רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
8 באוג׳ 2006
משרתו של אדון אחד (חלק ג' ואחרון)[ לחלק א' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15389 ] [ לחלק ב' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15516 ] כשההסדר בינינו החל ללבוש קביעות, שאלתי אותו איזה עניין הוא מוצא ביחסים המיניים האלה, והוא השיב שזה כל מה שנותר לו מהציות. "אבל איזה מין ציות זה כאשר אתה מורה לי להורות לך לעשות משהו?" הקשיתי עליו, "בהסדר הזה אתה לא הנשלט, אלא רק למראית עין. בפועל אתה בעצם השולט". "אבל הרי אתה זה שמחליט איך ומתי לבעול אותי", הוא היתמם. "אתה יודע שזה לא מדויק", חייכתי, "אני בסך הכל פועל לפי מה שאתה אמרת לי לעשות, ואם לא היית אומר לי לעשות את זה, לא הייתי מצווה עליך כלום". אחרי פאוזה קצרה, הוא התעשת. "זה לא שונה בהרבה ממה שאתה עושה איתי". "תסביר", ביקשתי. "אתה מעוניין לבצע דברים שונים, ואתה מבקש ממני להכריע בהם, ואם לא היית מבקש זאת, לא הייתי מוצא שום עניין בדברים האלה, ולא הייתי מחליט במקומך החלטות". "אבל אני נעזר בך רק כדי לקיים את מצוותו של אדוני", ניסיתי להסביר. "גם אני, גם אני", הוא השיב. הוא ידע שאני צודק ביחס אליו. אני ידעתי שהוא צודק ביחס אלי. הציות שלנו הפך לציות למראית עין. לא רק ששנינו מצווים זה על זה, בניגוד לרצוננו להיות נשלטים בלבד, אלא ששנינו משתמשים זה בזה כתחליף חי לאדון המת, ובעצם אנחנו מצייתים לעצמנו ולא לאף אחד אחר, גם אם זה נעשה דרך מסננת עבה. הייאוש פשה בנו. שיתוף פעולה בין נשלטים, מעצם טבעו, לא יכול להניב יחסי שליטה. ***
בסופו של אותו יום הסכמנו בינינו על מספר דברים, בתקווה שזה יאפשר לנו למצוא מוצא מהסבך שנקלענו אליו. החלטנו שנפתח את המעטפה תוך שבוע ימים, ועד אז נתנהג כמו שהרגלנו את עצמנו, וננסה להשלים כמה שיותר מהמשימות שנותרו לי לבצע בשם אדוני המת. אם התאריך שרשום במעטפה כבר חלף, כמו שחשדנו (בכל זאת, עברו כבר כמה חודשים מאז מות האדון), כל אחד ייפרד לדרכו. אם, לעומת זאת, התאריך עדיין לא חלף, נמשיך לציית זה לזה יחד, עד שהתאריך יגיע, למרות שבעצם לפי הצוואה, פתיחה מוקדמת של המעטפה משמעה כישלון בתפקיד. לאחר שישה ימים החלטנו שהשלמנו מספיק משימות. תמיד אפשר לעשות עוד קצת, לשפר, אבל מתישהו צריך לשים לזה סוף. ניגשנו שנינו אל השידה, אני הרמתי את הכד ונטלתי בידיי את המעטפה הסגורה. ביד לא יציבה פתחתי אותה, ושלפתי ממנה דף נייר מודפס. בקצהו העליון הופיע התאריך הסודי, ומתחתיו היו כתובות שתי פסקאות. "נו?", הוא שאל. "התאריך הוא שלושה חודשים מיום המוות", עניתי, "זה כבר עבר, עמדנו במשימה". "אז זהו?" "רגע, בוא נקרא מה כתוב מתחת". ***
שמונה חודשים לאחר מכן, נפגשנו על הקבר של האדון. מאז שנפרדנו ועד לאותו מפגש לא התראינו, ודברנו בינינו רק מספר פעמים בטלפון, תמיד בקצרה. הוא בא עם הכלב שנתתי לו לבחור כשהוא עזב את הבית, כמו שציווה עליי האדון בצוואה. הוא בחר את הדני הענק, הכלב הראשון שידע אותו. הדני הסתובב סביבנו בשקט, ולמעט העובדה שהוא בחר להשתין דווקא על המצבה של האדון, הוא נראה כלב מאולף למדי. אחרי התקרית המביכה, הוא נתן לכלב פקודה לשבת, והדני התיישב מייד. "זה נראה שהתחלפתם בתפקידים, היום אתה האדון והוא זה שמציית לך", צחקתי. "אני לא מציית לו, אם לזה התכוונת", הוא השיב לי בחיוך, "אבל פעם בכמה שבועות, כשהוא במצוקה קשה, אני מעניק לו את החסדים שהענקתי לו פעם על בסיס קבוע". "הסרט עושה חיל, אתה יודע?", שיניתי כיוון. קצת הובכתי מדבריו, שהפכו באחת את פרשיית הכלבים מנחלת העבר למשהו שממשיך להתקיים בהווה, גם אם רק בעקיפין. "כן, חשבתי שכבר יאתרו אותי ויתחילו לשאול שאלות, אבל זה עוד לא קרה". הסרט התיעודי שהכנתי על ניסוי הכלבים לא הוקרן כמובן בשום ערוץ טלוויזיה מוכר, ואף רשת כבלים לא קנתה ממני את הזכויות עליו, אבל הוא הפך ללהיט גם באתרי מין באינטרנט וגם בפסטיבלים יוקרתיים של סרטים עצמאיים. כל כמה ימים הייתי מקבל בקשה לחשוף את זהותו של "השחקן הראשי" בסרט, לרוב הבקשה לוותה גם בהצעה כספית נדיבה, אבל אני התמדתי בסירובי. זה לא היה חלק מהעניין, ולא היתה לי שום סיבה לפגוע בו. שמונה חודשים לפני כן, קראנו יחד את שתי הפסקאות הנוספות שנכתבו בדף שהיה במעטפה. בראשונה הצטווינו לפקוד את הקבר של האדון יחד, מדי שנה, כל עוד נרגיש שיש טעם לדבר. וכך עשינו, בינתיים. בשנייה נדרשנו שלא לציית לאף אחד אחר, לעולם, כהוקרה לזכרו של האדון. "אז מה עשית בקשר לציווי השני?", הוא פתח ראשון. "שום דבר בינתיים. לא צייתי לאף אחד, אבל לא רק בגלל שהוא ציווה את זה, אני לא חושב שאני מסוגל עדיין. ואתה?". "אני מציית למישהי כבר חודשיים. זו לא מערכת זוגית אמיתית, אבל הציות הוא על בסיס קבוע". "אז החלטת שלא לציית לפקודה האחרונה של האדון?", שאלתי ביובש, בלי כל נימה של ביקורת. "חשבתי שהסכמנו כבר שאי אפשר לציית לאיש מת". "ובכל זאת אתה כאן", הקשיתי. "יש פקודות שקל לבצע, שאולי הייתי מבצע אותן גם אם לא היו ניתנות, כמו לפקוד קבר של מת, ויש פקודות שזה נראה אבסורדי, אפילו מפגר, לבצע אותן כשמי שנתן אותן כבר לא בסביבה". "זה לא היה המצב כשציית לכלבים? גם אז, אפילו כשהאדון היה חי, הוא לא היה בסביבה, ובבקשה אל תנסה למכור לי את הסיפור הזה שציית בעצם לכלבים". "את לא צריך תשובה ממני", הוא חייך, "יש לך על זה סרט שלם". ***
"תבוא מחר בעשר בבוקר", היא חותמת את השיחה בינינו, ושמה נעלם מעל גבי המסנג'ר. מזה תקופה אנחנו מצ'וטטים בינינו בדרך הזו, בהתחלה שיחות תמימות על שליטה, בהמשך ניסיונות מצידה לשכנע אותי לציית לה, וניסיונות מצידי לתרץ למה זה לא אפשרי. בסוף סיפרתי לה את הסיפור כולו, בלי להשמיט פרטים לא נעימים. התוצאה היתה פגישה בבית קפה שבה נפרשו על השולחן כל הקלפים. היום, למחרת אותה פגישה, היא הופיעה לי על המסך, אמרה את שלה, והתנתקה. האופציות המנוגדות שעומדות לפניי ברורות לי היטב. מעולם לא הפרתי פקודה. היו פעמים שהתחננתי שפקודה שנראתה לי לא ישימה תבוטל, אבל זו ההתנגדות הכי גדולה שהעזתי להביע. אם הגזירה לא שונתה, תמיד ביצעתי אותה. לכן, אם אני רואה בפקודה של אדוני המת, שלא לציית לאף אחד אחר לעולם, פקודה לכל דבר ועניין, אז אני אמור, לפי הסטנדרטים שלי, לקיים אותה בדבקות, וביי-ביי לשולטת שהכרתי. הדרך היחידה שלא לקיים את אותה פקודה היא לא לראות בה פקודה של ממש, בגלל שהיא ניתנה על ידי אדון מת. אבל אם זה המצב, איך אני אמור להסביר לעצמי את החודשים הרבים בהם המשכתי לציית לפקודות שלו, לאחר מותו. ניסיתי לקבל ממנה אתמול חיזוקים, שהיא תתמוך בתזה לפיה פקודה של איש מת אינה פקודה, אולי אפילו תמצא נימוקים נוספים למה לא לקיים אותה, אבל לשווא. היא סירבה להביע דעה, ורק חזרה ואמרה שזו החלטה שלי, ושכל מה שחשוב הוא שאהיה מודע לתוצאות. כשאיימה שתקום ותלך, הפסקתי לנסות לסחוט ממנה עצה בכוח. אני לא אוהב לחשוב עם הזין. אוננתי היום שלוש פעמים, כדי לרוקן את עצמי ממחשבות שבאות ממקום לא נכון. נותרו עוד שמונה שעות למועד שהיא הקציבה לי, ועדיין אין לי מושג מה אני אחליט בסופו של דבר. השאלה שאני מציב לעצמי מחליפה פנים. לרגע זו שאלה פילוסופית על ציות למתים, ולרגע זו שאלה של נאמנות. התחלתי לתהות אם קיימת אפשרות שגם אם אחליט שציות למת הוא ציות לגיטימי, אולי עדיין אציית לה, ואפר את נאמנותי לאדוני המת. אני לא אוהב את התהייה הזו, ומסלק אותה ברגע שהיא מופיעה, אבל היא מתעקשת לחזור ולבצבץ בראשי, כל פעם מחדש. הידיעה שאם אחליט לסרב להצעתה, בעצם אקבע לעצמי שלא אציית יותר לעולם, היא כמעט בלתי נסבלת מבחינתי. ***
הרבה זמן שלא נדפקתי בתחת, והיא עושה את זה כמו שצריך. אחרי הרחבה קצרה, כשהבינה שאני מסוגל לקבל לתוכי את מה שהיא רוצה להחדיר אליי, היא לא היססה לעשות את זה עם כל הלב, חזק ועמוק. היא רצתה שאצעק עם כל חדירה, צעקה אמיתית מבפנים, אלה היו מילותיה. אז אני צועק ודומע, צועק חזק ודומע הרבה, אבל לא רק בגלל הפקודה שלה, וגם לא רק בגלל הכאב הפיזי שמפלח אותי. שאלתי את עצמי אם הייתי נוטש את אדוני המת לטובתה, אם הוא היה חי, והתשובה היתה שלילית. שאלתי את עצמי אם התשובה היא השלילית בגלל שאם אדוני המת היה חי, הייתי זוכה לפקודות רבות וטובות ממנו, דבר שאני לא זוכה לו כיום כשהוא מת, והתשובה לא היתה חד משמעית. שאלתי את עצמי איך נוהגים כשהתשובה היא לא חד משמעית, והתשובה היתה שאין לי מושג. שאלתי את עצמי אם להטיל מטבע זו דרך גרועה מדי, והשתרר שקט. הטלתי מטבע, הגורל אמר להמשיך לציית לאדוני המת. רבע שעה לאחר מכן, כבר הייתי בדרך אליה. היא פירקה אותי לגורמים, כאילו ידעה שאני מרגיש אשם וזקוק לעונש הולם. כאילו היא עושה לי טובה. כשהיא סיימה איתי, לא יכולתי לקום מרצפת הסלון, ולא היה שריר בגופי שלא זעק לא פחות חזק ממה שצעקתי אני קודם לכן. לקחה לי שעה תמימה כדי לאזור כוח על מנת לקום מהרצפה ולטפס בעזרת ידיי ורגליי על ספת העור שלה. כשהיא ראתה שהתחלתי להתאושש, היא מסרה לי מעטפה והסתלקה לחדר האמבטיה. על המעטפה היה כתוב בכתב ידו של אדוני - "מכתב נוסף מאדונך המת". לא הייתי צריך לקרוא את המכתב כדי להבין שכל זה היה מבחן. לא הייתי צריך לקרוא את המכתב כדי להבין שהמוות של אדוני המת היה מתוכנן, ולא תאונה, אחרת הוא לא היה טורח לדאוג לארגון שכזה. אם בכלל הוא מת, התגנבה מחשבת-כפירה לראשי. אולי הכל היה רק תרגיל מתוחכם-מרושע. לא שינה לי הרבה אם הוא חי ויידע על הבגידה שבגדתי בו, או אם הוא מת ולא יידע על כך. די היה בעצם קיומו של המכתב כדי להבהיר לי חד-משמעית שבגדתי, וזה היה מספיק מבחינתי. בשאריות כוחי התלבשתי ויצאתי מביתה, מותיר את המעטפה חתומה. לא חזרתי יותר לביתו של אדוני המת. השארתי שם את כל חפציי, שכרתי חדר בבית מלון, והתחלתי בחיים אחרים. הפעם עם החיים בלבד. |
|
|
| שלומציון |
לפני 18 שנים •
9 באוג׳ 2006
ועכשיו כשיש לנו דמות חדשה ( המפרקת לגורמים) אני מבינה
שעומד להיות לנו פה עוד סיפור בשלושה חלקים . ממתינה . |
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 18 שנים •
9 באוג׳ 2006
אתה כותב מדהים.
פשוט מרתק. אשמח לקרוא דברים נוספים שלך. |
|
|
scarlettempress{L}
|
לפני 18 שנים •
10 באוג׳ 2006
העלילה שרקמת מרתקת וממכרת לחלוטין, ואני מודה שגם אני הייתי רוצה לראות עוד טרילוגיה...
אל תפסיק לכתוב. |
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
13 באוג׳ 2006
המלקה כתב/ה: ועכשיו כשיש לנו דמות חדשה ( המפרקת לגורמים) אני מבינה
שעומד להיות לנו פה עוד סיפור בשלושה חלקים . ממתינה . האמת... לא הייתי בטוח אם יהיה חלק (משולש) נוסף או לא, רק השארתי לזה צוהר קטן, הכל תלוי במידת הכוח והזמן שלי, שעכשיו בימי מלחמה אלה, ם לא מרובים כל כך. תודה, בכל מקרה. |
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
13 באוג׳ 2006
השליטה כתב/ה: אתה כותב מדהים.
פשוט מרתק. אשמח לקרוא דברים נוספים שלך.  תודה.
אני רק כותב את מה שיוצא מבפנים, זה הכל. אני גם אשמח לפרסם פה עוד... מקווה שבקרוב. |
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
13 באוג׳ 2006
scarlettempress כתב/ה: העלילה שרקמת מרתקת וממכרת לחלוטין, ואני מודה שגם אני הייתי רוצה לראות עוד טרילוגיה...
אל תפסיק לכתוב. תודה... אני אוהב תגובות כאלה... או חי בשבילהן, לול. אז כנראה שבסוף תהיה עוד צלע בסדרה הזו... |
|
|
Queencie(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
18 באוג׳ 2006
אתה כותב מדהים, מרתק ומעורר מחשבה עם כל משפט. אהבתי מאוד.
אהבתי את הספין של הטרילוגיה הזו, ציות למת, ציות לחפץ, ציות לנשלט אחר, והתארגנות לתוך סדר יום שיכול היה להמשך לנצח לוליא המעטפה השניה. אלא שסיומו של הסיפור כאילו לא מסתדר עם דמותו של המספר, זה שציית למקרר בהוראתו של המת לוקח החלטה בעצמו? לציית לאחר? להפר הוראתו של אדונו המת (ושל המטבע שהטיל)? כמעט חשתי מאוכזבת מאנושיותו... )
אז.... עכשיו, בשש אחרי המלחמה תגלה לנו - מה היה במעטפה השלישית? 
|
|
|
|
רצסיבי(נשלט)
|
לפני 18 שנים •
20 באוג׳ 2006
Queencie כתב/ה: אתה כותב מדהים, מרתק ומעורר מחשבה עם כל משפט. אהבתי מאוד.
אהבתי את הספין של הטרילוגיה הזו, ציות למת, ציות לחפץ, ציות לנשלט אחר, והתארגנות לתוך סדר יום שיכול היה להמשך לנצח לוליא המעטפה השניה. אלא שסיומו של הסיפור כאילו לא מסתדר עם דמותו של המספר, זה שציית למקרר בהוראתו של המת לוקח החלטה בעצמו? לציית לאחר? להפר הוראתו של אדונו המת (ושל המטבע שהטיל)? כמעט חשתי מאוכזבת מאנושיותו... )
אז.... עכשיו, בשש אחרי המלחמה תגלה לנו - מה היה במעטפה השלישית? א. תודה. ב. לגבי הסיום - כולנו אנושיים, קשה להיות העבד המושלם, וזה נכון גם בכלל אבל בייחוד כשאין לך אדון או מלכה לצידך, והכל נעשה בעצם על ידך. אני מתא לעצמי שמצב כזה הוא מאוד מתסכל עבור עבד, ובייחוד-בייחוד כאשר על הכף עומדת מטלה שמשעותה היא לא לציית יותר לעולם לאף אחד אחר מלבד אדונך המת, שכבר לא יצווה עליך לעולם. ג. המעטפה השלישית? קשה לי לגלות דברים שלא ידועים לי עצמי. בכל מקרה, אולי יהיה עוד פרק, ואולי יהיה בפרק הזה משהו על המכתב האחרון ההוא שתוכנו לא נודע. ואולי התוכן שלו בכלל לא חשוב. |
|
|
|
Queencie(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
22 באוג׳ 2006
רצסיבי כתב/ה: Queencie כתב/ה: אתה כותב מדהים, מרתק ומעורר מחשבה עם כל משפט. אהבתי מאוד.
אהבתי את הספין של הטרילוגיה הזו, ציות למת, ציות לחפץ, ציות לנשלט אחר, והתארגנות לתוך סדר יום שיכול היה להמשך לנצח לוליא המעטפה השניה. אלא שסיומו של הסיפור כאילו לא מסתדר עם דמותו של המספר, זה שציית למקרר בהוראתו של המת לוקח החלטה בעצמו? לציית לאחר? להפר הוראתו של אדונו המת (ושל המטבע שהטיל)? כמעט חשתי מאוכזבת מאנושיותו... )
אז.... עכשיו, בשש אחרי המלחמה תגלה לנו - מה היה במעטפה השלישית? אני אחכה עוד הרבה זמן ??? 
א. תודה. ב. לגבי הסיום - כולנו אנושיים, קשה להיות העבד המושלם, וזה נכון גם בכלל אבל בייחוד כשאין לך אדון או מלכה לצידך, והכל נעשה בעצם על ידך. אני מתא לעצמי שמצב כזה הוא מאוד מתסכל עבור עבד, ובייחוד-בייחוד כאשר על הכף עומדת מטלה שמשעותה היא לא לציית יותר לעולם לאף אחד אחר מלבד אדונך המת, שכבר לא יצווה עליך לעולם. ג. המעטפה השלישית? קשה לי לגלות דברים שלא ידועים לי עצמי. בכל מקרה, אולי יהיה עוד פרק, ואולי יהיה בפרק הזה משהו על המכתב האחרון ההוא שתוכנו לא נודע. ואולי התוכן שלו בכלל לא חשוב. |
|
|