור כשמש. אם נבחר כן להגדירם כסטייה אזי נקיש מקהילות אחרות: הומוסקסואלים או לסביות. אני מסכים כי אלמנט ה"חריג" יוצר עיסוק יתר בהתנהגות המינית ומביא לשנים אינטנסיביות מבחינת מספר ומיגוון בני הזוג. אבל - וזו עיקר נחמתי אלייך יקירתי - בסיכומו של דבר הגיל מרכך דברים (אצל הגברים תרתי משמע) ובסיכומו של יום גם השולט הקשוח ביותר מוצא עצמו בסיטואציה של האטה ולעיתים אף בסיטואציה של צורך בזוגיות.

אני יודע, לא סיפקתי סיום הולם לפיסקה הקודמת. נשאיר זאת כך לעת עתה... חלק מהמשיבים כאן כיוונו אותך לפסק זמן. אני חושב שאת צריכה פרספקטיבה ולאו דווקא זמן. נראה לי שאת שלמה עם המיניות שלך. נראה לי גם שבאת למקום של שיווי משקל. את יודעת מה את רוצה ואני מחבק אותך על כך. סיימת תיכון... עכשיו בחירת כיוון והתברגנות.

כדי שלא לשוות לתשובה שלי אופי לגמרי אקדמי, אני מסיים בתשובה פרקטית משהו עד כמה שניתן לאדם להעיז ולכוון אדם אחר אל עבר האושר. צאי להליכה. שבי בבית קפה, לכי לסרט. אל תחכי "לו" אל תחלמי עליו. תהיי טובה אלייך ותני לזמן לעשות שלו. את תראי שלמרות הספקנות שלך, ומעבר לפחדים שלך כוחם של החיים יישא אותך הלאה. עם הזמן אולי ותשתני, אולי ותמשיכי להתרכך, להזדכך... וכשלא תצפי דברים טובים יקרו.

אני יודע שלא נתתי לך כתובת. יודע שלא ציירתי מטרה. לכי לטייל. תאמיני לי יהייה בסדר.
www.sky.fm

חיוך.
מתוק.

נוריתE • 19 ביוני 2006

קודם כל תודה איש
תודה לכולכם.

אני לא רואה עצמי כסוטה
כי כל אחד וההגדרות שלו למה שהוא אוהב מינית ואורינטציות מיניות שלו,
אולי בתחילת דרכי כשעוד ההייתי שבויה במוסכמות אחרות חשבתי כהה אבל מזמן שלא.

אני חושבת שהיתבגרתי
כמו כל אחד\
מה שאנחנו רוצים בגיל 30 זה לא מה שרצינו ועשינו בגיל 20
ובגיל 40 גם ,העדפות משתנות, לא רק מיניות ,

כל השנים חייתי לבד מאז הגרושין שלי
אף פעם אני חושבת לא השקעתי ברצינות בזוגיות
למה?
כי נפגעתי קשה מהגרושין
המון אשליות התנפצו לי

ומתי שהו כשנעשיתי מודעות להעדפה הבידסמית הזאת שלי והזמן שלקח לילקבל את זה
אתם יודעים מה
לפני עשר שתיים עשרה שנים זה היה מאוד נוח והתיישב לי עם זה שאני בעצם
לא רוצה בנזוג "לגור איתו" ועד לפני כמה זמן
אולי עד התאונה של הילדה
שאז
משהו הישתנה בי

אני לא חושבת שהיום כשהילדה התבגרה ועל סף ה 20
אני מחפשת ,מישהו "לגור איתו".
מחלחל בי פחד של להיות לבד , פתאום.?
אני חושבת שזה טיבעי בשלב הזה כשהילדים מתבגרים ואוטוטו יעזבו את הביית.

רק שכל הצרכים הוניליים האלו ,שהם טיבעיים
בנזוג חבר ידיד נפש
לא מתחברים לי עם הבידסמ,לא עם זה שאני ידעתי אותו בכמה שנים האחרונות
זה יוצר מין קונפליקט שלא מתיישב לי.
איך ?
מ"שפחה בדם" חזרתי להיות שוב סתם, בנאדם.זה איזה שהוא סוג של אבדן זהות.

אני לא עושה הכללות
לא אשליך את הבעיות והתהיות שלי על אחרים
ומצטערת אם באיזה שהוא שלב זה ניראה ככה

scarlettempress{L} • 19 ביוני 2006

בדיוק על זה אני מדברת. הקונפליקט הזה, להיות גם שפחה וגם בת-זוג לאותו בן-אדם. השאלה היא - האם את מסוגלת לנסות וליישם את החיבור הזה במידה ותמצאי את האדם הנכון. אולי זה משהו ששווה לנסות.

דרך הלב 2

RIS • 19 ביוני 2006

.

ליילה.
זה משהו שכתבתי לחוד מכאן, בהקשר אחר, מעין סקיצה לסיפור שאני כותב. אבל נראה לי כל כך נכון לשלב את זה כאן כהמשך לתשובה שלי אלייך.
(ואולי זה שווה שרשור נפרד. אינני יודע)


יש אוטוסטרדות.
מאות ק"מ רבועים של אספלט ובטון. בחלקן הן חסרות נוף, חסרות אישיות, חסרות נקודת אחיזה.
בתוך העיר הן מוקפות בחומות ובמחסומי רעש וכל מה שרואים זה בטון.
לפעמים, מחוץ לעיר יש גם נוף.
טבען של אוטוסטרדות הוא שנופן חד-גוני, חוזר על עצמו.
אבל תמיד, תמיד, האוטוסטרדה היא דרך.
דרך שלוקחת אותנו מנקודת יציאה למחוז חפץ.

ויש גם דרכים אחרות. דרכים עתיקות, מתפתלות, טובלות בירק ובשמש לסירוגין, דרכים שעוברות ביערות, בין קרחונים, דרכים עתיקות, דרכים מרתקות.
יש דרכים שניסע בהן ולעולם לא נשוב דרכן ותמיד נישא את יופיין בליבנו בהתפעמות.
יש דרכים עוצרות נשימה.

בדסם הוא דרך. הא ותו לא.
בדסם הוא דרך.
הוא עוד דרך.
הוא דרך שאלה מבינינו שבחרו בו הולכים בה כדי להגיע למקום מסוים.
ובעינינו הוא הדרך היחודית, המיוחדת, העוצרת נשימה.

אפשר להגיע למקום הזה דרך האוטוסטרדה.
ואפשר להגיע למקום הזה בדרך עוקפת, מרתקת ויפה.
אבל בסופו של דבר, בסופו של יום – גם הדרך היפה – ואני חושב שבדסם הוא אכן הדרך היפה – מביאה אותנו למחוז חפצנו.

נכון. ישנם כאלה שרק הדרך מעניינת אותם. והם נוסעים בה הלוך וחזור כי היא העיקר עבורם. היא המטרה.

אבל עבור אחרים הדרך איננה אלא דרך.
זו דרך אחרת.
זו דרך מיוחדת.
זו דרך שמרגשת ומרטיטה ועושה את כל ההבדל שבעולם.
אבל זו רק דרך.
היא מובילה למקום מסוים.
היא לוקחת אותנו למקומות של משאת נפש.
כי בדסם איננו אלא פלטפורמה. קיראו לזה מצע, קיראו לזה אמצעי.
זו איננה המטרה.

וכל מי שיגיד לי שעבורו זו המטרה שזה הקצה, שזה העיקר, אני אדע מיד שהוא איננו מהגלקסיה שלי.
אני אדע מיד שמבחינתי הוא לא נמצא בצד הנכון של הלב.
(ואת מה שאני חושב על אנשים כאלה כתבתי פעם בקטע שנקרא – "משא זעם ותוכחה על אנשי הסחורה המשומשת").

כי בדסם איננו אלא דרך להביע קירבה.
כי בדסם איננו אלא דרך של חיבור, של מגע, של קשר.
עבור מי שבוחרים בדרך הזו - היא הדרך ליצור אינטימיות, היא הדרך שבה הפלוס מתחבר אל המינוס, הקמור אל הקעור, האִין אל היאנג, הלוקח אל המתמסרת, הבועל אל הנבעלת, האדון אל השפחה.
וההיפך.

וכל הדיבורים על כך שבדסם מטבעו איננו יכול להכיל זוגיות אמיתית ואיננו בנוי ליחסים של טווח ארוך הם דיבורים מתוך פחד. והוא הפחד לקחת צד ולקחת עמדה ולקחת החלטה ולדעת שזה המקום שהולכים אליו.

והעיקר שאנשים מפריחים סיסמאות – בדסם עושים מאהבה – אבל רובנו לא מתחיל אפילו להבין את המשמעות העמוקה והעצומה של אהבה בתוך בדסם.

ויש זוגיות שפורחת וצומחת ובתוכה האנשים גדלים ומתפתחים וליבם מתרחב מהשתאות לנוכח הגילויים של העומק והעוצמה שהינם מנת חלקם.

(את כל הדברים האלה הבעתי בסיפור שכתבתי פעם – "שעת הדמדומים הארוכה של האהבה").

האמנתי בזה אז ואני מאמין בזה גם היום.

בדסם איננו אוסף של אמצעים מכניים ואוטומטיים שנבחרים ממדף המירשמים והנוסחאות שהפכו מפנסי דרך – לדרך עצמה.

SSC, אפטר קר, מילת בטחון – כל האמצעים המכניים האלה החליפו את המילים קירבה, איכפתיות, אינטימיות. אהבה.

אני לא יודע אם זו סטיה או לא שהדרך הזו הספציפית לוקחת אותנו למחוזות של קירבה ונגיעה בדיוק דרך היד המכאיבה, האונסת, הפולשת והמשפילה.
לדעתי זו השאלה הכי לא מעניינת בהקשר הזה.

השאלה המעניינת היא – והיא מעניינת גם עבור אנשי האוטוסטרדות כמו עבור אנשי הדרך שלנו:
מי הולך בדרך כדי להנות מהדרך ומי הולך בה כדי להגיע למקום כלשהו.

ואני חושב, ליילה, שמי שמלגלגים כאן על הדרך של הלב אינם יודעים לב מהו, ואינם יודעים מחוז חפץ מהו. אולי הם פוחדים ממנו, כמו כל מי שפוחדים להתקשר, פוחדים להרגיש, פוחדים לפתוח את היד הקפוצה, פוחדים לתת משהו, שמא לא יישאר כלום.
בלי להבין שכמה שאתה נותן יותר כך יש לך יותר.

אלה אנשי הסטוצים, והם נמצאים בכל מקום, בכל דרך, בכל רמה.

וצריך ללמוד להפסיק לראות אותם.

ואז אולי תתחילי לראות את האחרים.

Re: דרך הלב 2

זרה מוכרת • 19 ביוני 2006

ריס יקר,

אני מסכימה עם רוב דבריך,
אם כי לא מסכימה עם סיומם.

ולו בשל העובדה,

שאנשים כמו אלו שציינת (אותם ציטטתי מדבריך) - הינם פשוט כאלה שהרבה יותר קשה להם להתמודד עם הרגש, ועל כך אין לשפוט אותם (ובטח שלא לפסול אותם)

כל שכן שאני בעד לעולם לא להפסיק לראות אותם,
אלא פשוט להבין שאפשר גם אחרת, וכל אחד יעשה כטוב בעיניו.



זרונת

melody • 21 ביוני 2006

ליילה,

תקראי את דבריו של RIS שוב
ושוב
ושוב



כמה נכון.

התמקדות במה שאין, לא תוביל אותך לשום מקום, ליילה.
תתמקדי ביש ובקיים, בטוב ובמתאים.
אולי הוא זמין פחות, אך זה מה שלמעשה מעלה את ערכו ולכן רובנו מחפשים אחריו.


וחוץ מזה... מי הבטיח לנו גן של שושנים ?

יש תקופות

neter​(נשלטת) • 23 ביוני 2006

יש תקופות שעובר מבידיאסאם, זה משהו שקשור לשחיקה, לצערי, ואני מדגישה לצערי כי היתי מאוד רוצה להיות "נורמלית" זה חוזר
אבל מי אני שאלמד אותך לילה

הלוואי שתמצאי מישהו ששווה לחזור לשם בגינו