חולמים אמת וחיים שקרים.

חולמים אמת וחיים שקרים.

G-O-L-D​(שולט) • 9 ביולי 2006

אי שם, על מזרן מיוזע, הוא שוכב ועינייו בתקרה.
הבוקר עולה ושנתו נדדה. כל כך הרבה מחשבות יש בו, כל כך הרבה מילים. אבל אין מי שישמע.

*

אי שם, על מזרן קשיח עטוי סדין צחור, אל מתחת שמיכת פוך מחממת, בחדר מקורר ממזגן מרכזי היא שוכבת. עינייה בקיר שמולה, מכונסת בעצמה, מקמצת איברים ונשימותיה רכות. היא ממצמצת, בולעת רוק וחוששת שמא רגלו של זה שלצידה תתחכך ברגלה. רק לא מגע, רק בלי מגע. היא עם עצמה, רק עם עצמה. תמיד היתה. כמה מילים יש בה אבל מעולם לא היה מי שישמע.

*

אי שם, על מזרן יחיד היא שכובה עירומה. חלון החדר פתוח, גופה מיוזע, סיגריה בידה ועשן בריאותיה. היא חושבת על אופק, על ימים של אולי. כל כך הרבה רצונות בה, אבל אין מימוש.


*

אי שם, על מזרן רחב וזוגי הוא שוכב לבדו. עיניו לחלון, עת שחר, מאוורר בפינה חורק חריצים בראשו, מבקש למשוך את תשומת לבו ממחשבותיו ולשבותו באותו חריקה ממוחזרת. כמה תהיות שכונות בו, כמה.


*

אי שם, הם שוכבים יחד, מרוצים, אוחזים ידיהם בשנתם. יום יום הם מודים על אותה מקריות שהפגישה בהם, יום יום. אבל בלילה, אחרי שכבר התנו אהבים, אחרי שכבר אמרו את כל אותם המילים, המשפטים, רגע לפני שבאה השינה ומפרידה אותם לעולמותיהם הפרטיים, עולים בהם אותן המילים. מילים רק להם. מילים ללא הברות. מילים מעולמות נפרדים.


*

הבוקר עולה לי עכשיו ואני מביט בו.
כמה שקט יש לו לילה. שקט שקרי.
רגע נעצמת העין ושוב נפקחת.
כמה מחשבות מחושבות שם, אי שם.
איפשהו, איכשהו, מתי שהוא, אף אחד אף פעם לא באמת נרדם.
לו רק הייתי יכול להיות רוח, לעבור חרש חרש מעל כול אותם האלו המחשבים לעצמם מחשבות.
להאזין לכל אותם אלו התוהים תהיות...
מילים. מילים לא עוברות לעולם. הן שם. בין אם תגיד אותן או לא, הן יחיו אותך לדרכיהן, ואתה, אתה תחיה את דרכן.
איפשהו, איכשהו, גוף מיוזע בגוף מיוזע שכובים יחד. בין אם מול מאוורר חורק, או אל חלון שאל ים, בין אם תחת קור מזגן או חום תחילת קיץ מיותם. בין אם לבד או יחד, איכשהו, איפשהו, יצופו אותן המילים ויזכירו לנו שאחרי ככלות הכול, אנחנו חולמים אמת וחיים שקרים.


*

לפעמים אני חושב על זה שהסיבה להיותנו חברה כל כך מנוכרת, היא שאנחנו הכי לא.
איך אתה יכול להיות חסר רגישות אם לא העבר שלימד אותך להיות כזה. ואם העבר לימד, סימן שפעם, איפשהו, איכשהו, היו בך דמעות...
כמה בדידות יש לנו בעולם הזה. זה בכלל לא משנה אם יש לך חבר, בן זוג, ידיד, משפחה או כלב.
בלילה, שניה לפני שאתה נרדם, זה רק אתה עם עצמך.
והרגע הזה, אותה השניה, זו השניה הכי לבד שיש וכן, זה גם הכי קרוב למוות.
שם, בחושך הזה שלפני ההתנתקות, כל מה שנותר לך זה מי שאתה ואם אתה לא אתה, אז מה נותר?

venus in our blood​(שולטת) • 9 ביולי 2006

בלילה, שניה לפני שאתה נרדם, זה רק אתה עם עצמך.
והרגע הזה, אותה השניה, זו השניה הכי לבד שיש וכן, זה גם הכי קרוב למוות.
שם, בחושך הזה שלפני ההתנתקות, כל מה שנותר לך זה מי שאתה ואם אתה לא אתה, אז מה נותר?
_________________

כל כך נכון..
בחיים, בסופו של דבר ( או בסופו של יום ) זה תמיד רק אתה מול עצמך .
והנאמנות שלך כלפי עצמך.
אבל,
בתוך הלבד הזה, יש מקום לעוד אדם, אם רק מרשים.
אם קצת פחות מוותרים על ציניות, על הרגלים, על פחד מאינטימיות, על פחד מאובדן האינדווידואליזם..

קצת מקום..למישהו שבאמת חשוב לך.

קצת מקום, שרק אדם לבדו יכול להרשות לזולתו..

''ותשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום...''

נגע. • 9 ביולי 2006

מאומה לא נותר. רק קליפות חלולות של מי שאנחנו לא באמת.
רק עטיפות בגדים מלוכלכים שמסתירים גוף ומילים.
השניה הזו שדמעה ניגרת בה על לחי ומתקווה היכן שהיא עוצרת.
צורבת את הלבד הזה
את האמת.

מאומה.

nerissa​(אחרת) • 9 ביולי 2006

לא יודעת. לא ממש מסכימה..

לבד לא מפחיד אותי. להיפך. אני מתה על לבדים כאלה שיש שקט מכל העולם, שאפשר להיות עם עצמי, לחשוב בשקט, להינות בחברת עצמי. אותי זה ממלא אנרגיות חיוביות.
לבד לא מפחיד אותי. בדידות - בהחלט כן.

אבל, למה בהכרח לבד פירושו להיות בודד?

בודד אפשר להיות גם ביחד..

נריסה,

venus in our blood​(שולטת) • 9 ביולי 2006

אני מאוד מזדהה עם ההפרדה הזו , של 'לבד ' , ושל 'בדידות ', כי כמו שאמרת , בדידות אפשר להרגיש גם בתוך הביחד
ומהלבד, ניתן ליהנות , כל אחד \ אחת בעולמו הפרטי, האישי..

אבל ,

יחד עם זאת,
תחושת הניכור שגולד הצליח להעביר , בכ''ז מזכירה לי שזה אנחנו שבוחרים עם מי לחלוק את מרחב המיחייה שלנו ( על כל משמעויותיו וגווניו ) , גם אם בסופו של יום, זה רק אנו מול עצמנו.

הבחירה הזאת, אם להכניס מישהו \ מישהי לטריטוריה האינטימית, הפרטית כל כך, היא בחירה שלנו בלבד.

ולפעמים,
גם עבורה דרוש לא מעט אומץ...

אופטימיות זעירה

אילתיה • 9 ביולי 2006

לא פעם גם כשביחד מרגישים הכי לבד שיש ולהיפך.
ההבדל בין בדידות ללבד בהחלט מתחזקת בפוסט הזה.
הבחירה להיות עם מישהו עדין לא מבתקת אותנו לחלוטין מתחושת הבדידות הבסיסית.
מה שהפוסט הזה מחזק אצלי זה הויתור על הפנטזיה, שגם אם יהיה שם מישהו הכי מושלם שיש, שאסכים לחלוק עימו את מזרוני, עדין תחושת הבדידות בימים ובלילות מסויימים עדיין לא תחלוף.
וכשמסתכלים על הדברים כך, אולי דווקא זאת כן אופטימיות זעירה, להסכים לאינטימיות, לקבל את כל מה שהיא מסוגלת לתת, ומנגד להיות ערים למה שאינה מסוגלת לתת - כלומר, לעולם נשאר רק עם עצמנו רגע לפני........


תודה על הפוסט.