הבחירות בבדסמ

על רגשות ואחריות אישית

scorpio king​(שולט) • 13 באוג׳ 2006

אומנם לא קוראים לי גלתיאה עדיין אבל לוטוס תני לי להסביר לך משהו. קראתי לא מעט ממה שכתבת כאן ובשירשורים אחרים ואני חייב לומר לזכותך שאת שומרת על קו עקבי. קו עקבי שמסרב להכיר במורכבות של המציאות ואפילו ילדותי לטעמי, קו שמסדר את החיים לפי רציונל סדור וברור אבל קו שהוא בסופו של דבר נאיבי במחשבה השטחית שעומדת מאחוריו.

קו שאומר שאם רק תהיו אחראיות ותעשו את הדבר הנכון ותחשבו טוב טוב לכן זה לא יקרה . משום מה כשאני כותב על זה אני חושב על המשפט אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.
בקשר לתשובה שאת מחפשת מגלתיאה אני יסביר לך משהו מעניין. אם תעשי מחקר את תגלי דווקא שיש הרבה יותר סיכוי שסאביות שסבלו התעללות "יפלו" לכך שוב מאשר כל קבוצה מקרית אחרת של סאביות שתבחרי באקראי.
זה יקרה כי אנחנו אנשים שמונעים מרגש בוודאי כשזה מגיע לחיים הפרטיים שלנו וליחסים הבין אישיים, למרות שנדמה לנו לא פעם שמה שמניע אותנו זה הרציונל.
כל ההבנה והידע שבעולם עשויה שלא להספיק גם למי שיצאה ממעגל התעללות כי הנפש ודפוסי הפעולה שמניעים את אותה נפש פשוט חוזרים על עצמם למרות כל ההבנה. כדי לשנות את אותם דפוסים דרוש תהליך נפשי שיכול לקחת שנים ותעצומות נפש מרובות וגם אז זה עדיין לא מספיק.

זה דבר אחד לדעת ודבר אחר לעשות. הידיעה לפעמים אינה משנה מאומה כמו גם לקיחת האחריות.
מכיוון שבני אדם הם לא משוואה פתורה ובטח לא עיניינים שבלב. הרגשות שמניעים אותנו במערכות יחסים כמו תשוקה, אהבה, פחדים וכל הרגשות המתקשרים לכך הם לא בדיוק הערובה המומלצת לניתוח אובייקטיבי אחראי ורציונלי כשאת נמצאת במערכת יחסים כל שהיא ולכן מקרים של התעללות יקרו שוב ושוב ולפעמים אף לאותו אדם.

למרבה הצער וזה אולי לא יהיה נעים לכמה לשמוע " עולם הסאביות" מחולק לשנייים לכאלו שעברו התעללות ולכאלו שלא. אלו שעברו כבר מבינות שכל החוכמה שבעולם, לקיחת האחריות והניתוח הרציונלי שעשו ותחושת ה"לי זה זה לא יקרה" לא עזרה להן ולהן זה קרה. הן היו קורבנות למרות שוודאי שלא היו רוצות להיות כאלו וגם לא ירצו לראות את עצמן ככאלו אבל זה מה שקרה בזמן שזה קרה כי בהתעללות יש קורבן ויש מתעלל.

בחלק השני יש עדיין לא מעט שחיות בעולם מושגים של בואו לא נשים את עצמנו בצד של הקורבן כי אנחנו חזקות ואנחנו יודעות לשמור על עצמנו ובואו לא נגיד את המילה קורבן באותו משפט עם המילה סאבית כי זה גורם לנו לרגשות שליליים ואנחנו הרי רוצות להרגיש טוב עם עצמינו.
הבעיה היא שיש משהו מעוות בהכרה הזו ובבריחה מכל ניסיון להכיר בכך שגם נשים חזקות יכולות להיות קורבנות. כאילו אם רק נסתכל על העולם במשקפיים ורודות יהיה בסדר. ברור לי שזה סוג של מנגנון הגנה מפותח. רבות אולי היו מתקשות לתפקד כסאביות אם הייתה חודרת לתוכם ההבנה המצערת שלא משנה כמה את אינטיליגנטית חזקה ורציונלית והיה נדמה לך שנקטת בכל אמצעי הזהירות הנדרשים גם את יכולה ליפול לידיו של מתעלל מבלי שבכלל שתביני מה קרה לך ואיך הגעת למצב הזה.

המציאות היא שסאביות למרות שנדמה להן שהן בשליטה כשהן לא בסשן לפעמים גם מאבדות שליטה . זה קורה בסשנים וזה קורה גם קורה מחוץ לסשנים ולא בגלל שהן סאביות זה יכול לקרות לכל בן אדם. ולכן גם שאמורות היו להידלק כל נורות ההזהרה לפעמים הברקסים לא עובדים וכל ניתוח הגיוני של מי שעומד מהצד ובדיעבד שואל איך לא הבנת ולא גילית אחריות פשוט מתעלם מהמורכבות של המציאות.

ולוטוס תרשי לי להגיד לך משהו נוסף (כי אף אחת אחרת כנראה לא אמרה את זה) ברוח מושג האחריות האישת שאת מטיפה לו ואני מקווה שתנסי ללמוד מזה ולהשתפר כי הוא בא לעזור דווקא לאותם בחורות שלהן את אמורה לעזור בתוקף תפקידים אחרים שלך. לדעתי הקו שאת הולכת בו לפעמים פשוט מזיק לאותם סאביות שלהן את מנסה לכאורה לעזור. קצת יותר אמפטיה ופחות רציונל יבש של ספרי הדרכה בהחלט יעזרו כאן.

Re: על רגשות ואחריות אישית

פרנקי • 13 באוג׳ 2006

ראשית , סקורפיו, אציין שלקחת דיון על האחריות האישית, על ערנות ותבונה שכל אישה וסאבית במיוחד אמורה להצטייד בהם, והסתת אותו כלפי גופו של אדם .
לא מכירה אותך באופו אישי, ולא את לוטוס, אך ההטפות האישיות לא ממש קשורות לדיון עצמו .
עם כל הצער, על אותן הנשים שחוזרות על טעויותיהן ומוצאות את עצמן שוב שוב עומללות ופגועות מאותן סיבות , להן כל האמפטיה. אמרת:
"המציאות היא שסאביות למרות שנדמה להן שהן בשליטה כשהן לא בסשן לפעמים גם מאבדות שליטה . זה קורה בסשנים וזה קורה גם קורה מחוץ לסשנים ולא בגלל שהן סאביות זה יכול לקרות לכל בן אדם. ולכן גם שאמורות היו להידלק כל נורות ההזהרה לפעמים הברקסים לא עובדים וכל ניתוח הגיוני של מי שעומד מהצד ובדיעבד שואל איך לא הבנת ולא גילית אחריות פשוט מתעלם מהמורכבות של המציאות. "
אכן המציאות מורכבת , אך לא תתנתק ממנה , היא תמצא אותך בסופו של דבר.
וניתן לעזור רק לאדם שמעוניין בעזרה.
כל מה נאמר כאן בעצם, מי שבורח מהמציאות שלו , מתעלם מנורות אזהרה, ישא בתוצאות לצערו. ועל כך עליו לקחת מידה מסוימת של אחריות אישית .
כי מי שמרגיש קורבן בלבד, לעולם לא יפיק לקח ולא ילמד לשפר את מצבו, הרי לכאורה "לא טעה" , רק "רומה" .

העקרב צודק...

נוריתE • 13 באוג׳ 2006

למרבה הצער וזה אולי לא יהיה נעים לכמה לשמוע " עולם הסאביות" מחולק לשנייים לכאלו שעברו התעללות ולכאלו שלא. אלו שעברו כבר מבינות שכל החוכמה שבעולם, לקיחת האחריות והניתוח הרציונלי שעשו ותחושת ה"לי זה זה לא יקרה" לא עזרה להן ולהן זה קרה. הן היו קורבנות למרות שוודאי שלא היו רוצות להיות כאלו וגם לא ירצו לראות את עצמן ככאלו אבל זה מה שקרה בזמן שזה קרה כי בהתעללות יש קורבן ויש מתעלל.


המציאות היא שסאביות למרות שנדמה להן שהן בשליטה כשהן לא בסשן לפעמים גם מאבדות שליטה . זה קורה בסשנים וזה קורה גם קורה מחוץ לסשנים ולא בגלל שהן סאביות זה יכול לקרות לכל בן אדם. ולכן גם שאמורות היו להידלק כל נורות ההזהרה לפעמים הברקסים לא עובדים וכל ניתוח הגיוני של מי שעומד מהצד ובדיעבד שואל איך לא הבנת ולא גילית אחריות פשוט מתעלם מהמורכבות של המציאות.

=====================================================================
גם בעלות נסיון נפלו לא אחת בפח....שוב ושוב
אבל אנחנו חייבות לקחת אחריות על עצמנו
ואנחנו חייבות וחייבים להיות אמפטיים ולנסות לפחות לעזור
להקשיב, לתת יד למי שמוכנה לקבל אותה,
לא כולן מוכנות
ולא רק לשרשר עשרה עמודים של מה ואם ואיך ולמה

זאלופון​(שולט) • 13 באוג׳ 2006

גלתיאה,
אני מעתיק לכאן תגובה שכתבתי בבלוג של צ'יטה. משום שהיא לא נכתבה במיוחד לפי תגובתך היא לא תהיה מותאמת במאה אחוז, אבל אני חושב שהיא משיבה על רבים מהדברים שכתבת ומסבירה היטב שאנחנו בכלל לא אומרים את הדברים שאת וצ'יטה מתעקשים להכניס לנו לפה, ומה אנחנו כן אומרים ולמה:

קודם כל, כתבנו בערך אלפיים פעם שלא מדובר באשמה אלא באחריות (להסברים על ההבדל נא לפנות לכל אחד מהדיונים בנושא). אנחנו לא אומרים "את אשמה" אלא "היה לך את הכוח לבחור ובחרת בחירה שבדיעבד את חושבת שלא היתה נכונה. יש לך אחריות לבחירה הזו, אבל דווקא מתוך כך שאת מכירה בכוחך לבחור ולהשפיע על מה שקורה איתך, דווקא מתוך לקיחת האחריות הזו ולמעשה אך ורק ממנה, יש לך סיכוי לעתיד טוב יותר".

שנית, צר לי, לא מסכים שרק יחידות סגולה יכלו לברוח משמה. למה אצלי ואצל רבים אחרים הצטיירה כבר מזמן התמונה שעכשיו עולה כאן, רק מלקרוא את מה שהאדם עצמו וחברות ממלכתו כותבים? למה לך לקח זמן קצר יחסית לחשוף את התרמית? למה ישנן נשים (ואין לי ספק שישנן) שהנסיונות לצרפן לממלכה כשלו?
התשובה מבחינתי פשוטה: מה ששונה הוא לא האדון המואר ולא שיטותיו. זה קבוע. השונה הוא האדם שנחשף לאור. יש אנשים, ממש לא מיוחדים, שהשיטות האלה פשוט לא עובדות עליהם. אין בהם את הפגיעות הזו שיש באותם אלו שכן הולכים שבי. כשאני אומר "פגיעות" אני לא מתכוון לטיפשות. אני אפילו לא מתכוון למשהו מוגדר היטב, ואני לא בטוח שאופייה של הפגיעות הזו זהה אצל כל הקורבנות. הרעיון הוא שיש "משהו" שמפריד בין אלו שמזהים טיבם של אנשים כמו XXX ונרתעים מהם לבין אלו שנשבים בקסמם (קיומו של ה"משהו" הזה נגזר מכך שהשיטות והאיש הם קבועים ולמרות זאת התוצאות לפעמים מוצלחות ולפעמים לא). את ה"משהו" הזה אני מכנה "פגיעות". כדי לעמוד יותר טוב על טיבה של פגיעות מעין זו אולי כדאי לעיין במחקרים על חברי כתות.

למרות שיש לי ידע בפסיכולוגיה, אני לא פסיכולוג ולמעשה גם לא מחזיק יותר מדי מפסיכולוגים. מה שאני מציע הוא רק דעתי האישית, אבל לא רק על מנת "לשרת את האידיאלים שלי". אני באמת ובתמים מאמין שהשיטה של "עשו לי" היא רעה. יש לה את היתרונות שלה, בוודאי, ובראש ובראשונה היא מאפשרת לבנות מחדש את האגו. קשה מאד להודות שאתה אחראי לבחירות שכיום אתה תופס ככל כך מטופשות ומזיקות, כי מה זה אומר עליך? גם אני, עם כל האידיאלים, חוטא לפעמים בחטא ה"עשו לי", שלפעמים, אגב, הוא מאד נכון.

אבל לדעתי נזקיה של הגישה הזו עולים על תועלתה. דיברתי קודם על אותה "פגיעות" ערטילאית. גישת ה"עשו לי" לא מתמודדת איתה. אולי אינסטינקטיבית ניתן להניח שאחרי טראומה שכזו הפגיעות לא תהיה קיימת יותר, אבל זה לא עובד בצורה פשוטה כזו. אישיותו של אדם לרוב לא משתנה מהבסיס. אני חושב שבלי התמודדות עם ה"פגיעות" יש סיכוי גבוה שאחת משתיים תתרחש: חזרה, לפחות מסוימת, על הדפוס השלילי או לחלופין הכללת יתר של הפגיעה שתגרום להמנעות וקשיים גם בנוגע לקשרים טובים.
שנית, כפי שציינתי בתחילת תגובתי הארוכה כאורך הגלות, אני סבור שלא טוב לאדם להתמקם בנישת הקורבן. לפעמים הוא באמת כזה, יש להודות. קורים לנו בחיים דברים שאין לנו שליטה עליהם. אבל היכן שאפשר, אני תמיד בעד לחפש את השליטה ואת היכולת של האדם לעצב את גורלו. שיטת ה"עשו לי" משאירה את האדם קורבן, למרות שבמקרה הזה אין סיבה שיחוש כך. אני עצמי מעדיף תמיד להיות טועה מאשר להיות חסר אונים.

בהתאם לכל האמור לעיל, אני לא מתכוון "להלקות אותן בראש". אם שם עוצרים, אין בזה טעם. קבלת האחריות אין פירושה או מטרתה לומר "טוב, אני מפגרת". הלקאה עצמית היא לא הרעיון. האוריינטציה צריכה להיות לא כלפי העבר אלא כלפי העתיד. להבין מה קרה בעבר כדי לעצב את העתיד ולדעת איפה יש לך שליטה כדי להפעיל אותה בעתיד ואילו מגבלות היו לך אז ועליך להסיר.

כפי שבוודאי אמרו לפניי בערך מיליארד אנשים (וזה רק בסין לבדה), לטעות זה בסדר, אבל לא ללמוד מטעויות זה פחות בסדר. המשפט הזה לא לגמרי תקף לחיי היום יום, שבהם בדרך כל משלמים על טעויות ואפילו ביוקר, אבל תודו שבתיאוריה הוא נשמע מעולה... (ועם כל הציניות, עדיין יש לי מידה כלשהי של אמונה בו).

זאלופון​(שולט) • 13 באוג׳ 2006

סקורפיו,

חבל, באמת חבל, שכמו קודמיך כתבת תגובה כה ארוכה שלמעשה לא מתייחסת למה שאנחנו באמת אומרים. במשך רובה המוחלט של תגובתך יצאת כנגד התפיסה לכאורה שלנו שלנשים חזקות לא יכול לקרות שום דבר רע. איש כמובן לא טען כך. מה שאנחנו כן טוענים הוא מאד פשוט: לאנשים יש הרבה יותר שליטה על החיים שלהם ממה שאתם טוענים. גם אשה שנוקטת בכל אמצעי הזהירות האפשריים יכולה ליפול קורבן, אבל הסיכוי לכך קטן מסיכוייה של אשה שמכניסה עצמה לסיטואציות מסוכנות. מי שאינה סבורה כך, אין טעם שתנקוט באמצעי זהירות.
למעשה, גם זה לא בדיוק מה שאנחנו טוענים. כלומר, אני בהחלט אטען כך אם זה יהיה הנושא, אבל דברינו נסובו סביב אחריות שיש או אין לסאבית, כל סאבית, ולא סביב תכונותיה של סאבית שנפגעה. אגב, דווקא אם הייתי סבור שמדובר בנשים חלשות, מטופשות וחסרות אונים הייתי חושב שיש להן פחות אחריות.

סיימת את דבריך באומרך כי הקו בו אנו נוקטים מזיק. בתגובתי הקודמת הסברתי מדוע אני סבור שדווקא הקו בו אתם נוקטים הוא שמזיק. אני חושב שאנחנו יכולים שלא להסכים על הדרך הנכונה גם בלי לכנות האחד את השני ילדותי או שטחי. בכלל, הנסיון הזה להשיג מונופול על אמפתיה, טוב לב, סיוע נכון והיכרות עם עולם הרגש מקומם. טלו קורה.

Re: על רגשות ואחריות אישית

פייה{O} • 14 באוג׳ 2006

סקורפיו -
לא אגיב לרוב מה שכתבת, בעיקר כי זאלו כבר כתב את הרוב (כרגיל).

אבל לזה אני מוכרחה להגיב:

על סמך מה אתה כותב כזה דבר?

אולי יש כאן גם נשים שעברו דבר או שניים שהן בוחרות שלא לחלוק,
והבינו שדווקא ניתוח הנסיבות שהובילו אותן לבחירות שבסופו של דבר גרמו להמצאותן במסגרת הרסנית
עוזרת להן לקחת יותר אחריות על עצמן
ובהמשך לבחור בחירות מוצלחות יותר?

חכמה, לקיחת אחריות ופיתוח מודעות לצרכים וחולשות אין פירושה הצהרה ש"לי זה לא יקרה".
פירושה הצהרה ש-לפחות מדברים שאפשר להמנע מהם אצליח להמנע, או לפחות לזהות מוקדם יותר שמשהו לא טוב לי ולפעול בהתאם.

Re: הבחירות בבדסמ

T O M​(שולט) • 14 באוג׳ 2006

המומחים בתחום הבדסמ הם אנשים שהכריזו על עצמם ככאלה.
אם זה נכון או לא, אפשר לראות זאת על סמך שיחות או סשנים
כשמכירים קצת יותר לעומק. לא להאמין רק על סמך מה שכתוב
בפרופיל כי שם אפשר להגיד שאתה הכל מהכל. אין ערבות לדברים
שנכתבים שם. יש גם הרבה פוזות כדי ליצור היכרות ראשונית
סמכותית כביכול. אחרי זה הכל מתגלה.

אצל אנשים יש והבחירות משתנים אצלם במהלך שהותם בתוך הבדסמ.
פנטזיה שאיתה נכנסו בעבר לבדסמ כבר לא קיימת ובמקומה תפסה פנטזיה
אחרת את מקומה. הבחירות שלנו משתנות בהתאם לתקופה ולשינויים
שעוברים עלינו. מי שנכנסת לבדסמ יודעת על מה היא מפנטזת אבל לא מה היא
רוצה באמת. רק כאשר היא מגשימה את הפנטזיה , היא יודעת האם בזה היא רצתה
וייחלה לו. תשוקות ורצונות יש ברמת הפנטזיה. רק רמת הביצוע קובעת אם את אוהבת
זאת או שלא.


פנטזיה = משיכה לאירוע הספציפי
ביצוע = הרגע שבו את יודעת אם אהבת או לא אהבת.

האחריות של סאבית/שפחה מתחילה בכך שהיא קודם כל בודקת
את עצמה לפני שהיא נותנת לאחרים לבדוק אותה. לדעת מה היא רוצה
לפני שאחרים "יתלבשו" עליה ויגידו לה מה היא צריכה. ברגע שיש לסאבית
עמדה משלה היא באה הרבה יותר מוכנה. היא תעמוד על שלה ותוכל לנהל דיון
על תיאום ציפיות ולהתעניין גם בהשקפות שונות משלה מבלי להתבלבל ולחשוב
שההשקפות האחרות הן "האמת היחידה" או "ההנאה האולטימטיבית"
כפי שמציגים בפניהם לא פעם..

ברגע שלסאבית אין עמדה משלה יותר קל לערער אותה.
להלביש עליה עמדה ולגרום לה לחשוב שזה מה שהיא באמת רוצה.

מי שלא בטוחה עדיין מה היא רוצה כי היא חדשה ולא מכירה, אפשר להדריך אותה
בשאלות לגבי מה היא רוצה. להציג לה את השאלות שהיא חוששת לשאול את עצמה.
יש דרך לעשות זאת גם מבלי להיות מניפולטיביים ואינטרסטנטיים.

Jake​(שולט) • 14 באוג׳ 2006

אני עוקב אחר השרשור כמעט מתחילתו ושקלתי רבות אם להגיב אם לאו. אך עקב הקיבעון שנוצר בדיון בעניין שאלת "לקיחת האחריות - מתי, איך, ע"י מי ולמה" החלטתי להוסיף כאן כיוונים קצת אחרים.

ראשית, אני חייב להודות שאני מסכים יותר עם הקו של זאולופון ושות' מאשר עם הקו של גלתיאה ושות', אך אולי הדבר נובע מהיותי מחובר יותר לשכל מאשר לרגש. אך עקב היותי מחובר לשכל אני גם יודע שלכל מטבע שני צדדים.

בגלל שבדר"כ מדובר במערכות יחסים אינטנסיביות, לא רק אינטנסיביות אלא אף חורגות מהנורמה הידועה והמוכרת (הונילית), אני בהחלט מסוגל להבין שיכולת שקילת המצב והסיכונים ע"י סאבית שנמצאת בעיצומה של מערכת יחסים כזו - נפגמת. אך אין זה אומר שהיא נעלמת כליל.

כאן אני מגיע לנושא שהעדר הדיון בו די הטריד אותי. נושא ה"אשמה".

נערך כאן ויכוח נוקב על שאלת לקיחת אחריות והאם הצורך בלקיחת אחריות מצביע על אשמה. ברור שכל המגיבים כאן, ללא יוצא מן הכלל, מסכימים כי אין להאשים סאבית בעצם נטילת חלק במערכת יחסים מתעללת. מדוע לא עלה דיון בקשר לחלקו של הצד השני? "לקיחת אחריות מצידו - מתי, איך ולמה"?

כולם בדיון יוצאים מנקודת הנחה כי בכל פעם בו נעלית טענה בדבר מערכת יחסים מתעללת - משמע כי אכן היתה מערכת יחסים מתעללת. נראה לי די בעייתי לקבוע מסמרות בקשר לאופן התנהלות מערכת יחסים לה לא הייתי שותף - לא לחיוב ולא לשלילה.

כמעט בכל מערכת יחסים, ונילית ובדס"מית כאחד, יש לפחות צד אחד שנפגע. אך עצם תחושת הצד שנפגע לא בהכרח מהווה ראיה חותכת בדבר "התעללות" או מערכת יחסים פוגענית. אך גם אם לא מדובר במערכת יחסים "מתעללת" או פוגענית, לצד הנפגע הזכות לכעוס ומן הראוי שהתמיכה עליה דיברתם - תוענק ביד רחבה ועם כתף מרופדת.

נסו לבחון את המצב מן הצד "הפוגע/מתעלל". כל העוסקים בבדס"מ- ובמיוחד המנוסים יותר, נושאים על נס את כללי ה SSC, הצורך במילת ביטחון וכיוב'.
אותו שולט, נמצא במערכת יחסים עם נשלטת, ולא סתם מערכת יחסים - אלא מערכת יחסים בדס"מית אשר משורשיה מעניקה לשולט את מירב הכוח. לעתים הנשלטת אף מצהירה באופן שלא משתמע לשני פנים כי מעוניינת היא במערכת יחסים טוטאלית.
לצורך הדיון, ניניח שמדובר במערכת יחסים אשר נטען לגביהן כי הן פוגענית/מתעללת. בתקופת מערכת היחסים, עת הנשלטת טרם "מודעת" לדבר היות מערכת היחסים פוגענית/מתעללת, השולט לא מקבל מהנשלטת כל אות אזהרה, תלונה, מילת ביטחון וכו'. רק בדיעבד, נודע לשולט כי הוא בעצם "דום מסוכן", פוגע ומתעלל שכן הנשלטת חשה פגועה או כי הופיעו סימני התעללות אלו או אחרים, אשר ייתכן וכבר ניטעו בעבר. מצב זה אכן מחריד אותי ושאלתי היא - האם לדעתכם הדבר סביר? האם ניתן להטיל את מלוא ה"אשמה" על השולט?

דובר כאן די הרבה על מצבה של הנשלטת ועל העובדה שהיא אינה מודעת להיותה במערכת יחסים פוגענית/מתעללת ו/או אינה מסוגלת להביע התנגדות לה. אם הנשלטת אינה מודעת ו/או אינה מביעה התנגדות - איך לדעתכם על השולט להיות מודע לזה???

אשמה, בהגדרה, היא הטלת אחריות על מעשים/מחדלים שליליים הנעשים מתוך כוונה ו/או התעלמות מכוונת מתוצאות המעשים/מחדלים. במערכת יחסים בדס"מית לרוב המעשים/מחדלים ניתנת הסכמה מראש מהצד הנשלט. הכיצד בידי השולט לדעת מתי הדבר ייחשב פוגעני/מתעלל ומתי ייחשב לפעילות בדס"מית לגיטימית?

אני מעלה את השאלה מנקודת מבט איגואיסטית לחלוטין שכן לא ארצה למצוא עצמי במצב בו אני כביכול "מואשם" בדיעבד בפגיעה/התעללות עליה לא ידעתי ואשר לה לא כיוונתי.

אינני מביע דעתי בכדי לקחת צד זה או אחר בדיונים על מערכות יחסים ספציפיות, או לפחות בשולט מסוים שהדיון נסב סביבו. אני רק יכול לשוב ולהציע חיבוק לאדם יקר לי שאני די משוכנע שקוראת את מילותיי ואני מאוד מקווה שלא יתקבל אצל אותו אדם הרושם שאני מבקר אותה או מפחית מערכה.

איימי_​(נשלטת) • 14 באוג׳ 2006

מזמן הפסקתי לעקוב אחרי השירשור. קראתי עכשיו את תגובתו של ג'ייק, כי נשלח אלי לינק...
הנושא כולו קשה לי.
מאז פירסום הפוסט שלי, "פעם היתה אימפריה", אני מתלבטת, לא שלמה עם עצמי, לא סגורה לגבי מידת האחריות שלי.

מזמינה אותכם/ן לבלוג שלי לקיים דיון חשוב, ולעזור לי להבין היכן טעיתי, כמה ובמה.

שם הפוסט: "יתרה מזאת..."

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9208

רק דבר אחד אני מבקשת- בלי תגובות טרוליות למיניהן. ביקורת עניינית בלבד.
לא קוראת לכם לשם לצרכי מזוכיזם, אלא כדי להבין, באמת, היכן שגיתי בהתנהלותי, אם בכלל.
תודה!

דובדבן • 14 באוג׳ 2006

בדיעבד לו רק פעלתי
בדיעבד נישארת איתי
בדיעבד גם כל הקטע
לא היה פוקד אותי".

(אריאל זילבר)

הבה נפשט את הדברים. שניים (נניח דומיננטי ולא. זה המקום לציין שזה היה סוד כל הקסם בהתקשרות ביניהם) שדדו בנק יחד. על פי חוק בגלל ששניהם פעלו יחד בלי שאחד פרש (בהתחלה, באמצע או בסוף) הם שותפים לפשע, ימצאו אשמים באותה מידה ואי לכך ישאו באחריות שווה בשווה.

פה אחד השותפים, בראייה לאחור, טוען ל"אי שפיות" זמנית בעת המעשה. כעת עולה שאלה מעניינת: האם ניתן לשפוט אדם על פי פרשנות של שותפו בדיעבד? לדעתי: "לא".