חרא של לילה - מה שעובר עלי

חרא של לילה - מה שעובר עלי

redrose • 8 ביולי 2006

היה לי חרא של לילה.

כל הלילה, בחלומות שלי, שחזרתי את הקשר, או יותר נכון את סוף הקשר איתו.
שחזרתי איך ביקשתי ממנו. איך ביקשתי שישחרר אותי. איך במכתב ארוך, ביקשתי ממנו שיחליט. שייקח החלטה. שהוא הורג אותי ככה. שאני לא יכולה יותר כי הקשר ביניהם הורג אותי. שאם הוא מעדיף להיות איתה, אני אהיה המפרגנת הגדולה ביותר בעולם (ואז באמת הייתי כזו – למרות שבאמת רציתי ששניהם ימותו- אבל יכולתי עדיין לפרגן – היום אני יודעת למה יכולתי עדיין לפרגן – ביטול עצמי),
אבל אם הוא מעדיף אותי, שיניח לה. אף אחד מאיתנו לא זקוק לה.ממילא אין לו מספיק זמן עבורי, לא הייתי מסוגלת לחשוב שיהיה עוד גורם שייקח את הזמן שלו ממני.

כל הזמן חשבתי, עוד לפני שהתחיל איתה, עם הצעצוע, שגם אם ייפרד מאשתו החוקית, לעולם לא ארצה להיות אשתו. תמיד קיננה בי המחשבה שאם ייפרד מאשתו ויהיה איתי, הוא יבגוד בי. ראיתי במו עיני איך הוא משקר לחוקית שלו.

לא יודעת למה הייתי תמימה כל כך לחשוב שלי הוא לא משקר. הוא סיפר לי המון דברים, שאני יודעת, שלו שיקר לי, היה לו טוב יותר. באיזשהו מקום, הכנות הפוגעת שלו הרגישה כאילו שהיא מגנה עלי מהשקרים. שאני יודעת הכל. שממני הוא לא מסתיר.

גם כשהתחיל איתה, עם הצעצוע, סיפר לי הכל.
ובכל פעם שסיפר לי על משהו שהיה ברור לו שלא ימצא חן בעיני, הקדים את הסיפור במעין חיוך מטופש ומעין גיחוך כזה, כאילו שהוא צוחק עליה כשהוא נזכר:
איך הוא עבד עליה ואמר לה שהוא לא יודע מה זה פון סקס ( מפגרת, הייתי איתו שנה כשגרתי במרחק שנות אור ממנו, איך לדעתה עשינו את זה? טלפתית ?) והיא, תוך כדי שהוא משחק סוליטייר במחשב, ניסתה להדגים לו. ואיך שהיא נאנחת (חה חה חה – הגיחוך ההוא) וכמה שאני טובה פי אלף ושבכלל לא עמד לו...

היא קנתה לו כרטיס למשחק של מכב"י. הייתי מוכנה לרדת לזנות כדי ללכת למשחק הזה. הוא בכלל לא הציע. שגם הוא וגם אני במצב כלכלי קשה ואין לנו כזה סכום כסף (אפילו לא ביררתי כמה עולה כרטיס) ושלה יש חברים שיש להם מנוי והם ממילא לא הולכים ושהיא תשיג שני כרטיסים (למה רק שניים ?????? ) ותיקח אותו בחינם...

אחרי המשחק הוא היה אמור להקפיץ אותה למקום שבו החברות שלה נמצאות כדי שהיא תחזור הביתה. צלצלתי אליו. הוא סינן אותי.
אחר כך הוא סיפר לי שהם הסתובבו בפקקים.
היא סיפרה לי שהיא מצצה לו.
מאוחר יותר הוא גם סיפר לי את זה.
ובאיזשהו מקום גרם לי ( !!!!! ) להרגיש כאילו שאני לא בסדר.
אה, הוא גם לא שכח לציין שהיא מוצצת גרוע ושאני מעולה.

כשהיינו יחד, הוא אסר (!!!) עלי לשוחח על יחסינו עם איש. אף אחד לא יבין. כולם יתערבו (בטח יתערבו, יצילו אותי מהטמטום שלי !!!). הוא הרחיק ממני את כולם. בעצם, אני זו שהרחיקה ממנה את כולם. מעולם לא הייתי חזקה בקטע הזה. ביטול עצמי זה דבר שטמון כנראה באופי שלי.

כשביקשתי ממנו שישחרר אותי והוא הסכים...
(למרות שיכול היה להחליט שהוא מפסיק להיפגש איתה – הוא החליט להפסיק את הקשר איתי וזה אמר לי הכל באותה תקופה - אבל כנראה שזה לא היה מספיק בכל זאת)
... היינו בנפרד שבוע.

באותו השבוע, 3 החברות שלי מהעולם הזה (הצעצוע, החברה שלה שהייתה משותפת לשתינו, וחברה נוספת שנשארה איתי עד היום) צלצלו אלי ללא הרף. וידעתי שאני לא רוצה לשקר. וידעתי שאני לא מסוגלת לשקר. ושאני אבכה ושאני אצרח ושאני אגיד לה בדיוק מה אני חושבת על כמה שהיא מרשעת וזונה (לא במובן הטוב של המילה) ושאני אגיד לה שזה בעיקר באשמתה
– למה היא צריכה להתחיל דווקא עם גבר תפוס? ולמה להתנהג כאילו שהיא חברה שלי ולנסות תוך כדי לדלות ממני פרטים עליו ועל מה הוא אוהב ואיך הוא אוהב?

זה שהוא רק גבר, שהוא חלש, שהוא לא יכול (או לא רוצה) להתעלות מעל זה, לא עלה בדעתי. בעיני הוא עדיין היה אלוהים.

התנתקתי מהם לשבוע שלם. התנתקתי ממנו (מבחינה רומנטית) וראיתי את עצמי ממשיכה הלאה. המשכתי להתייעץ איתו, אבל היה לי ברור, מעבר לשברון הלב שחשתי באותו הזמן, שזהו. שנגמר ועוברים הלאה. הייתה בי מעין השלמה שהלכה ונבנתה עם כל שיפוד שהוא תקע לי בלב בכל פעם שהזכיר את שמה (החברה שלך, ככה הוא קרא לה – ישמרנו האל מ"חברות" כאלה).

ביום שבת בצהריים, שבוע אחרי. הוא שלח לי סמס.
(שמרתי על הסמס הזה עד שגנבו לי את הסלולרי)

הוא כתב לי שלא כל דבר קטן ישבור אותנו, וכשאוהבים מתמודדים ומתגברים ושהוא ינסה וישנה וכו' (הודעה ארוכה).

ואז, עשיתי את טעות חיי.
חזרתי אליו.
לא להאמין, נכון?
לו הייתי קוראת את הדברים האלה, כשמישהי אחרת הייתה כותבת את זה ...
הייתי צורחת לעבר המסך ( כמו שאני עושה בסרטי אימה) – לאאאאאאאאאא
אל תעשי את זה, בשביל מה את צריכה צרות כאלה?

ביטול עצמי.
אני לא חשובה, עוצמים עיניים לצרכים שלי. הוא חשוב יותר.
הוא עשה למעני המון, הרים אותי מאשפתות בחיי שמחוץ לבדסם וגם באלה שבפנים.
אני חייבת לו.
אני אוהבת אותו.
אני רוצה להיות שלו.

הבנתי את מה שרציתי להבין – שהוא ישתנה. שהוא החליט שהוא מעדיף אותי על פניה ושלא נשמע ממנה יותר.

הבנתי את מה שרציתי להבין.
הוא, לעומת זאת, התכוון שמי שישתנה כאן, זו אני. שאני אקבל את העובדה, שאלמד לחיות עם זה, כי מאז שחזרנו להיות "יחד" לא הייתה שנייה שבה הוא אמר או התנהג כאילו הוא מנתק איתה את הקשר.

וכך זה היה.
מסוחררת מהעובדה שהוא ביקש שנחזור להיות יחד, הסכמתי לכל.
צעקתי, ביקשתי, בכיתי (הוו כמה שבכיתי – בנוכחותו ושלא בנוכחותו) שרע לי.
זה לא הפריע לאף אחד. כולל לי.

הבאתי לו אותה לסשן "משותף" כמתנה ליום ההולדת שלו.
הוא רצה את זה, וביקש שאעשה את זה כאילו שזה רעיון של שתינו.
שאנחנו רוצות להפתיע אותו.
אבל אז הוא קלט שהוא רוצה לראות אותה לבד לפני כן.
שהרי מעולם לא נפגשו (הקטע של הכדורסל היה אחר כך)
אלא רק דיברו בטלפון (ואולי היא עשתה לו פוזות במצלמה – את זה לא זכור לי שהוא סיפר לי).
אז היינו חייבות לספר לו אבל לא לספר לו איפה ומה כלול בתכנית וכו'.
כמובן שאני תיאמתי לנו מקום. עם ג'קוזי (וגם מימנתי).
סשן משותף לא היה שם.
היה אותי עם טיפונת יחס על הרצפה, בזמן שאני שומעת אותה צורחת את השם הבדוי שהמצאנו לו כדי שהיא לא תדע את שמו האמיתי.
אני בעיניים עצומות על הרצפה כמו כלבה(ולא באופן הטוב) מאזינה לכל הרעשים שהיא עושה על המיטה.

ולא קמתי. ולא יצאתי משם. בכיתי.
ביטול עצמי.
יום ההולדת שלו.
זה מה שהוא רוצה.
הוא נהנה.

כשהגיע הזמן ללכת, הוא נכנס למקלחת וביקש שנסדר הכל ( היתה מעורבת גם קצפת על הקירות).
שלחתי אותה אליו שתענג אותו במקלחת (במקום שאלך בעצמי) היא שאלה אותי מיליון פעם אם זה בסדר – יאמר "לזכותה" ואמרתי לה- בטח.
זה בסדר זונה, בסדר בשבילו, והורג אותי. אבל למענו אני מוכנה לקטוף את הירח,
אפילו אם זה אומר להרוג אותי קצת, או יותר, בכל פעם.

אויש אני כזאת מפגרת.

אחר כך היא שמה בושם.
כמה רעה את יכולה להיות. מילא להתעלם מהעובדה שהוא ואני בקשר.
מטומטמת. האיש נשוי וחוזר הביתה לאשתו. איך הוא יסביר את הבושם הנשי?
שנה וחצי לא השתמשתי בבושם.
בעצם, זה אחד הדברים שציינתי לעצמי, כשהקשר הזה נגמר... השימוש בבושם.

רציתי רק ללכת הביתה.
לא נכון.
רציתי למות.
אבל הסתפקתי בללכת הביתה.

יומיים לאחר מכן, "חגגתי" את יום ההולדת שלי.
היו לנו יומיים לדבר על הנושא – בעצם יום אחד. היום שלמחרת.
סיפרתי לו בדיוק איך הרגשתי.
הוא לא חשב על זה.
(מישהו יכול להאשים אותו? זו הייתה הגשמת הפנטזיה שלו. מה פתאום שהוא יחשוב לשנייה עלי? מי אני בכלל? הסמרטוט שהיה על הרצפה?)

היא פתחה ברכת יום הולדת עבורי כאן באתר באותה שנה.
במקום שהוא יעשה את זה, היא רצה לעשות את זה.
הכבירה שבחים.
ואני שיקרתי. כתבתי לה שהיא חברתי הטובה.
כתבתי לו עד כמה שאני אוהבת אותו (זה היה נכון).



הוא הצליח להגיע יומיים אחר כך (בהפתעה) לחגוג איתי את יום הולדתי. נפגשנו במקום מסוים. והוא דיבר איתה בטלפון בדיבורית. שהיא תגיע גם.
זה לא נקלט לי
כאילו הגוף שלי היה שם ואני לא.
כאילו התנתקתי לגמרי מעצמי.
למה, לעזאזל, ביום ההולדת שלי, אני צריכה לסבול שוב?
זה יום ההולדת שלי?
לא הגיע הזמן להיות שם גם עבורי?
או יותר נכון, רק עבורי?
למה להביא אותה כשאתה יודע שהיא עושה לי רע ובמיוחד אחרי מה שאמרתי לך על התחושות שלי ביום ההולדת שלך?

היא נכנסה למקלחת ואנחנו חיכינו שהיא תצא.
היה לנו זמן מוגבל והיא הייתה במרחק של שעה נסיעה.
בזמן שחיכינו עד שהיא תצא,
התפרצתי.
לא יכולתי יותר.
אמרתי לו שאני רוצה לנסוע הביתה. ושהוא ייפגש איתה לבד.
מתנה ממני עבורו לכבוד יום ההולדת שלי.
הוא "לא הבין" למה אני מתנהגת כך.
הוא "חשב" שזה יהיה עבורי תיקון – מעין פיצוי על מה שהם עשו יומיים קודם.
איך הוא יכול היה לחשוב בכלל שלהביא אותה יהווה פיצוי עבורי.
כמה מפגר רגשית הבנאדם.

בסופו של דבר הוא ביטל איתה. כמה אכזבה הייתה בקולות שלהם.
הנאהבים שלא יוכלו להיפגש שוב... (בינתיים).

הסשן באותו היום, היה בהחלט מתחשב בי. לשם שינוי.
קצר מאוד, כי לא היה לנו זמן, אבל גם אני קיבלתי מעט ממה שהייתי זקוקה לו.

לא השכלתי להבין (או אולי לא רציתי להבין) שהוא בסך הכל מרחם עלי.
אהבה, כנראה, כבר לא היתה שם.

שלושת השבועות שלאחר מכן חלפו, כשאני לא טורחת להסתיר ממנו את תחושתי לגבי קיומה בחיי, עם הדואליות שבי שמצד אחד רוצה שהיא תיעלם ומצד שני, לא רוצה לומר לו מה לעשות – הרי הוא האדון.

ראבאק,
הוא יכול היה לצאת מזה אלוהים. להחליט שהוא רוצה להיות איתי וזהו או איתה וזהו. אבל הוא היה כנראה סתם גבר, אפילו ילד, שרצה ליהנות מכל העולמות. האופי הזנותי שלה איפשר לה לחלוק אותו עם אשתו ועם הסאבית המקולרת שלו.
האופי הרכושני שלי, לא איפשר לי לחלוק אותו עם עוד מישהי.

הוא הגיע אלי בוקר אחד – כשלושה שבועות לאחר שבוע ימי ההולדת. בילינו כמה שעות יחד. ואחרי הסשן הכי טוב שאי פעם היה לי איתו, אחרי שהתלבש, הוא הודיע לי שזה נגמר. הייתי בהלם. לא ציפיתי לזה. ומצד שני באיזשהו מקום התעוררה בי תחושת רווחה.

לא סיפרתי לאף אחד שאיננו יחד.
עדיין מבטלת את עצמי.
לא נותנת לעצמי להתאבל מול חברות שלי כדי שלא ישפטו אותה ואותו.
לא מספרת לאף אחד – משאירה בכרטיס שלי את הכיתוב – משויכת עם השם שלו מצורף שם.
כדי שהיא לא תדע. שהיא לא תדע שהיא התחילה הכל. שזה בגללה ובגללו.
שהיא תדע שהיא יכולה להמשיך בשלה.
שאני כביכול עדיין לא יודעת על כל מה שקורה ביניהם.

וזה מה שקרה.

בשלב מסוים, הוא מכר לי סיפור – עד היום אני לא יודעת אם זה נכון או לא.
זה נשמע כמו משהו שיגרום לי להימס. ואכן זה המיס אותי.
הוא גרם לי לחוות תחושות אשמה על השיפוט שלי אותו.
גרם לי לחשוב שהוא נקי בכל הסיפור הזה.

הוא טרח לעדכן אותי כל הזמן על מה שקורה ביניהם.
באיזשהו שלב התפרצתי.
אמרתי לו שאי אפשר ככה. שכל העניין היה שאני לא רוצה אותה בחיים שלי, אז עכשיו הוא לא בחיים שלי והיא כן ?
הוא אמר שככה אי אפשר. שאם הוא לא יכול לשתף אותי, אז זה לא הוגן.
אז ויתרתי על הקשר ה"ידידותי" איתו.
יש גבול לכמה אפשר לנפץ את הלב שלי לרסיסים.
וכנראה שביטול עצמי גם נעצר מתישהו.

אבל אל דאגה,
היא המשיכה לעדכן אותי דרך פורום הסאביות הסגור.
כשהיא יודעת שאני קוראת שם.
ללא רחם, המשיכה לכתוב דברים נוראיים.
ואתם יכולים להגיד, שהיא לא צריכה להתחשב בי. כי עכשיו היא בקשר איתו ואני לא. אבל אתם לא יודעים איך היא עשתה את זה ולכן לא תבינו.

באיזשהו שלב כתבתי דברים בפרופיל שלי שאינם משתמעים לשני פנים.
הוא נכנס לצ'ט וניסה להצטדק, תוך שהוא יודע שמדובר בו.
ביקשתי ממנו שיתחשב בי ושלא ידבר איתי.
יאמר לזכותו שמאז לא פנה אלי, אפילו פעם אחת.

היה לי חרא של לילה.

בחרתי לשתף אתכם במשהו שאני סוחבת איתי כבר שנה וחצי.
לא ברור לי למה, אבל חשובות לי התגובות שלכם.
גם אם הן תומכות וגם אם הן קוטלות.
בכוונה כתבתי בעילום שם כי המטרה היא לא לצלוב אותם או אותי
אלא לקבל מכם פרספקטיבה בלי שאתם יודעים מי הדמויות המדוברות.

אודה על דעתכם הכנה

ואבקשכם עד כמה שאפשר להגיב בצורה מכובדת.

תודה.

שוש.

אני הראשון , אז חייב לכבד

קליבר​(שולט) • 8 ביולי 2006

אהבה .
לפעמים כואבת
לפעמים מתלהבת
כמו תבשיל
זה יכול להיות רגיל
זה יכול לצאת נהדר
ולפעמים הסיר , נשבר.
לפעמים אוכלים ממנו עד שמתפקעים
לפעמים שבעים לפני שנוגעים ..

הוא היה , הוא עבר
בעצם זה ניגמר
קחי את הלקח את השיעור
רק דעי , זה עגול , הכדור .

ועוד דבר שלמדתי וקצת לי עזר בחיים
יש כלל פשוט שצריך להבין


Some are Waiting just for you

Queencie​(שולטת) • 8 ביולי 2006

לפעמים כשאוהבים קשה להניח לו ללכת, קשה לוותר על האהבה.
מנסים בכל הכח להחזיק אותו איתך, מוותרים על המון עקרונות, ומקווים שזה ישאיר אותו.
מצידך - כך אני רואה את מה שעשית ואת איך שפעלת. פשוט קיווית שלא לאבד אותו מתוך אהבתך ומסירותך לו.
הוא מצידו - כנראה שלא היה באותו מקום. הוא נהנה במחיצתך, אין ספק, אבל מלכתחילה לא ראה בקשר איתך קשר זוגי, הרי הוא נשוי. כך שכל מה שזה היה או יכול היה להיות תמיד היית ותשארי המאהבת שלו. ובמסגרת כזו, תחושת המחוייבות שלו כלפייך היתה עוד פחות מאשר תחושת המחוייבות שלו כלפי אישתו - שהרי אותה לא עזב ולא יעזוב...
פשוט הפגין התנהגות די שכיחה בקרב המין הגברי... כשהזין עומד הראש בתחת. בטח כבר שמעת את המשפט הזה.

אותה חברה - שלא ברור אם ידעה מה עבר עלייך כשהצטרפה למשולש הזה - ראתה כנראה את הדברים באור של שעשוע ותו לו, ואולי נמשכה אליו מספיק בכדי להתעלם מריגשותייך שלך, משהו בסגנון בת יענה - לא ידעתי לא שמעתי. תבחני עם עצמך עד כמה היא חברה באמת.

ובאשר לך, לפי מה שאת כותבת עברה שנה וחצי מאז נפרדתם. למה דווקא אתמול לילה רע? האם עדיין לא השתחררת ממנו? האם משהו הצית את הגעגוע מחדש?



Q שמגכחת משהו על סגנון ה'ורדה רזיאל-ז'קונט שלעיל'

venus in our blood​(שולטת) • 8 ביולי 2006

כל כך קשה לקרוא את זה..ועוד יותר קשה להגיב.
את אהבתך ומסירותך והתמסרותך המלאה, כן, עד לכדי ביטול עצמי , כפי שאמרת בעצמך, ניתן להרגיש בכל אות ותו.
הכאב כאילו נחנק שם, מצטבר ומצטבר, ומרגיש לי, שלמרות שחלף כנראה זמן, אולי לא חלף מספיק זמן.
הפצע שם עדיין מדמם כל כך.
אני מאמינה שבתוכך את יודעת את כל התשובות , ויחד עם זאת ללב יש חוקיות משלו, וכשאנחנו כבר שם, בשיא ההתמסרות, בתוך המערבולת הזו, הממכרת, כמעט בלתי אפשרי להיחלץ משם , ואז, יש אילו שהם שרידי חיות שמתעוררים, ומי אם לא אנו עצמנו מצילים את עצמנו מטביעה, בכל פעם מחדש ?

אין לי ספק שהאיש הפגין חוסר רגישות משווע ( בלשון המעטה ). אני נוטה מאוד להסכים עם דבריה של קווינסי על אי יכולתו להתחייב , אבל יחד עם זאת, אני מאמינה שכן היו שם רגשות ,לפני שהיא הופיעה ונכנסה לתמונה. לא רגשות עזים כשלך, ובוודאי לא עוצמתיים, אמיתיים ומסורים כשלך, אך אני מאמינה שהיו שם רגשות, והוא נשמע, מתיאורך, כמי שמתנדנד ולא יודע במה לבחור.
בסופו של דבר, לא היא ולא הוא המשמעותיים כאן, אלא את ואת בלבד.
מה היה הטריגר שהעלה זאת דווקא הלילה ?
אולי עוד סגירת מעגל ?
השלמה ?
אולי היכולת הזו שאת מאפשרת לעצמך לכעוס, עליו, עליה, על עצמך, מה שאולי לא יכולת לעשות אז..


אני מאוד נוטה להזדהות עם הרבה מהדברים שכתבת , לפעמים אנחנו עוצמים עיניים במודע, והאנשים הכי יקרים לנו בעולם מתרחקים, או שמא אנו מרחיקים אותם, בהיותנו כה עיוורים- מרצון, נאחזים בבלתי אפשרי,
ואז, ברגע שמרפים, שבאמת מרפים,
עם כל הכאב , מופיעה אותה תחושת רווחה.
רגע, אפשר קצת לנשום אוויר.
ואז, לאט לאט, את מרימה טיפה את הראש, ורואה סביבך שהעולם לא משתנה עבורך ובשבילך, רק את יכולה לעשות זאת בשביל עצמך.

ואי אפשר להניח מאחורנית סיפור כזה כואב. זה לוקח זמן, ונשארות צלקות, ויש תחושות הצפה של כאב וריקנות, לסירוגין.
אבל,
גם אם מבחינה רגשית , במידה כזו או אחרת, את עדין שם קצת, היית מספיק חזקה כדי לשים לזה סוף.
מישהו חכם מאוד אמר לי פעם משפט כה פשוט וכה חכם : '' כשאת ממשיכה לחשוב על האדם , הוא ממשיך לחיות בתוכך, במחשבותייך ''.
תני לו לגווע בתוכך, לאט.
תני למה שהיה, לכל המיכלול הזה, לגווע בשקט . לא להדחיק. לא לטשטש. פשוט, להרפות.
לאט.
בקצב שלך.

וזה יגווע. בשקט, עם הדים, מפעם לפעם, שיילכו ויתעמעו.

יותר מכל,
אני רוצה לאחל לך פיסות של שלווה כרגע.שיילכו ויגדלו, כל פעם עוד קצת ועוד קצת.

פעם פרח​(נשלטת) • 8 ביולי 2006

קשה למצוא את המילים הנכונות.
כתבת שעברה שנה וחצי מאז.
את מתכוונת מאז שנפרדתם ?
זה הרבה זמן לחיות ככה, עם הדברים האלה בתוכך.
בלי להוציא את זה החוצה, אפילו לחברות הקרובות שלך.
נראה שהייתם בקשר עם ציפיות והבנות שונות לחלוטין לגבי מהות הקשר.
זה קול ההגיון שלי.

קול הרגש והלב מבין אותך לחלוטין.
גם אני עברתי פרידה לאחרונה.
אני מבינה לחלוטין את הביטול העצמי, את הרצון לא לפגוע במי שפגע בך, את הרצון לא לספר לסביבה.

דעתי ?
את לא צריכה להתחשב בו, וגם לא בה.
את צריכה לצאת מהארון.
להוריד את הקולר.
לספר לחברות הטובות שאת יכולה לסמוך עליהן.
לקבל את התמיכה והנחמה מהסביבה הקרובה.
ואת תופתעי לדעת כמה שאנשים יכולים לתמוך ולעזור.

את חייבת למצוא את הדרך לעבור הלאה.
עד עכשיו זה פשוט התחבאת ושקעת במקום.

בהצלחה !

מגיב כי ביקשת

השיבומי המתקתק​(מתחלף){בדסמית} • 8 ביולי 2006

ראשית, חיבוק לך (לא מכיר אותך ובכל זאת), וגם עידוד על ההכרה המאוחרת - שטובה מ'אפפעמלא'.

שנית,

ביטול עצמי זה קקי.

לעולם אל תתסכימי לאכול קקי. מקבלים מזה מלריה.

(אם את רוצה להגיב לי, עשי זאת בהודעה)

זאלופון​(שולט) • 8 ביולי 2006

בלי לדעת כיצד שתי הצלעות האחרות במשולש הזה ראו את העניינים קשה להבין מה באמת קרה שם או לשפוט. לכן אסתפק בלומר שאני מעריך את הראיה המפוכחת וקבלת האחריות שמשתקפות מהכתיבה שלך. את לא מנסה לייפות את המציאות אלא מציגה תמונה די מאוזנת שממנה עולה שכל הצלעות פה עשו טעויות, ורק מי שמכיר בכך שטעה יכול ללמוד מכך.

עוד שתי נקודות שוות אזכור:
1. לו אני במצב המדובר, הרציונל שלי היה טוחן לי את השכל ללא הרף על כך שאם אני עם זאב בעור כבש, מוטב לי שעור הכבש יוסר מעליו כמה שיותר מהר ושהזאב יילך לעזאזל מאשר שאשאר איתו עוד ועוד, כי הוא תמיד יהיה זאב. בסוף זה היה מחלחל, למרות הכאב, והייתי משכנע את עצמי שטוב שכל זה קרה כי נפטרתי במכה אחת משני אנשים שלא היו מה שחשבתי שהיו, והערך האמיתי שלהם שעכשיו אני מודע לו הוא כזה שממש אין סיבה להתאבל בגלל אובדנו.

2. ביטול עצמי, כפי שתיאר שיבומי בדרכו הפיוטית, זה רע. את לא צריכה לצאת במסע נקם, אבל יש לך את כל הזכות שבעולם להתחשב בעצמך ולא בו ובה. לא כדי לצלוב, אלא כדי לאפשר לעצמך לקבל את התמיכה שמגיעה לך ולהמשיך הלאה.

שיהיה רק טוב.

בטי בום​(שולטת) • 8 ביולי 2006

יש משפט שאשה חכמה פעם אמרה לי - הראש עולה במעלית אבל הלב הולך ברגל .
אין לי ספק שאת יודעת ואת מבינה אבל ללב יש עוד דרך ארוכה .
אני מקווה שתסלחי לעצמך כי נראה לי שיותר משאת כועסת עליו ועליה את היום בעיקר כועסת על עצמך שנתת לעצמך להגיע למקומות האילו תתיחסי אל זה כגבול , לכאן אני לא מוכנה לרדת יותר .

שולחת לך חיבוק גדול (למרות שאנחנו לא מכירות ) ומעריכה את האומץ והכנות להגיע לתובנות שאליהן הגעת .

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 8 ביולי 2006

אולי זה ישמע קשה וכאוב, אבל היום את צריכה כבר להבין.
לאהוב אותך אהבה אמיתית הוא לא אהב.
אם היה אוהב אותך לא היה מחפש מישהי אחרת, לא היה נקשר למישהי אחרת,
לא היה נפגש איתה, בודאי לא היה קורע לך את הלב כפי שעשה.

אני לא קונה את סיפורי הבולשיט שמסתובבים לפעמים כאן.
שתי שפחות של אדון אחד והן מבינות כל אחת את מקומה ושתיהן אוהבות אותו,
והוא ( בטח .. ) אוהב את שתיהן.
זיוני שכל של מי שמחפש לזכות בכל העולמות. לא להפסיד מכאן וגם לא להפסיד משם.
אבל הם לא מבינים דבר אחד, אהבה אי אפשר לחלק. גם את הלב לא.
ואם מחלקים סימן שאפשר לחלק. כי יש מה לחלק, כי יש חלק שלא התמלא במה שצריך ,
באהבה.

תתנחמי רק בדבר אחד פשוט שאולי ישמש לך כרית ללילות הכואבים.
הוא גם לא אוהב אותה. היא שעשוע עבורו והוא יבגוד גם בה בדיוק, אבל בדיוק,
כפי שהוא בגד בך. התבנית לא משתנה.
אולי לה לא יכאב כי היא מבינה שהיא שעשוע, אבל עבורך זו תהיה נחמה גדולה יותר.
את יודעת לאהוב, והיא לא.
את יודעת להעניק אהבה , והוא לא.
זו תהא נחמתך.

אני מקווה שהשמיים יביאו לך את אהבתך הנכונה, האמיתית, הטובה, היודעת את מקומה
אצל מי שתהיי שלו ואצלך, ועד אז, שאי תפילה ברכה אחת.
ברוכה את שעזבת אותו. מקומך לא שם.

רוצה לעזור לך.

Minnet • 8 ביולי 2006

במילים האלו שלך אני רואה בקשת עזרה.


לפני הכל חיבוק והרבה הבנה לכל מה שקרה.
אני כותבת בכנות על מה שאני רואה כי אני בדרך כלל כנה או שאני שותקת.
אני לא רוצה לנתח את הקשר שהיה ולתת עצות על העבר אלא רק עצה שיכולה לעזור גם כעת.

את מצפה מאחרים להבין מה שאת מרגישה אבל אנשים לפעמים לא רוצים להבין כי נוח להם להתנער מהאשמה ולהיתלות בפעם או פעמיים ששיקרת לגבי רגשותיך והסכמת.

הסברת הרבה פעמים מה את מרגישה אבל אחר כך לפעמים נכנעת ושיקרת כדי שירגישו נוח.
אני מבינה אותך אבל לדעתי אסור לעולם לשקר וחייבים כנות מוחלטת.
כנות מוחלטת עם האהוב ולא להסכים לקשר עם חברה וכנות מוחלטת עם החברה ולדרוש מיד את ניתוק הקשר וגם לספר לה שהוא לועג לה.
לא להסכים לדברים שאת לא רוצה.
לעשות לכולם את החיים קשים! לומר את האמת.
כל זה היה בעבר ולא הייתי כותבת לולא כתבת משהו על המצב כעת.
כתבת:


אני חושבת שאסור לך לקרוא מה שקורה ביניהם כי הדברים פותחים לך את הפצע מחדש.
את צריכה לדבר עם החברה בכנות ולומר לה שבכל מקום שאת נמצאת את מבקשת לא לשמוע על היחסים שלה עם האהוב הקודם שלך.
היא צריכה להסכים להפסיק לספר בפורום הסאביות הסגור על החבר החדש שלה.
המצב הזה שאת קוראת מה קורה ביניהם מכאיב לך!

עשית טוב כשאמרת לו בכנות שאת לא רוצה לשמוע "חוויות" עם החברה שלך ואת מבקשת שלא יפנה אליך.

דברי עם חברות טובות, ספרי הכל.
בקשי מהן לומר לך מה שהן חושבות ולא דברי נימוסין.
אם יש לך חברות שאומרות את האמת תקבלי מהן עזרה.

חיבוק והבנה.

מרינט