מלחמת העורף

מלחמת העורף

G-O-L-D​(שולט) • 27 ביולי 2006

אין לנו לאן לברוח.
נדפקנו, נרדמנו בשמירה, הנחנו לעצמנו לשקוע בהזיות ולחשוב שהמציאות היא מה שאנו יוצרים.
אבל זה לא ככה.
החשיבה הזו שאנו יכולים ליצור את המציאות בה אנו חיים, פשוט אינה נכונה. בכדי ליצור מציאות, אנחנו צריכים שכל מי שסביבנו, ירצו באותו השינוי כי ניסיונות לשינוי הנובעים מצד אחד בלבד, מחזקים את הצד שבוחר בסטאטוס קוו, ומנגד מחלישים את הצד המבקש בשינוי אל מול ניסיונותיו הכושלים.
נדפקנו, נרדמנו בשמירה, הנחנו לעצמנו לשקוע בהזיות ולחשוב שהמציאות היא מה שאנו יוצרים ועכשיו אין לאן לברוח כי איך שלא נסתכל על זה, כל חשיבה אחרת פרט להבנה שאין לברוח, תהיה בריחה בפני עצמה.
אני מקשיב לדיווחים שעולים מהטלוויזיה ומקלל. נשבר לי הזין מהמדינה המתחסדת הזו. נשבר לי הזין ממציאות חד צדדית. נשבר לי הזין להיות "צדקן" נשבר לי "לעשות חשבון" נשבר לי מהעובדה שהמדינה שלי היא כמו כוסית צפונית שחולה בסרטן השד ולא כורתת, כי הרבה יותר חשוב לה מה יחשוב עליה העולם מאשר בריאותה שלה.
המדינה שלי חולה בסרטן ממאיר שמאיים בתאיו האכזריים לפלוש ולעכל כל חלקה טובה עד שיצליח לסלק את נפשה מגופה ובכל זאת, היא מתקיימת בחשיבה שהיא יכולה "לשנות את העולם".
היא תהיה צודקת. היא תהיה נאורה. היא תהיה חכמה ומלומדת. היא לא תסחוב על עצמה כתם. היא תראה לכולם שהיא יכולה "להלך על מים".
אני מצטער, באמת, אני באמת מצטער, אבל אני חייב להגיד את זה. אני רוצה מדינה ללא ערבים.
אני רוצה מדינה יהודית, ישראלית, נקייה מחולי.
תקראו לי גזען, פאשיסט, טיפש, חשוך, כסיל או בור. זה לא ישנה את העובדה שמה שאני אומר עכשיו, זה משהו שכולנו היינו רוצים, אבל אין לנו את האומץ לקחת את זה. ולא, זה גם לא אומץ, אלא תיזמון. אחרי הכול, תיזמון זה שם המשחק.
אם מחר, בעוד החיזבאללה מטווח אותנו, הסורים היו מעלים להק ובפוקס מצליחים לעבור ראדר אל מעל לת"א, להוריד כמה מאותו קילו, כשאירן מחליטה להיכנס למשחק ושולחת לפה את מיטב טילייה, בעוד הפלסטינים חוצים גדר ורצים אל תוך תחומינו, וערביי ישראל הדו פרצופיים משלבים זרועות וחוסמים נתיבי גישה, לא היה קם ולו אחד שהיה אומר: רגע, בואו נשב לדבר.
לטווח בהם, נשים ילדים וטף, למחוק ולהשמיד, לא להשאיר זכר, היתה הופכת המתודה אלא שאז, אז לא בטוח שהיינו מצליחים...
אבל אנחנו, גם עכשיו, כל כך רדומים, כל כך "שנקינאים", כל כך מבושמים, שמנים, עצלים ומחפשים חיי נוחות שכל מה שאנחנו מבקשים עכשיו זה שהכול יגמר, שנעצום את עיניינו לעוד חמש שנים ושדפש מוד יבואו לארץ.
יש דברים, שאם אתה לא מטפל בהם במעוד מועד, הם הופכים לאלה שמטפלים בך.
אני מחכה לו, לגיוס הכולל הזה. זה שגם ש"ג מהקרייה יישלח עם M16 לקו. זה שיהפוך את האומן או ה TLV למרכז קליטת נפגעים כימיים. זה שיזכיר לנו, שיש לנו אדמה אחת, דגל אחד, ושאין לאן לברוח.
אני שומע את הכתבים היהירים האלה, מדברים גבוהה ומחפשים סקופ שיגרום להם להיות אלה שהצליחו להביא לעם את הפרשנות הנבואית שתעניק להם כבוד רגעי שתמורתו הם גם יספקו לאויב בדיוק מה חושב העם שלהם, כמה הוא חושש, כמה הוא שמן, עצל, ומבקש בנוחות.
מבחינתי, הדרג הביטחוני היה צריך להחשיך את ערוצי התקשורת, להעלות על אוטובוסים את כל הכתבים הזרים, להוריד רשתות סלולאריות, אינטרנטיות, ולהורות על הגיוס. להורות על האמא של כל הגיוסים. זה שיגבה מאיתנו מאה אלף ומהם מיליון. זה שיגרום לכל העולם הערבי לחשוב פעמיים, בעוד מאה שנה, אם הוא רוצה לקבל תקופת חשיבה של עוד מאה. זה שיותיר מעט מאוד ראשים חושבים מצדה השני של גדר הגבול. זה שיסביר לאיראנים, שהעובדה שהם לא על קו הגבול שלנו, לא עושה אותם לא פגיעים ו"שהיהודים השתגעו".
כן, בדיוק ככה, "היהודים השתגעו".
אבל אנחנו עדיין לא מוכנים להבין שפתרון מדיני לא יכול לבוא במקום שבו האגרופים צריכים לדבר. אנחנו מבקשים להחזיק בעמדה שצריך לתקוף במתינות ולדאוג לאוכלוסייה של האויב.
תסלחו לי שאני אומר את זה, אבל כל אחד מכם, שקורא את זה, חשוב בעיני יותר מכל כפר ערבי בדרום לבנון, בסוריה, באיראן, בשטחים, או בכל מקום אחר.
אני מודע לכך שפצצת אטום שנופלת על איראן, תשאיר כתם על עברנו לעולמי עד. אבל לפחות אז המושג עולמי עד יתקיים, בעוד שכרגע וודאותו אינה ידועה.
אי אפשר להלחם חצי מלחמה. זה או שאתה נלחם בכדי לנצח, או שאתה נלחם בכדי להפסיד בכבוד.
ואני לא רואה אף אחד שיתן לנו כבוד ברגע שנפסיד.
את האמת, אני לא חושב שמישהו יתפלא אם ישחטו אותנו כאן אחד אחד. כולם יקבלו את זה כמו שזה, כי ככה זה, ערבים. להם מותר להיות חיות אדם, כי זה מה שהם וזה לא מפליא אף אחד.
אולי בגלל זה אנחנו כל כך מתרגשים לשמוע מוסלמית מדברת בפורום טלוויזיוני על כך שאין עוד אומה שמפוצצת מנזרים, פסלי בודהות או אוטובוסים על "מזבח דתה". ועל כך שהיהודים לא פוצצו אוטובוסים בגרמניה ושהיהודים הם נאורים ובני דתה הינם חשוכים ופרימטיבים. זה כל כך זר לנו לשמוע את קולה הבודד, שאנחנו מגבירים אותו שיראו שאנחנו צודקים, שיש מוסלמים שאומרים את האמת. זה מרגש אותנו, וההתתרגשות הזו מדומה בעיני לפגישת רחוב אקראית בכושי לבקן. אבל
אם הייתי צריך לבנות על זה שאקח את האליפות של ה NBA עם קבוצת הכושים הלבקנים שלי, הייתי מוותר כבר עכשיו.
אנחנו בתחילתה של מלחמה. מלחמה אחושלוקי מלחמה. היא נובעת בעיקר מטעות טקטית שאנו לא מפסיקים לעשות.
-אנחנו מחזיקים את עצמנו כל פעם מחדש-
אלא שהפעם זה לא יעבוד לנו. הפעם האויב טעם דם. הוא כמו כלב שנשך את אחד מבני הבית ולא הומת. אם נמשיך להחזיק בו, הוא עוד יטרוף אותנו בשנתנו.
הפעם, האויב הזה, צריך לקבל את זריקת ההרדמה שלו ואנחנו צריכים להבין, שכלבים עם ייצר תקיפה, לא מכניסים הביתה. כלבים כאלה מחזיקים במכלאות, במלונות, מחוץ לגדר.
אני מודע לעד כמה האמרה הזו נשמעת פאשיסטית, זה בסדר. אני מקבל את זה, אני פאשיסט. אבל אם אני פאשיסט אז כל אבא שילדים נתנו לבן שלו מכות בבית הספר והוא הלך והסביר להם בכמה סטירות עם מי יש להם עסק, גם פאשיסט.
על הזין שלי עזה. על הזין שלי שכם. על הזין שלי ג'נין. אני לא סופר את לבנון. איראן צריכה לקבל על הראש מכה של נשק השמדה המוני והעולם צריך לשמוט את סנטרו ולתפוס את ראשו. ישראל יצאה לקרב על קיומה כמדינה והפעם זה צריך להיות נוקמני, חריף וללא עכבות.
וכן, הם יכולים להלחם בנו, זה בסדר, אנחנו ילדים גדולים. מבחינתי שת"א תעלה בלהבות. אנחנו נבנה אותה מחדש. אבל לפחות שיהיו גברים. כי ערבים זה אומה של פחדנים שפלים ובכיינים שיודעים לדקור בגב ולברוח. לשלוח מתאבדים לאוטובוסים ולבכות לעולם שילדה בת 3 נהרגה מכדור של חייל צה"ל.
על הזין שלי הילדה בת השלוש שנהרגה מכדור טועה. אף אחד לא היה צריך להניח לה להיות באיזור. להרים לאוויר בבום -ובמודע- קשיש בן 75 שישב באוטובוס, לזה אין הצדקה ואנחנו, בשל היותנו שמנים, עצלים, פחדנים, וחובבי נוחות, הסכמנו לקבל את זה ולהתרגל לעובדה שלנסוע באוטובוס זו חוויה לא בטוחה.
הסכמנו לזה בדיוק כמו שנסכים לכך שאחת לכמה זמן יפול טיל בחיפה.
ראבק, בחיפה...
מה יש לנו?
חיפה, ת"א, ירושלים.
אני רוצה לראות את ארה"ב מקבלת טילים לקליפורניה, אני רוצה לראות את רוסיה מקבלת טילים למוסקבה, אני רוצה לראות את גרמניה מקבלת טילים למינכן, את צרפת מקבלת לפריז, את בריטניה מקבלת לליברפול, או את מצרים מקבלת לקהיר.
אף אחד לא היה עובר על כך בשקט, אף אחד.
אבל אנחנו, בגלל שאנחנו לא יודעים להורות לעולם לסתום את הפה, בגלל שאנחנו מרגישים חייבים, אנחנו מתנצלים ומבקשים את תמיכת העולם שיסכים שנגיב.
אני לא יודע, אולי אנחנו חושבים שלא באמת מגיע לנו להיות פה. כי רק מי שלא מרגיש שמגיע לו מתנהג ככה. ואם ככה אנחנו באמת מרגישים, אז הגיע הזמן לקפל, להגיד שלום וללכת. כי להיות במקום שבו החיים זה משהו לא וודאי, זה לחיות בהמתנה. יש מושג דתי שמתאר מקום כזה. זה נקרא גיהנום.
אני לא יודע מה אתם, אבל אני לא מפחד מכלום. אולי רק מדבר אחד. לצאת מפה ללא מיצוי ואם מיצויינו טבוע ביכולתנו לתת את הקרב האחרון, אז שיתנו לנו לתת אחד. אחד שלם, עד הסוף. חוזקו של העורף הישראלי הוא לא שאלה. הוא חזק. אבל רק דבר אחד יכול להכניע אותו והוא חצי עבודה כי ישראלים לא סובלים עבודה ערבית. אל תתנו לנו חצי. תנו לנו עד הקצה, עד הסוף עם כל הכוח ותקבלו מאיתנו את כל מה שבנו ויותר. אל תפחדו מכלום, רצו קדימה. תנו קרב מבלי לחשבן לקופי ענאן, ז'אק שיראק או כל מניאק מתחסד אחר. תנו לנו קרב אחד שכבר הרבה מאוד שנים אנו מחכים לו. תנו לו קרב על הדגל. על ההבטחה לחיות. על היכולת להרים את הראש ולא להוריד אותו יותר אף פעם. תנו לנו להרגיש עם כי אנחנו כאלה, עם. אנחנו עם מיוחד מאוד. זן אחר. אין כמותנו בעולם וזו אינה התנשאות, זו התנסות. אנחנו הכי חזקים שיש. פסיכים. ראש בקיר. וכשהמוות ניצב מולנו, אנחנו בזים בו. אבל כשמחזיקים בנו בין שמים לארץ, שם אנחנו אובדים לעצמנו.
אנחנו צריכים את הקרב הזה.
תנו לנו אותה, אנחנו ניקח אותה משם. תנו לנו את מלחמה הזו. היא שלנו, שלנו בלבד. היא המילה שלנו, הנקמה שלנו, היא "הלהחזיר" בחזרה שלנו.
"מלחמת העורף", זה השם האמיתי של המלחמה הזו, ואם יש מישהו בדרג הביטחוני שדואג לחוסנו, אז שיבין שרק דבר אחד יכול להביס את העורף הזה, והוא החלטותיו של הדרג הבטחוני עצמו. לא הפצצות על ראשנו, לא הטילים, לא החיילים ולא כלום. הדבר היחיד שיכול להכניע אותנו זה להבין שגם הפעם אנחנו לא הולכים להחזיר בחזרה.
זה פשוט, מאוד פשוט. אנחנו פשוט צריכים להרגיש שיש לנו מדינה להילחם עליה, מדינה ולא בית או רחוב. לא משהו זמני או רגעי אלא משהו לעולמי עד, שלנו. זה חשוב שתתנו לנו להסביר לכם להסביר לנו שזה שלנו לתמיד כי לרגעים, החשיבה "שלא יעלו אותנו לרכבות" או "שאנחנו כוח עבודה שזקוקים לו" עולה בנו ואנחנו שוב שוכחים שלנו, לנו אין לאן לברוח.
פשוט אין.


נ.ב.
אם גם הפעם אתם שואלים מה הקשר בין זה לבין בדס"מ אני אגיד לכם.
אין. פשוט הייתי חייב לכתוב את זה.

Lilu-FemdoM{Pon} • 27 ביולי 2006

מסכימה עם כל מילה.

ואני מציע-

Adonasuy​(שולט) • 27 ביולי 2006

"מלחמת ההתפכחות".
כי למעט כמה שמאלנים באמת הזויים, התפכחנו. כולנו.
פתאום מבינים כאן שאם על הגנת מנרה וראש הנקרה נהרגים שלושה "מתנחלים" , מעלי ומבית חורון- האוייב האמתי הוא לא הם. האוייב הוא ערבי- נאצי, שחרש מזימות בעוד אנו ניצים בבית.

פתאום מחלחלת ההכרה שהערבים "הטובים", אלה מנצרת, מהכנאפה והחומוס, בעצם שונאים אותנו מקצות השערה עד שורש הציפורן.
את ילדיהם שנפגעו בשוגג מירי "כוחותיהם" הם מכנים שאהידים, מצדדים בנאסראללה הניאו- אנטישמי ויושבים בשקט (למעט נסיונות ריגול, תצפות והזדהות מילולית בערוצי התקשורת עם האוייב) רק כי זכרון אוקטובר 2000 טרי במוחותיהם.

פתאום רואים שאין עם מי לדבר. פשוט ככה.

אתה לא יכול להמשיך במשא ומתן שהדיאלוג בו הוא כזה:
"טוב, ניסוג משטחים וניתן לכם להקים עוד מדינה ערבית"
="אנחנו נשמיד אותכם!"
"אתם לא באמת מתכוונים לזה. נחזיר גם פליטים".
="אנחנו נשמיד אותכם. אחרי שנסרס את כל הגברים ונאנוס את הנשים!"
"נו, באמת, אתם לא רצינייים. ניתן לכם פיצוי על כל השנים שנלחמנו".
="איטבאח אל יאהוד!!!"

ניסינו. אטמנו אוזניים לקולות הצורמים, האנטישמיים, שעלו מעבר לגבול.
לגלגנו על הגמד מטהרן. איש מצחיק כמעט כמו הגרמני ההוא, עם השפם.
טמננו ראש בחול.
לא עוד.

התפכחות כואבת, רוויה בדם יהודי.

רק שלא נשקע שוב לאשליות המתוקות אחרי שננצח. כי אנחנו חייבים לנצח- וחייבים להבין איפה אנחנו חיים.
חייבים להבין שמדינה שעורק תנועה ראשי בה, כביש 6, חוסה בצל חומה שמעברה השני ישבו צלפי אוייב, היא מדינה מסורסת.
להבין שהכנסת נמל תעופה- הנמל האזרחי היחיד- לטווח מרגמות (אפילו לא טילים), זה מעשה איוולת נוראי.
להבין שאין לנו מקום אחר להיות בו. תשאלו את העולים מצרפת, מקנדה, מארגנטינה.

שיהיו ימים טובים יותר.

lori{ע_מ} • 27 ביולי 2006

לא צריך שיהיה לזה קשר לבדסמ. אם הפורום הזה זה מה שיגרום לאנשים לקרוא את זה שיישאר פה.
המציאות הזאת שאנו נמצאים בה היום, זו לא מציאות אלא חלום רע שהתממש.

Tainted​(לא בעסק) • 27 ביולי 2006

כל מילה בסלע.
לא יכולתי לומר זאת יותר טוב.

כל מילה בסלע

godisafemale​(שולטת) • 27 ביולי 2006

כל מילה בסלע - חכם חכם ונכון - כמה שזה עצוב.

אבל יש עדיין שמאלנים שתוקעים לנו סכין בגב...זו מאז ומעולם הייתה הבעיה שלנו,

שכן לו היינו מגובשים לגמרי לא היינו מאבדים את כושר ההרתעה שלנו ולא היה צורך להכנס במלחמה, מספיק היה לעפעף.

בעיה.