משרתם של הרבה כלבים - חלק ב'

משרתם של הרבה כלבים - חלק ב'

רצסיבי​(נשלט) • 10 ביולי 2006

[[ לחלק א' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15213 ]]


יש דברים שלא ברורים לי, אבל אני בדרך כלל לא מרבה לבקש הסברים. בעיניי, כדי שהוראה תהיה מוצלחת היא לא חייבת להיות מובנת לנשלט. לפעמים, האקט הפיזי עצמו הוא שולי, והחשיבות שלו נובעת מהמשמעות של המעשה, ואז באמת חשוב להבין את המטרה, אבל בכל יתר הפעמים הציות הוא העיקר, ולאו דווקא מטרתו.

עד היום לא הבנתי למה בסיום כל מציצה אני אמור לאגור את כל הזרע בפי, ואז לפלוט אותו על ידיי ולמרוח אותו על הגוף, כל פעם על פיסה אחרת של גופי, במין סבב מחזורי. ולמה בסוף כל זיון אני אמור לשלוח יד לפתח פי הטבעת שלי, ולגרוף משם את שאריות הזרע הנוטפות ממנו, ואחר כך גם להחדיר אצבע אל תוך החור עצמו ולאסוף משם את מה שנותר בפנים, ושוב למרוח הכל על הגוף. אבל זה שאני לא מבין את הפקודה הזו, לא מונע ממני לבצע אותה שלושים פעמים ביום, מדי יום, כבר כמה חודשים.

בהתחלה העור שלי היה רגיש לזרע הדביק וללכלוך. ההליכה בעירום על ארבע ברחבי החווה, עם העיסה המתייבשת עליי, גרמה לזה שיידבקו לי לגוף גרגירי חול ושערות כלב, והפריחות האדמומיות לא איחרו לבוא בעקבותיהם, אבל במשך הזמן התרגל לא רק הראש שלי למציאות החדשה, אלא גם הגוף עצמו, והיום אני סתם נראה כמו יצור מלוכלך ותימהוני, אך בריא בגופו.

שריר הלסת שלי התחזקו פלאים מכמות המציצות האסטרונומית, שרירי התחת שלי כבר מוכנים לקלוט את המנה היומית בכל רגע נתון, ואפילו החדירות המהירות והחזקות של ההאסקי, או הזין הגדול של הדני, לא גורמים לי היום לכאב, ואפילו לא לאי נוחות. רק העובדה שאני כמעט לא עומד או הולך על שתיים יותר מציקה לי, כי בפעמים שאני מקבל מהאדון היתר להתהלך כמו בן אדם רגיל, השרירים שלי מתקשים בזה.

***

בהתחלה האדון שלי היה מבקר אותי כמה פעמים ביום, לוודא שהכל בסדר. בזמן הפגישות איתו אני יכול להתהלך רגיל ולדבר איתו רגיל, דברים שלא הייתי רשאי לעשות בתקופה שלפני החווה (אם כי אז, ברוב יתר שעות היממה הייתי יכול לעשות אותם, והיום כמובן שלא). עם הזמן פחתו הביקורים לפעם ביום בלבד, והיום בחלק מסופי השבוע אני לפעמים לא זוכה לביקור בכלל.

באופן מוזר, ככל שפחתו הביקורים, כך הציפייה שלי להם והצורך שלי בהם, פחתו גם הם. מכיוון שזהו הצוהר היחיד שלי לעולם האנושי, חשבתי לעצמי שככל שהצוהר הזה יצטמצם, כך אני אזדקק לו ואייחל לו יותר, אבל המציאות התבררה כהפוכה.

בשבועות הראשונים, הביקורים של אדוני היו בשבילי הצלה משמיים, אי של שפיות בתוך כל הכאוס המטורף של חיי העכשוויים, ודבר שנאחזתי בו כקרש הצלה יחיד מפני אובדן צלם אנוש. הרביתי לפטפט במהלך הביקורים, ללכת במעגלים בזמן השיחה, ולהתעניין מה שלומו של אדוני ומה קורה בעולם שמחוץ לחווה. כשנשאלתי על ידי אדוני איך אני מסתדר, נהגתי לתאר בפניו לפרטים את מעשיי מאז הביקור האחרון, ולשתף אותו בקשיים שלי.

ככל שעברו הימים, ההתעניינות שלי בסביבה פחתה. העולם האישי שלי ושל הכלבים שהייתי חלק מעולמם תפס מקום גדול יותר בהוויה שלי, וגם היכולת לשמר את דמותי כבן אדם נורמאלי, כבר לא היתה בראש סולם העדיפויות שלי. לא ניצלתי כל דקה להזדקפות והליכה, כיוון שכבר לא ראיתי במיומנות הזו צורך חיוני. לא ביררתי מה אדוני עושה, כיוון שהשלמתי עם העובדה שאני כבר לא משרתו האישי אלא משרתם של אחרים, במצוותו. לא שיתפתי את אדוני בקשיים שלי, כיוון שהכרתי בכך שזה מתפקידי להתגבר עליהם בעצמי.

היום, פגישה ממוצעת שלנו נמשכת אולי חצי שעה, לא יותר מזה, ובמשך רוב הזמן הוא מדבר ואני מקשיב, או שמשתררת שתיקה מתמשכת. כשאני נשאל על ידו שאלות, אני מוצא את עצמי מקצר במילים, לפעמים עונה באמצעות נהמה שרק האינטונאציה שלה מבהירה את התשובה, מבלי שיהיה לה תוכן מילולי. וכשנוקפות הדקות, אני מאבד סבלנות וכבר חושב על המכסה היומית שיש לי להשלים ושהביקור מעכב אותה, ואז אני קם ממקום רבצי, למרגלותיו, ומתחיל להסתובב במעגלים, על ארבע.

***

במשך חיי זיינתי לא מעט נשים, אבל זויינתי על ידי מעט בלבד. לפני שהכרתי את האדון שלי, צייתי לשתי שליטות, שכל אחת מהן אהבה לחדור אליי עם דילדו, מדי פעם. הזין של האדון שלי היה הזין האמיתי הראשון שחדר אליי, אי פעם, ואיתו החדירות גם הפכו לעניין של קבע.

בתקופה שצייתי לשתי השליטות ההן, המשכתי במשך יתר הזמן לחיות ולהזדיין כרגיל. אחרי שהפכתי לעבד של אדוני, כבר לא הותר לי לזיין יותר, אבל מדי כמה ימים אדוני הרשה לי לאונן מולו, בהתחלה באופן רגיל, ואחר כך כמו כלב.

היום אני מזויין שלוש פעמים ביום, לא מזיין בכלל, ומותר לי לאונן רק פעם אחת בשבוע, לפני האמבטיה השבועית, אם כי באיזו דרך שארצה. הבעיה היא שלמרות כל הזרע שמצטבר בתוכי, אני פשוט לא מצליח לגמור, או יותר נכון, אני לא מצליח לגמור בדרך בה הייתי גומר פעם, בקלות ובלי מאמץ מיוחד. פעם הייתי צריך רק לדמיין אקט מיני שהיה לי או מישהי סקסית שנתקלתי בה, והזין שלי כבר היה מתרומם מעצמו, ולאחר דקות מעטות של שפשופים-עיסויים של הזין, תוך כדי אותן מחשבות, הייתי גומר. והיום זה כבר לא ככה.

אני מדמיין לי בראש את הזיונים הכי מוצלחים שהיו לי, או את קטעי השליטה הכי אינטנסיביים שעברתי, ושום דבר לא זז. אני משחק עם הזין, עוצם עיניים, ומפנטז על עצמי מפשיט-ממזמז-בועל דוגמנית-על, אבל הזין שלי נשאר מכווץ. אני משנה נושא ומדמיין את עצמי מושפל-מציית-מובל-נכבל על ידי איזה מהשליטות/ים שהיו לי, אבל הזין שלי מסרב להתקשות. רק כשאני מתמקד במה שקורה סביבי, פה ועכשיו, העניינים מתחילים לזוז, להתרומם, ולהתקשח.

וכדי שלא תבינו אותי לא נכון, אני אגיד את זה בצורה הכי ברורה שיש - אני לא מתגרה מכלבים. גם לא מכלבות. לא עומד לי כשאני מספק אותם מינית, ואין לי פנטזיות על לזיין אותם. אז מה בכל זאת? ההסבר שנתתי לעצמי היה שכנראה זה הציות. שמבחינתי, כל מה שקורה היום בחווה הוא הציות הכי אולטימטיבי שיצא לי בעבר להיות חלק ממנו, ובטח גם ממה שייצא לי לחוות בעתיד, וזה פשוט מאפיל על הכל. אבל אחרי שהכרחתי את עצמי להיות כן איתי, הסכמתי עם עצמי שההסבר הזה בעייתי. נגיד שזה מאפיל על ציותים קודמים, ושהיום אני כבר לא מתרגש מהם יותר, זה עדיין לא מסביר איך זה מאפיל גם על סצנות סקס שבעבר היו "עושות לי את זה" והיום כבר לא.

כל שבוע, בתחילת האוננות, עוברות לי בראש אותן מחשבות בדיוק. כל שבוע, אני דוחה את המחשבה היחידה שיכולה לתת הסבר לעניין, לפיה הסיבה לזה שאני מסוגל היום להתרגש רק מהציות שלי לכלבים היא שהפכתי למישהו אחר, או משהו אחר, ושאני כבר לא אותו אדם שהייתי פעם, שהיה מכוונן לבני אדם ולהם בלבד. כל שבוע, אני נחרד מהמחשבה שהפכתי דומה יותר לשכניי החדשים, מאשר לשכניי הקודמים, ומבטל אותה מייד כשהיא צצה.

וכל שבוע, מייד אחרי שאני מדחיק את כל המחשבות האלה, ואחרי שאני מתייאש מלפנטז על דברים אחרים, אני מצליח להעמיד את הזין רק כשאני משחזר את מה שאני עושה בשבועות האחרונים. רוב הפעמים אני פשוט חוזר אל הפעם הראשונה. האדון שלי יושב במרחק של כמה מטרים, צופה במתרחש, אני כורע על ארבע, מכוון בפקודתו את הזין של כלב הזאב לתוכי, אוחז בו חזק שלא יזוז, אז בתקופה ההיא הרחוקה עוד הייתי צריך לדרבן אותם כדי שייכנסו אלי, ומרגיש איך קצה הזין שלו חודר אל תוך פי הטבעת שלי, בהתחלה אני עוד זה שמכוון אותו פנימה והחוצה, קובע את הקצב, מחדיר אותו עמוק יותר בהדרגה, אבל משלב מסוים הזאב תופס פיקוד, מאיץ את הקצב למהירות שבדרך כלל אנשים לא מגיעים אליה, ואני חוזר לתפקיד הרגיל שלי, הנחדר, ומתמודד-מתייחד עם הכאב שלי, בלי להיות צריך להתמודד עם עוד דברים אחרים.

בזמן האוננות אני אוהב להתרכז בפרטים הקטנים. בדרך כלל אני גומר עוד לפני שהכלב שעליו אוננתי גמר בעצמו. אני מדמיין את החדירה על כל שלביה, ומשחזר את ההרגשה שלי במהלכם. בפעם הראשונה ההיא, למרות שכבר הייתי מורגל להיות מזוין, הכאב היה בלתי נסבל. בעיקר בגלל שלא הצלחתי למנוע את כיווץ שרירי התחת שלי ולא הייתי רפוי כהרגלי (די טבעי, בהתחשב בכך שזו היתה עבורי חוויה ראשונית, מפחידה ודוחה גם יחד), אבל גם בגלל שלא הייתי רגיל לצורה שבה זויינתי. אין פאוזות, אין משחקי קצב, אין אחיזות או תנוחות שונות, הכל חד ומהיר, עד שזה נגמר בבת אחת. אני זוכר שכשהוא ירד ממני, אני נפלתי מותש על הרצפה ולא הצלחתי להתרומם. כשאני מאונן היום, אם לא גמרתי עד השלב הזה של הפנטזיה, או אם אני מתקשה לגמור, הרגע הזה שבו אני נופל על הרצפה באפיסת כוחות, תמיד עושה את העבודה.

בעצם, הפעם היחידה שבה אני לא נדרש למרוח על עצמי זרע, ושאני יכול להתנקות מייד אחרי שזרע מותז החוצה בקרבתי, היא כשאני מאונן. ואז, לרגע קטן אחד, אני שוכח מגמירות, מכלבים ומאדונים, ומתרכז במים הרותחים שזורמים עליי, ומחטאים אותי מכל הזוהמה שמסביב.

המשך (חלק ג' ואחרון) יבוא....

דנדיליון​(שולטת) • 10 ביולי 2006

אני אוהבת את דרך החשיבה שלך ועדיין, העולם שיצרת מעיק (שלא לומר מפחיד) באותנטיות שלו.

אה, אחלה סיפור.

רצסיבי​(נשלט) • 10 ביולי 2006

א. זה רק סיפור, זה ממש לא אותנטי ( זה אולי אותנטי במובן שזה לא מופרך לחלוטין, בנסיבות מסויימות הכל יכול לקרות, ע"ע השואה, אבל הסיפור הזה לא מבוסס על מציאות כלשהי, לזה התכוונתי).

ב. זה מעיק ומפחיד במכוון. זה סיפור על סוג של אובדן צלם אנוש.

ג. חכי לסוף. אמור להיות מוסר השכל לכל הסיפור הזה.

ד. תודה.

דנדיליון​(שולטת) • 10 ביולי 2006

זה בסדר, אני עדיין מבחינה בין מציאות לדימיון

וסיפור עם מוסר השכל, איזה יופי. כאלה אני אוהבת.

ובבקשה.

רצסיבי​(נשלט) • 10 ביולי 2006

אני לא מתחייב על זה שמוסר ההשכל יהיה זהה לזה של התוכניות בטלוויזיה הלימודית.
הוא יכול להיות עקלקל-מפותל בעצמו.

דנדיליון​(שולטת) • 10 ביולי 2006

עכשיו שהלימודית הפכה לחינוכית, אין לדעת למה לצפות.

רצסיבי​(נשלט) • 10 ביולי 2006

LOL

היא גם הפכה מטלוויזיה (לימודית) לערוץ (החינוכי). כמה עלוב.

ואולי הערוץ החינוכי בכלל ירצה להסריט את הסיפור הזה, לכי תדעי.
רק בטח בלי קלוז-אפים.

דנדיליון​(שולטת) • 10 ביולי 2006

ערוץ חינוכי לכלבים, שיעורי אילוף בהתכתבות,

'NOW SAY AFTER ME - WOOF'

רצסיבי​(נשלט) • 10 ביולי 2006

כלבים לא רואים טלוויזיה - זה צ"ל ערוץ חינוכי למתכלבים.

וברוח הימים האלה, צריך להיות גם שעשועון נושא פרסים (סופ"ש בחווה?)
ואולי גם ריאליטי, כולל פספוסים (שיט, החמצתי את ההשפרצה...), וכולל הקטעים הקשים והריבים הפנימיים (שוב הכלב הזה זז כל הזמן! אני נשבע שבפעם הבאה אני לא אמצוץ לו!) .

דנדיליון​(שולטת) • 10 ביולי 2006

סופ"ש בחווה זה אקסטרימי למדי, למרות ששמעתי שהתפנה מקום.

ואם כבר ריאליטי - כלב נולד. צביקה הדר, כוכבים סגולים, סיפור חיים קורע לב, כל הווג'אראס.

נמכור את הזיכיון לערוצים זרים ונסתדר בחיים.