Uranus
|
לפני 18 שנים •
19 ביוני 2006
דז'ה וו
לפעמים כשאני מרגיש שהחיים לא מחייכים אליי, אני שם זין, מחייך אליהם חזרה כמו מניאק ומפנה אליהם אצבע משולשת.
היום החלטתי אחרי בוקר עם האנגאובר, שבוע מבאס ועבודה ללא הרף - ללכת לשדרת רוטשילד כמו פעם ולהתענג לי על סנדוויץ' קורנדביף חם, קפה קר וספר טוב על הדשא. יש את "רוטשילד טייקאווי", שם באמצע השדרה והם מכינים את אחד הסנדוויצ'ים הכי מדוגמים שיש. כמו אלה שג'ואי מחברים תמיד משתגע מהם. טחינה, קצת חריף, פלפל קלוי, חמוצים ועגבניות שרי. חגיגה של טעמים בפה שמבטיחה לילה עתיר גרעפסים עסיסיים הייחודיים כל כך לנקניק קורנדביף משובח. בזמן שחיכיתי שיכינו אותו, תפסו את תשומת הלב שלי שני גורי כלבים קטנים, זכר ונקבה, אחד זאב והשני מעורב, כנעני עם משהו. כל אחד לא יותר גדול מהיד שלי. קשורים לרצועות שמוחזקות על ידי הבעלים שלהם, אבל זה לא ממש הזיז להם. השדרה מלאה כוסיות מוגבהות חזה ומוצקות ישבן. ואני לא יכול להוריד את המבט משני הגורים האלה. מתגוששים אחד עם השני, פעם אחד על הגב והשניה מעליו ופעם מתהפכים, הודפים אחד את השניה עם הרגליים האחוריות, משחקים, דופקים ביסים קטנים באוזניים החמודות שלהם, הלשון שמוטה הצידה מתשישות, אבל הם לא מפסיקים. עיניים פעורות ומזוגגות מבט, רואים עליהם שהם עושים חיים. מתלקקים, מתהפכים, מועדים, מתנשפים, אפשר לראות את החיוך הדמיוני עליהם. ולרגע אחד קצר בתוך הכיף שלי מרוטשילד, הדשא והגורים, אני חושב בעצב – איך הייתי רוצה להיות כמו זוג הגורים האלה. כמה עצוב שאנחנו נדפקנו שאנחנו בני אדם חושבים, מודאגים ועסוקים בלהיות אנושיים ושלנו אין את המזל הזה להיות כמו זוג גורים בלי שום דאגות בעולם, מתגפפים ומתחרמנים באמצע הרחוב. בשיחה שהיתה לי עם מישהי לפני זמן מה, שיחה כזאת - שטותית חסרת יומרות, כמו שאני אוהב, שאפשר לזיין את השכל ולהגות תאוריות מפגרות על החיים, היא העלתה תיאוריה מגוחכת שאולי יכולה להסביר את תופעת הדז'ה וו. היא טענה שלפעמים קורה לנו בשניה אחת משהו כל כך קריטי, שאנחנו לא שמים לב לכול מיני פרטים קטנים שהיו באותה סיטואציה, אבל הפרטים נכנסו לנו דרך התת מודע לזכרון. ואז כשאנחנו נתקלים בפרטים האלה שוב אנחנו מרגישים כאילו כבר היינו שם. ואז שני גורי הכלבים החרמנים האלה עשו לי 69 מול העיניים. ובזמן שהם מלקקים אחד לשני בתאווה את הכוס, הזין והתחתים שלהם ומכשכשים בזנב במה שברור היתה הנאה עילאית – אני מחייך! פתאום היה לי דז'ה וו ! וזה הכול נראה לי מוכר ונזכרתי איך פעם באמת אנחנו היינו כמו הגורים האלה – משחקים, מלקקים, מתאבקים, מתחרמנים, מזיעים ומזיינים אחד את השניה כאילו אין מחר. כאילו כלום לא משנה, ואין דאגות בעולם, יש לנו אחד את השניה, מה צריך עוד ? אז מה אם אנחנו קשורים ברצועה לדאגות שלנו, לאגו שלנו, עבודות שלנו, להורים שלנו ולחשבון הבנק, או אם יש לנו ריח של נבלה מהפה בבוקר או כשאנחנו רעבים. מכבים הכול ונהיים כמו חיות. לפעמים אנחנו מקדישים כל כך הרבה תשומת לב לקיום שלנו, בלהיות בני אדם, אנושיים, חושבים,, נחוצים ומודאגים מהכול שאנחנו לא שמים לב לפרטי האושר הקטנים האלה שנכנסים לנו דרך התת מודע לזיכרון. ואז אנחנו רואים שני גורים ברוטשילד וחווים דז'ה וו. החיים בכל זאת מחייכים אלינו. 
|
|
|
Toxic Princess
|
לפני 18 שנים •
19 ביוני 2006
אהבתי
איזה יופי!
מה שכתבת.. כלכך נכון. אני חושבת שמי שרוצה, תמיד יכול למצוא את הזמן לשחרר את עצמו קצת מהדאגות של היומיום ולהינות כמו שהוא אוהב. בטח שאם ההנאה היא סקס אז מה טוב 
בקיצור... הצדק עמך והלוואי שכולנו נגיע להארות ודה ז'וואים כאלה
|
|
|
| Dear Balak |
לפני 18 שנים •
19 ביוני 2006
יש לי כאלה שלוש ארבע פעמים בשבוע
לפעמים זה מטריד.
ניסיתי לישון יותר בלילה, הם התרבו. ניסיתי לא לישון בלילה, הם התרבו עוד יותר. הבעיה האמיתית שקשה לנצל את הדבר הזה. מצד אחד כשאתה רואה את ההווה אתה מבין שראית אותו כבר בעבר. מצד שני זו לא באמת יכולת לראות את העתיד. מיותר לגמרי ולא יעיל כל העסק הזה. |
|
|
|
שבויה
|
לפני 18 שנים •
19 ביוני 2006
קורנביף
|
|
|
ket(לא בעסק)
|
לפני 18 שנים •
20 ביוני 2006
יפה כתבת
מאחלת לך שהחיים תמיד יחייכו אליך בחזרה! 
|
|
|
|
מקופלת(נשלטת){Blue eyed }
|
לפני 18 שנים •
20 ביוני 2006
אוהבת אותך.
יש לך מזל גדול שאתה שומר וזוכר גם את הרגעים היפים בחיים בעוד הרבה אחרים מתמקדים בקושי ובעצב. אם כבר בחצי הכוס המלאה עסקינן.. הרצועה אליה אנו קשורים היא זו שמובילה אותנו בסוף היום הביתה. היא גורמת לנו להיות בעלי מקום קבע, פינה משלנו. היא גורמת לנו לחזור לדברים שהתחלנו ולא להתחיל ולנטוש כל דבר. היא גורמת לנו להיות קשורים. לאנשים ולמקומות שאנו אוהבים לחזור אליהם. מאחלת לך את האושר הגדול ביותר בעולם כי אתה אחד האנשים הכי מדהימים ואתה הכי חבר שיכול להיות ואתה חייב לנו סנדוויץ' קורנביף ברוטשילד. יש לך ד"ש :-) |
|
|
מאי
|
לפני 18 שנים •
20 ביוני 2006
מקסים
רגעי האושר הקטנים הם אלה שבהם אנו עומדים רגע לצד הדרך ומריחים את הפרחים...
|
|
|
ים_yam(לא בעסק)
|
לפני 18 שנים •
20 ביוני 2006
Re: מקסים מאי כתב/ה: רגעי האושר הקטנים הם אלה שבהם אנו עומדים רגע לצד הדרך ומריחים את הפרחים...
או מסניפים ישבנים
|
|
|
| RIS |
לפני 18 שנים •
20 ביוני 2006
Re: דז'ה וו - חדוות החיים. Uranus כתב/ה: לפעמים אנחנו מקדישים כל כך הרבה תשומת לב לקיום שלנו, בלהיות בני אדם, אנושיים, חושבים,, נחוצים ומודאגים מהכול שאנחנו לא שמים לב לפרטי האושר הקטנים האלה שנכנסים לנו דרך התת מודע לזיכרון. ואז אנחנו רואים שני גורים ברוטשילד וחווים דז'ה וו. החיים בכל זאת מחייכים אלינו. יש לי שתי אסוציאציות מיידיות. האחת – הניתוח המופלא של ג'וזף הלר במילכוד 22 לתופעות הדז'ה וו ועוד יותר לתופעת הpreaque-vu הלא היא התחושה של משהו שעוד לא קרה רגע לפני שהוא קורה.... השניה – נזכרתי בשני גורי זאב תאומים בערך בני שמונה חודשים, במושבה עתיקה אחת בגליל, גדולים כמו חמורים קפריסאיים, משחקים, מתגלגלים, נלחמים משתובבים ומעוללים תעלולים ובעיקר עושים רושם שהם מתפוצצים מצחוק כל הזמן, גם כשהם נוהמים וחושפים שיניים זה על זה, מפני שרגע אחרי הם כבר שוב מתגוללים או יוצאים במירוץ אחרי אויבים דמיוניים... ואשר לתחושה הממלאת הזאת של חדוות החיים – יש רגעים כאלה, רגעים מזככים, רגעים של קשר בלתי אמצעי לדופק של החיים, שלא עוברים דרך השכל אלא מוזרמים ישירות לוורידים, רגעים שאני קורא להם פשוט – רגעים של אושר. אושר אמיתי, פשוט, ישיר. כי לעולם יש לפעמים דרכים משלו לחייך אלינו, ולרמוז לנו שאפשר לזרום איתו, לזרום ולהסכים לו לשמח אותנו. חדוות החיים. |
|
|
lori{ע_מ}
|
לפני 18 שנים •
20 ביוני 2006
<חיוך>
נראה לי שזה מסוג הדברים שמדפיסים ושומרים בארנק שיהיה בשעת צורך הדברים הכי בנאליים ושגרתיים שאנו נוטים כל כך לפספס. ברגעים הכי קשים נותנים לא פעם נקודת אור. ציטוט: החיים בכל זאת מחייכים אלינו.
לך עם התחושה הזאת. |
|
|