GOLD

GOLD

tulip32​(לא בעסק) • 28 בספט׳ 2003

נסיעה, ירושלים-ת"א
אני נכנסת למונית השרות אבל זה לא מספיק זריז לנהג המונית, הוא דוחק בי "נו כנסי כבר אני ממהר". המונית ריקה ואני שואלת אותו למה הוא לא מחכה שהיא תתמלא והוא עונה לי בעצבנות "מה את שואלת שאלות, אמרתי לך שאני ממהר!"
מלחיץ אותי שהוא כזה עצבני אבל אני שמחה שלפחות הוא לא מאלה שצריך לדבר איתם כל הנסיעה.
אני בודקת סביבי ושמחה לגלות שיש וילון עבה ליד החלון שלי ומסדרת אותו כך שיהיה רק מרווח קטן להצצה. אני מתחילה את הטקס הקבוע שלי בתקופה האחרונה, איתור רנו קאנגו לבנות. זה מבלבל כי אני לא מבינה במכוניות ויש המון סוגים של טנדרים דומים אבל אני מתחילה להתמחות.
בכל פעם שאני מזהה אחת כזו הלב שלי מתחיל לדפוק בטירוף, אני משותקת מפחד ונרגעת רק כשאני מוודאת שזה לא הוא.
לקראת נתב"ג מתחילים הפקקים, פקקים הכי מלחיצים אותי. אני מדמיינת מה יקרה אם פתאום הוא יהיה תקוע בדיוק לידינו ויזהה אותי, אם הוא יצא באמצע הכביש מהאוטו וינסה לפרוץ למונית. העובדה שהנהג כל כך עצבני מרגיעה אותי, הוא לא ייתן לו להיכנס.
אבא שלי מתקשר להגיד שהוא תקוע בפקק גם כן ואנחנו קובעים שמי שמגיע קודם לתחנה מרכזית מחכה לשני.
אני ממשיכה להסתכל על המכוניות והפעם מסתכלת גם על מכוניות מנהלים, אולי אני אראה את אבא שלי וגם הוא יוכל לעזור במקרה שרנו קאנגו תעצור לידינו.
יש המון גברים שנראים כמו אבא שלי, גדולים ומאפירים, מתחילים לפתוח את הכפתורים העליונים של החולצה, רואים שהם מתים כבר להגיע הביתה, להישאר בגופיה ולהתחיל לעבוד בגינה.
ההומוגניות הזו מפחידה אותי, ערב חג, כולם נוסעים לאותו כוון, כולם נראים אותו דבר, שיירת נמלים דחוסה שמסתירה את פני השטח...

אנחנו מגיעים לתחנה מרכזית באותו הזמן, אני נכנסת לאוטו ומתחילים לנסוע לכוון הבית, שוב פקקים. אני ממשיכה בטקס שלי, הפעם אני לא צריכה לוודא אם הנהג שלי הוא מהמדברים או מהשותקים, אנחנו שותקים כבר שנים.
פתאום הוא מפר את השתיקה, הוא שואל אם הוא יכול לבקש ממני בקשה מאד גדולה, הוא אומר את זה בלגלוג ובציניות- "מאד גדולה" הוא מדגיש וברור שמבחינתו הוא הולך לבקש ממני שטות ושאני כרגיל הולכת לעשות מזה סצנה היסטרית.
אני לא עונה ורק מסתכלת עליו, ברור לי מה הוא הולך להגיד, (אימא כבר הכינה אותי). הוא שוב עושה פרצוף מזלזל ושואל "זה יהיה ממש קשה בשבילך, עכשיו כשתהיי בניו יורק, לקפוץ למשרד של אח של תמר ולראות מה יש לו להציע?"
אני מקפידה על נשימה כדי להירגע ועונה "לא, לא יהיה לי קשה".
הוא מחליט ללכת עם זה יותר רחוק ושואל "ויהיה לך ממש ממש קשה גם להביא לו את תיק העבודות שלך?" אני עונה שלא ושותקת. הוא לא מבין למה אני לא מתווכחת ונראה מבולבל, אני מרגישה שניצחתי אותו במשחק שלו ואז מתחילה לדבר.
אני מסבירה לו שאני לא עוזבת את הארץ עכשיו כי אני מחכה לשמוע מהפרקליטות ואם יהיה משפט זה יימשך כמה שנים ואני מתכוונת להיות פה. הוא מתעצבן ונותן לי הרצאה על הנאיביות שלי, שמערכת המשפט בארץ רקובה ושהוא יצא מזה בלי כלום, שיש רק דרך אחת לפתור את זה והיא שאני אתן לו כבר את השם והכתובת שלו והוא יתלוש לו את הביצים וידחוף לו אותן עמוק לגרון, "זו הדרך היחידה" הוא חוזר ואומר.
אני מתחילה לבכות והוא מתרכך קצת, הוא אומר שאני חייבת לנסוע מפה, להשאיר את האונס הזה מאחורי ולהתחיל מחדש, שלא בריא לי פה.
כל ניסיון להסביר לו שאני לא מאמינה בלברוח ושהמשפט זה מה שמחזיק אותי בחיים, לא חודר אליו, הוא לא מבין. בסוף אני אומרת לו שאני לא מאמינה באלימות ושהתגובות האלה שלו עושות לי רע, אנחנו ממשיכים לשתוק עד הבית.

נסיעה, ת"א-ירושלים
אנחנו מתחילים לעלות על הכביש המהיר ואני רואה את השכונה הלבנה ההיא, מוקפת ירוק, פסטורלית ואני מסתכלת על בית אחד במיוחד, בית שבו ילדה בת שבע עשרה מתה מבפנים, לפני המון המון שנים.
אני זוכרת אותה, מבוהלת ומפוחדת, סבא שלה מת כמה ימים לפני והיא לא ידעה איך לחיות בלעדיו. היא לא ידעה מי ישמור עליה ויחביא אותה עכשיו מהמכות, מי ישים לה קרח על הלחי הבוערת, למי יהיה אומץ לעמוד מול האיש הענק הזה ולהגיד לו שוב ושוב "אתה לא תרים עליה יד יותר!"
בהלוויה הוא דווקא בכה וביקש סליחה ואמר לה שהוא אוהב אותה, היא אמרה לו שהיא גם אוהבת אותו אבל שאם הוא עוד פעם ירים יד עליה או על אימא שלה, היא תהרוג אותו, היא התכוונה לזה. היה לה מבט של רצח בעיניים ופעם ראשונה בחיים היא ראתה את אבא שלה מפחד.
היא לא ידעה שזו באמת תהיה הפעם האחרונה ושהמבט שלה יכול להקפיא אנשים לנצח, היא רק רצתה שמישהו יחבק אותה, מישהו שיבין את האבל שלה, את האובדן.
הבחור ההוא הבין אותה, הוא איבד את אימא שלו כמה חודשים לפני כן והם דיברו שעות על המוות והגעגועים, ואז הוא הרג אותה מבפנים, בבית הלבן והפסטורלי.

אנחנו חוצים את ת"א ואני ממשיכה לחשוב על הפסטורליות. אני תוהה אם לבקש מאבא שלי להיכנס לשכונה מסוימת ולהקשיב לשקט, לבדוק אם אפשר לשמוע את האלימות מבעבעת מתחת לסירי המרק והחמין של החג.
אני מוותרת על הרעיון וחושבת שאולי צריך להקשיב לשכונה שבה הוא גדל ולא לזו שבה הוא גר עכשיו אבל אני מכירה המון אנשים מהשכונה הזאת, הייתי שם והקשבתי, שעות הקשבתי ולא שמעתי אותה, את האלימות.

אנחנו כבר מחוץ לת"א, על הכביש המהיר ושוב אני בודקת רנו קאנגו ומתפללת שלא יהיו פקקים. מה יהיה אם עכשיו נראה אותו? אני מדמיינת את אבא שלי עוצר את המכונית באמצע הכביש והורג אותו במכות ואני לא יודעת אם אני ואימא שלי נצליח הפעם להשתלט עליו.
הוא כמעט הרג פעם איש אחד, הוא החזיק פטיש באותו יום ואני הצלחתי להוציא לו אותו מהיד ואימא שלי הצליחה להרגיע אותו ולשכנע אותו לשחרר את האיש ההוא שפרפר לו בין הידיים הענקיות ההן.

אנחנו כבר במוצא ואני שואלת את עצמי איפה האלימות שלי, איפה היא מתחבאת ואיך היא נשמעת ואני נזכרת שאני אישה. אנחנו מוציאות את האלימות על עצמנו, אוכלות לעצמנו את הלב והנשמה עם סרטן והפרעות אכילה ובני זוג מתעללים ועוד סוכריות.
אני חושבת שאני חייבת לכתוב את זה כשאני אגיע הביתה ואז אני פותחת את המחשב וחוטפת אגרוף בבטן.
זו לא אלימות, זו צעקה, ובא לי למות ובא לי לחבק ולשלוח אייקונים מטומטמים אבל במקום, האלימות שלי יוצאת, אלימות של מילים, יש לה ווליום עצום אבל גם הפעם כולם יסתמו את האוזניים, כי את זה אף אחד לא רוצה לשמוע.

אני יודעת שאתה לא מאמין לי כשאני אומרת את זה אבל אני אשנה, אני אגרום לזה להשתנות, זו האלימות שלי...אני אוריד להם בכוח את הידיים מהאוזניים ואני אקפיא אותם עם העיניים והם יקשיבו, אתה תראה...

הנה, הגבתי בפורום...
נשיקות.

דריאון​(מתחלף) • 29 בספט׳ 2003

מעגל של הרס ונקמה , פגיעה וכאב , מעגל אין סופי , שהדרך היחידה ליציאה ממנו היא העמידה העצמית העצמאית בפני המענה . לא באלימות , כי אם בנחרצות , וביושר ללא פחד .