דמיאן(שולט)
|
לפני 20 שנים •
30 בספט׳ 2003
הכלוב ( : החיים, בשפה עילגת )
רעש ומזימות, שוט אינו מפר את האיזון
תוככי האשלייה בלב כל אדם החירות נלקחה מאיתנו יתומים נשב בלב היער שנקרא פעם ההווה ככה נגמרים להם החיים. אתם אומרים מתחילים שום דבר אינו קורה בתוככי העיר מוכת הצרעת שנקראת ליבי. התמוטטה וקרסה בדומה לאטלנטיס בדומה לרבות אחרות שלא נכנסו לספרי ההסטוריה כן, היה זה מאז ומתמיד הכאב נשכח, הזעקות נעלמו כלא היו, השבר והמשבר הפסיקו לטובת שקט חודר תהומות. העיר נעלמה כלא הייתה, האנשים..... הילד הקטן שרץ לאמו בשעה שנגנב ארנקה, האב שחוזר מיום עבודה הקרקס , שחזר להופיע מדי כל שנה הבליינים, המבלים וחסרי כל. היו כלא היו. ודמותם המצמררת עדיין מרצדת בתאי מוחי, אפשר להריח את ריח זיעתם את ריח העפר שלרגלינו, אפשר. הפחד משתק את הענק, הכל יכול שנקרא אל הקיים הוא כביכול ? הנבכה מול הים שנסוג כל יום לאחור בכל יום נלך שוב לאחור ועם הים נשב לספור, ללא שום הבנה את הימים שנותרו , את גרגירי החול. כן,הובלתי את החיים פעמים רבות, אך כעת הם מובילים אותי לא אדע לאן ולא אפחד אני אמיץ , אמרתי, אני חזק, חשבתי אני כל יכול , אני. פסיכולוג אחד שיושב לי בראש ממלא מקום באוניברסיטה ממלא חלל ריק... סגרתי את המתחם,חשש למטען חבלה כדור אחד ולא מחבל הסם שייקח אותי לאן שארצה, מבלי לצאת, מבלי לחפש מבלי לקום מהמקום, לעזאזל. אין דאגות יותר, אין בעיות, נעלם המתחזה, נעלמו המחשבות כרגע אני בורח, לא יודע לאן, לא יודע מתי אחזור שמעתי קול שאומר צפונה גם אני אומר לעצמי אמרתי בשביל מה לי תעזור ? כך ניהלנו דיאלוג, אני ,הקול ועצמי, הקול , אנוכי ועצמי. נאמרו דברים חשובים, אבל שום דבר מעשי קרו דברים יפים, אבל לא מופלאים ואני, רק אני מחפש את אותם דברים מופלאים, סוחפים כמו כל אדם, ועצמי. רק הקול הזה עוד נמצא ולוחש : תתן עצמך למטרה נעלה,אבל חדל לחפש, חדל. או שהוא אמר : הפסק. אז, קול, קול- אנוש או מלאך, או מי שלא תהיה, אני לא מאמין כבר,אתה יכול להפסיק עכשיו, הפסק. חיי קצרים, לא שלך, לך לך לארצך, לעולמך,אל תפחד להשאיר אותי לבדי אני לא מפחד על עצמי. שוט התודעה יהיה לי לעזרי או שמא מותי. |
|
|
|
|
|