הוא

הפולניה(אחרת)

לפני 18 שנים • 21 באוג׳ 2006

הוא

לפני 18 שנים • 21 באוג׳ 2006

היום הוא שוב התקשר ושאל בקול השליו והעבה שלו מה שלומי ואיך אני מרגיש. כל כמה שבועות הוא עושה את לי זה - מרים אלי טלפון, אף פעם לא באותה השעה או באותו היום, וגורר אותי אחורה לתקופה האפלה של חיי, תקופה שאני מעדיף לשכוח.
הוא אוהב לתפוס אותי לא מוכן, להחזיק אותי במתח עד הרגע האחרון, אף פעם לא להגיד ישר אם זו סתם שיחת נימוסין שנועדה לברר מה שלומי ואם אני עוד שם, או שהפעם הוא רוצה שניפגש.
אני לא אוהב את הפגישות איתו והוא מודע לכך היטב. זה משעשע אותו, הוא יודע שאני לא יכול לדחות אותו ושאני הולך בחוסר רצון לכתובות שהוא מוסר לי - בדרך כלל מלונות קטנים, מוצנעים ושמרניים, או דירות זיונים מוזנחות - זו אף פעם לא אותה הכתובת, אבל תמיד באותו אזור ותמיד ממקום שבו אפשר לראות את הים.
ברגע שאני שומע את קולו אני מרגיש טעם מלח על שפתי, ואני יודע שלנצח קול צווחתם הנוגה של שחפים יזכיר לו אותו.
אני לא אוהב את התגובה הפאבלובית הזו שהוא מעורר בי, אבל בגילי אני כבר מספיק חכם ומנוסה לדעת שככה זה ואלו החיים, החיים שלי בכל אופן.
הפעם אחרי שהוא שאל בנימוס לשלומי והתעניין לדעת איך אני מסתדר ואם לא נפלה לי עדיין קטיושה על הראש שוחחנו על המצב, וכמו כולם שאלנו זה את זה מה יהיה ומתי הספק מבצע, ספק מלחמה הזו ייגמר, ואחרי שכבר הייתי בטוח שזו רק עוד אחת מהשיחות ההן שלו, שיחות התזכורת שנועדו למשוך ברצועה הבלתי נראית שמחברת אותי אליו רק כדי שלא אשכח שהיא עדיין שם הוא העיר, כמעט כבדרך אגב, שיש לו חדר מוכן בשבילנו למחר בבוקר, ושהוא מקווה שזה נוח לי.
"לא כל כך. אתה יודע איך זה, המצב וכל זה."
"ובכל זאת אני בטוח שתגיע בזמן." היתל בי קולו המשועשע שמשהו מהחמימות שבו נגרע, ונימה מתכתית קרה תפסה את מקומה.
"אני צריך לדבר עם אלכס." ניסיתי לדחות את רוע הגזרה.
"זה בסדר כבר דיברתי איתו. מבחינתו הפגישות שלך איתי דוחות הכל." הוא אומר בנדיבות, מסלק את המתכת מקולו שנעשה שוב קטיפתי ומלטף. הוא יכול להרשות את זה לעצמו, לא רק אני קשור אצלו ברצועה אלא גם אלכס, ושנינו יודעים את זה.
"אז קבענו למחר בעשר." הוא מסכם.
"כן." אני אומר קצרות, ומעווה את פני בייאוש לעבר הטלפון האדיש, "קבענו."
"אני ממתין בקוצר רוח, תשמור על עצמך סאניצ'קה." הוא מגחך חרש וסוגר.

למחרת אני מגיע בדיוק בזמן לכתובת שנמסרה לי. כרגיל הים נשקף ממערב, וקולם של השחפים נשמע חד ונוקב בשמי הבוקר הכחולים. אני מלקק את המלח משפתי ונכנס פנימה.
הדירה קטנה ואפלולית, על השולחן בסלון ממתינים לי האביזרים הרגילים בתוספת הפתעה קטנה - השרשרת ההיא שהוא דיבר עליה בפעם הקודמת - החוליות כבדות, חלקות וגדולות עד להפתיע.
אני מעביר אותן בזהירות בין אצבעותיי מקווה שלא יהיו תקלות. אין לי חשק להגיע למיון. זה עוד לא קרה, אבל תמיד יש פעם ראשונה. כבר היו דברים מעולם, מי כמוני יודע, לאחרונה הוא מקצין את הסשן מפגישה לפגישה ולא תמיד מקפיד על בטיחות מעל הכל.
ראשית אני בודק את המעטפה שהוא תמיד מצניע בדיסקרטיות מתחת לכובע השחור בעל המצחייה שעליו הוא לא מוכן לוותר בשום פנים ואופן.
לדעתי הכובע הנוקשה הזה משווה לי מראה של שוטר תנועה מהגיהינום, אבל הרי דעתי לא נחשבת כאן, נכון?
הסכום נכבד ביותר. אני צריך לשמוח, או לפחות להרגיש סיפוק, אבל כל מה שאני חש זה גועל וחרדה מהבאות. האם הסכום הזה מבשר שהפעם יהיו דרישות מיוחדות?
אני מקווה שלא, שזה רק התקף נדיבות.
ביני לביני אני תוהה אם הוא יודע שאני לא משתמש בכסף הזה אלא מפקיד אותו בחשבון חיסכון שאפשר יהיה לפדות רק בעוד הרבה שנים, כשכבר לא יהיה דורש לכישורים שלי.
אני לא אתפלא אם הוא יודע את זה. נוכחתי לדעת שיש מעט דברים שהוא לא יודע עלי. אני דוחף את הכסף לארנק, מתפשט מהר, לובש את התלבושת שהוא הכין לי - כל פעם משהו אחר, אבל תמיד באותו סגנון דרמטי החביב עליו, הרבה עור ומתכת כסופה - הדבר היחיד שנשאר קבוע אצלו חוץ מהכובע אלו המגפיים השחורים המעוטרים ברקמת כסף.

אחרי שהכל מוכן אני הולך לחדר השינה ומצליף בשוט. הוא מחליף את השוט מפעם לפעם, אבל הסגנון נשאר תמיד זהה - שוט עור שחור עם ידית מעוצבת כאבר מין זכרי - הפעם הוא עבה מאוד ועל כיפתו יש קוצים מגומי נוקשה מידי לדעתי. עוד הקצנה, האם זה לא ייגמר אף פעם?
קול ההצלפה זה האות שלו. הוא יוצא מהשירותים לבוש בתלבושת הרגילה - הקולר שכבר נשחק מעט, החוטיני הורוד, העגילים בפטמות - חוץ מזה הוא ערום לגמרי ויחף, דבר שעליו הוא עומד להתנצל בעוד רגע ולהגיד בהכנעה שהוא יודע שהוא אמור לנעול נעלים ורצוי גבוהות, אבל ....
וכאן אני נכנס לתמונה, מסרב לקבל את ההתנצלות שפלת הרוח שלו, נוזף בו בגסות, צועק עליו שהוא חוצפן, סוטר על לחיו כעונש על שהוא לא כורע על ברכיו, לועג לחוטיני הוורוד שלו, מצווה עליו לפשוט אותו, שוב סוטר לו ולועג לאיבר שלו – אגב, איבר נחמד ובעל גודל סביר לגמרי - וכשהוא מתנצל בהכנעה על שהשמין (למעשה נראה לי שהוא דווקא רזה מאז נפגשנו לאחרונה) אני מודיע לו שהוא חזיר שמן ומגעיל, מצווה עליו לרכון מעל למיטה מרים את השוט ומותיר פסים אדומים על גופו מהכתפיים ועד לירכיים
זהו, המשחק המקדים נגמר ועכשיו הוא כבר מוכן לעיקר. פניו הבהירות אדומות ועיניו נוצצות, אברו זקוף וכיפתו לחה למגע. אני ממשש אותו בגסות, משמיע עוד כמה הערות מעליבות על גודלו, מצווה עליו לשים קונדום והולך להביא את השרשרת ואת חומר הסיכה.
עד שאני חוזר הוא כבר על המיטה, כורע על ברכיו, ישבנו מורם אל על, רוטט מרוב ציפייה. "אני מבקש ממך אדוני, קודם הדילדו ואחר כך השרשרת." הוא מצפצף אלי בקול מתחנן, שונה מאוד מקולו הרגיל.
נשמתי נעצרת לרגע לשמע הדרישה הזו - זה טירוף, זה יותר מידי! אני רוצה לצעוק, אבל התנאים ברורים לגמרי. הוא קובע הכל ואסור לי למחות אלא אם כן מדובר בסכנת נפש ממש.
אני משמן היטב את החור שלו, מרגיש בדאגה עד כמה הוא מתוח, פוקד עליו להירגע ומעניק מספר חבטות לכל אחד מפלחי עכוזו כדי לרפות שריריו.
הוא מנסה בכל כוחו, אבל זה לא עוזר. קשה לו להתרפות, ברור שהוא עצבני, אולי בגלל הקוצים המטופשים האלו שמעטרים את הדילדו.
אני פוקד עליו לכרוע ברך לפני, שולף את הזין שלי מתוך המכנסים - הפתח שלהם מותקן בתבונה במיוחד למקרים כאלו - נוכח לדעת למרבה הבושה שיש לי זקפה מלאה ועצבנית מאוד ומצווה עליו לשים לי קונדום ולמצוץ לי.
הוא מציית בשמחה ונדמה שהפעולה הזו מרגיעה אותו מעט. אחרי שאני משעין אותו על הקיר ומפמפם בכוח את החור שלו (ומפסיק שניה לפני שאני גומר, זה לא מקצועי לגמור כשאתה עם קליינט) הוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב והפעם הדילדו הקיפודי מחליק בקלות לתוכו.
האנקה הרכה שהוא פולט כשאני כורך את רצועת העור של השוט סביב אשכיו היא אנחת רווחה. עכשיו הוא לא יוכל בשום פנים ואופן לגמור ואת האחריות לכך שהוא לא ילקה בנמק בגלל הקשר ההדוק הוא משאיר עלי. הסכום הנכבד שמרפד את ארנקי הוא התמורה לאחריות הכבדה הזו
"ועכשיו השרשרת אדוני." הוא מקרקר, מתנדנד קדימה ואחורה, פולט יבבות קלות שמעידות על הנאתו. אני שופך חומר סיכה בנדיבות ומתחיל לדחוף בעדינות חוליה אחרי חוליה.
זה לא הולך בקלות ומידי פעם אנחנו עושים הפסקה למנוחה. אני מרשה לו למצוץ לי שוב כדי להסיח את דעתו מהכאב, ובחוסר רצון נכנע לבקשתו לא להחליף את הקונדום שלי למרות שהוא שהה קודם בתחת שלו.
"זה מה שמגיע לי!" הוא אומר בלהט ומנשק את כף ידי וחוטף ממני סטירת לחי ספונטנית שמשמחת אותו מאוד וממלאת אותי בושה. אני שונא את עצמי ככה, אבל את הנשיקה המתועבת ההיא אני שונא יותר.
בחוליה העשירית אני מחליט להפעיל את הסמכות שלי ולהפסיק.
"זה מספיק." אני מודיע לו, ולרווחתי הוא לא מתווכח, רק רובץ פרקדן ומייבב. אני בודק את מצב האשכים שלו ומחליט שדי גם עם זה. הוא מיילל מכאב כשאני מתיר את הקשר ומיד מתנצל וחוטף עוד סטירה, סמלית מאוד הפעם, כי גם אני כבר מותש מהסיפור הזה
כדי להסתיר את הרעד בברכי אני מתיישב על המיטה, פוקד עליו להמשיך למצוץ לי ומעסה בעדינות את אשכיו התפוחים ביד אחת, בעוד אני שולף בזהירות חוליה אחר חוליה מתוך החור שלו בידי השניה.
הוא גונח ונאנק בעונג כשהלחץ הולך ופוחת בחור המעונה שלו ולא חדל לרגע למצוץ לי במסירות נלהבת. שנינו נסחפים קצת ובאורח פלא, מיד אחרי אני מוציא מתוכו גם את הקיפוד, אנחנו גומרים ביחד, הוא בכף ידי ואני בפיו החם.
אני כל כך נדהם מעצמי - פעם ראשונה שזה קורה לי איתו - עד שאני מניח לו לחבק את ברכי לפני שאני מתעשת, הודף אותו מעלי ופוקד עליו לנקות את הבלגן.
הוא אוסף את האביזרים ונעלם במקלחת, ואני מחליף בגדים לאיטי, מצד אחד רוצה ללכת כבר, ומצד שני מודאג בגלל הדם שכיסה את הקוצים של הדילדו. למרות רצוני אני חש צורך לראות אותו בריא ושלם לפני שאסתלק.
סוף סוף הוא יוצא, לבוש במדי א' מגוהצים למשעי, נראה כמו תמיד, סמכותי ומעורר כבוד. רק פניו עדיין סמוקים מעט מהסטירות שחטף ממני.
"אתה עוד פה?" הוא משתומם, ושוב הוא נשמע כרגיל - בוטח וחלקלק.
"כן, רציתי, היה דם על ה... "
"הקיפוד? כן, ראיתי. זה בסדר, אני מרגיש טוב. אל תדאג, בפעם הבאה נגיע עד החוליה האחרונה."
אני מרגיש איך מעי מתכווצים מרוב רחמים, או תיעוב, או אולי תערובת מחליאה של שניהם.
"עשר זה יפה מאוד בשביל הפעם הראשונה, היית ממש בסדר." אני משבח אותו.
"גם אתה. רק עליך אני סומך. תשמור על עצמך שם בצפון. אני לא יודע מה אעשה בלעדיך." הוא אומר בחמימות שנשמעת כנה לגמרי.
אנחנו מחליפים מבט, מופתעים קצת מחילופי הדברים הרגשניים האלו, ואז הוא מושיט לי את ידו ללחיצה. אני לוחץ אותה חזק, הוא לוחץ עוד יותר חזק, ופתאום מתנפל לזרועותיי, נלחץ אלי בכוח, טומן את פניו בכתפי, מניח לי לחבק אותו לרגע ואז נחפז להתרחק.
"טוב, אז שלום סאני." הוא אומר, ומסב את פניו ממני.
"שלום קובי." אני מחזיר לו, "להתראות."
"להתראות, ותשמור על עצמך, תיזהר שאף טיל לא יפגע בך."
"אני אזהר מאוד, תשמור גם אתה על עצמך."

מאיה בי(לא בעסק)	מאיה בי(לא בעסק) לפני 18 שנים • 22 באוג׳ 2006 יפיפה לפני 18 שנים • 22 באוג׳ 2006 מאיה בי(לא בעסק) • 22 באוג׳ 2006 כתוב נהדר עם טוויסט בהתחלה ומפרק בסופו ללא מילים באופן אישי , חולשה ללובשי מדים .

פרנקי	פרנקי לפני 18 שנים • 30 באוג׳ 2006 לפני 18 שנים • 30 באוג׳ 2006 פרנקי • 30 באוג׳ 2006 הסיפור הכי מדהים שקראתי לאחרונה בעיקר הרגש שהועבר בו

kael	kael לפני 18 שנים • 30 באוג׳ 2006 ואו לפני 18 שנים • 30 באוג׳ 2006 kael • 30 באוג׳ 2006 אהבתי טוב אני אוהב את כל הסיפורים שלך אבל את זה במיוחד מזכיר לי את עצמי איכשהו.... אפשר עוד? ))))))))

הפולניה(אחרת)	הפולניה(אחרת) לפני 18 שנים • 1 בספט׳ 2006 בבלוג הזה מרוכזים כל הסיפורים שלי לפני 18 שנים • 1 בספט׳ 2006 הפולניה(אחרת) • 1 בספט׳ 2006 לא כולם סיפורי שליטה וקשה לדעת אם יהיו עוד בסגנון הזה אבל זה מה יש. http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=147170

אפלבי

לפני 18 שנים • 1 בספט׳ 2006

הפולניה, את כותבת מיוחדת. כשקראתי את הסיפור הראשון הייתי בטוח שרק גבר יכול להכנס בצורה הזאת לנפשו של גבר.

תודה על הבלוג אבל יותר נוח לקרוא בפורמט של הכלוב. יש הרבה סיפורים שלא פורסמו?

Queencie(שולטת)	Queencie(שולטת) לפני 18 שנים • 2 בספט׳ 2006 לפני 18 שנים • 2 בספט׳ 2006 Queencie(שולטת) • 2 בספט׳ 2006 סיפור יפהפה על גורם ההפתעה שבתחילתו ועל הרגישות שלכל אורכו. כתמיד - אהבתי!

הוא

הוא

יפיפה

ואו

בבלוג הזה מרוכזים כל הסיפורים שלי