G-O-L-D(שולט)
|
לפני 17 שנים •
3 ביולי 2006
רק מכות, רק מכות, רק.
הציניות, הציניות הזו שעשתה אותנו מי שאנו, בסופו של דבר ניצחה.
החיוך הצידי הזה לכל ניסיון של לצאת "כנגד", החיוך הזה בסופו של דבר ניצח. קהות החושים, זו שממלאת את הבטן לפיהוק מנומנם בהתהפכות על צד, הקהות הזו ניצחה. הגיחוך, זה שמאוס בעיני יותר מכל, הגיחוך הזה לא רק ניצח אלא הצליח לגרום לכך שלא יהיה בכלל ניסיון. הבוז, זה שעולה בכל אותם אלו המשקיפים מהצד באלו המנסים לצאת כנגד אותם הדברים שהקודמים להם נכשלו, הבוז הזה הוא הכישלון עצמו. "צבירת הניסיון", זה שעושה אותך "חכם יותר", הוא זו שבגינו אתה עובר מהלך חיים שלם מבלי להבין דבר. הכניעה, זו שבאה בסופו של דבר ועושה אתך למה שמעולם לא חשבת שתהיה, היא הוכחה לכך שאתה אשם. כן, יש חומה, היא עומדת שם, אי שם בכל אחד ואחד מאיתנו, ואיך שלא נסתכל על זה ישנן שתי אפשרויות: או שתכה בה עד שינותץ ראשך ותמות. או שכובד משקלה יעשה את שלו וימחץ את כל מה שאתה. ואם ביום מן הימים, אחד מהשניים יתרחש, אז הבחירה לנתץ את עצמנו בניסיון, שווה את כל אותו מהלך חיים צפוף ומהיר. * לפעמים אני חושב שזה ממש לא הגיוני שיש לי ככה ככה שנים לחיות, ואיכשהו, סביר להניח שאני אמצא את עצמי בתום ימי חושב שהיו הרבה יותר דברים שרציתי לעשות וויתרתי על עשייתם, מאשר דברים שניסיתי לעשות ונכשלתי בעשייה שלהם. זה גם עושה לי לחשוב על זה שבשורה התחתונה, כישלון הוא הצלחה... * כשאני מרפרף ככה בקלילות על פוסטים שכתבתי בעבר, אני מוצא שאני כבר שנים מסתובב בכתיבה שלי סביב אותם הנושאים. כאב, עבר, ילדות, זיכרונות, "ראבק", "כוס אמאק", "זבאלט", פעם, וכמיהה בלתי פוסקת להבנת מנגנון הזמן. כן, אני מודה, אין לי לקסיקון מילים נרחב ובכל זאת אני מנסה לתפוס זיון על הרשת, אבל יש בזה עוד משהו, זה נקרא חוסר שקט. כלומר, אני באמת ובתמים לא מצליח להבין איך המין האנושי נלחם בעצמו מבלי לעצור, להגיד פוס, להתיישב על הריצפה ולהגיד שעד שלא נקבל תשובה למהות הקיום שלנו, אף אחד לא יזוז. אנשים קמים בבוקר, יוצאים לעבודה, עמלים באופן לא ברור, חוסכים, אוכלים מהיד מהפה או צוברים סכומים לא ברורים, מביאים ילדים שינהגו כמותם, אוכלים שותים מתים. מה ההגיון? אם אנסה לפשט את זה אני אגיד שאם מחר יפול הכלוב, כלובי יכנס ללחץ, יקלל, יזיע, וישב לתקן את מה שצריך תיקון. אבל בתאכלס, אם כלובי לא יעשה כלום, מה יקרה... מה כבר יקרה... האתר לא יהיה זמין, אנשים ילכו לדרכם, ימצאו מקום אחר או לא, שום דבר לא קרה. פשוט שום דבר... אני יכול להגיד את אותו הדבר על רצח רבין, על השואה, על פלסטין הכבושה, הפצצת הירושימה או על כל נושא אחר. בשורה התחתונה, שום דבר לא באמת משנה. ולא, אני לא כותב את זה בכדי לזעזע, ההפך. אני כותב את זה בפיהוק. מה זה משנה? החשיבה הזו, שאנו יכולים לחיים, היא בדיוק הדבר שמרחיק אותנו מהבנתם. ואם אני באמת ארצה לפשט את זה אני אגיד שעוד לא פגשתי סאבית שכשאמרתי לה: "בזמנך, אם בא לך, תתפשטי", והיא לא התפשטה שלושים שניות אחר כך כשמנגד, אם הייתי אומר: "כלבה, תתפשטי, עכשיו!" הייתי מקבל מן הסתם התנגדות. אני מניח שאני מבלבל את המוח, אבל תהרגו אותי, אני חושב, שאם מחר בבוקר כל העולם היה בוחר לישון עד 12 ולקום ליום של בטלה, שום דבר לא היה קורה. * נזכרתי עכשיו שסיפרה לי איזו אחות מבית החולים שיבא תה"ש שמוצאי שבת זה אחד הימים היותר עמוסים שיש להם. כאילו אנשים מחכים שיגמר סוף השבוע בכדי לקבל את ההתקפת לב שלהם. אפשר גם לחשוב על זה אחרת ולהגיד שאת ההתקפות לב שלהם הם מקבלים בגלל שאותו סופ"ש נגמר. * יש איזו אחת, אני מאוד אוהב אותה. מאוד. היא מכנה אותי אוטיסט. אני מבין אותה. באמת. אני יודע בדיוק למה היא מכנה אותי ככה. רק שהיא לא מבינה שאת האוטיזם שלי לא קיבלתי באופן גנטי, אלא שבחרתי בו כי ככה זה, אלה שהם הרגישים מכל, חשים כל דבר קטן ולחוש בכל אבן או במפר בדרך פשוט שובר את הגב. אולי בגלל זה אני נוסע עם חלונות חתומים, מזגן, מוזיקה בפול ווליום, צמיגים של משאית וקפיצים של אוטובוס. וכן, מידי פעם, מידי פעם אני שוכח שיש לי הגה בידיים וככה סתם, כמו שמחשבותי נישאות, גם הרכב תופס לו כיוון ויורד לי מהכביש... אוטיסט. * מחר יש לכלובי יומולדת. טוב נו, אין לו מחר, אבל מה זה משנה... כלובי, יומולדת שמח. |
|
|
godisafemale(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
3 ביולי 2006
GOLD
אתה זיין השכלה רציני.
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
3 ביולי 2006
הציניות ( במינון טיפה גדול מדי ), וקהות החושים, הם בדיוק אלו שגורמים לנו להתרפק על העבר במקום לחיות ולהרגיש את ההווה... |
|
|
|
דניאל_דר(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
3 ביולי 2006
אוטיסם
כשאני חושבת על זה, אולי באמת עדיף להפוך עודף רגישות לאוטיסם במקום לכאוב מכל מהמורה בדרך.
השאלה היא, אם אין משהו באמצע, על הסקאלה בין שחור ללבן. משהו בין להרגיש יותר מדי ללא להרגיש בכל. לא גוון אפור, ורוד, אולי. |
|
|
Yosefus(שולט)
|
לפני 17 שנים •
4 ביולי 2006
Re: אוטיסם דניאל_דר כתב/ה: כשאני חושבת על זה, אולי באמת עדיף להפוך עודף רגישות לאוטיסם במקום לכאוב מכל מהמורה בדרך.
השאלה היא, אם אין משהו באמצע, על הסקאלה בין שחור ללבן. משהו בין להרגיש יותר מדי ללא להרגיש בכל. לא גוון אפור, ורוד, אולי. כבר מזמן אמרתי שהחיים הם לא רק אדום ולבן אלא גוונים של ורוד. |
|
|