קהות חושים

קהות חושים

G-O-L-D​(שולט) • 25 באוג׳ 2006

אני מסתכל עליך מהצד. הנשימות הקטנות שלך, צקצוקי הלשון וקצב תנועת העיניים שלך מתחת לעפעפים, השפתיים הקטנות שלך חותמות את חלומותיך ושומרות אותם לעצמך.
את אפרוחה. אפרוחה מכורבלת בנוצות של חום ומתיקות.
אני מלטף לך את הראש, מחייך, מפלס את כפות רגלי אל כפכפי האצבע, מכבה את האור שבסלון ויוצא מהבית.

*

AGAINST THE WIND של BOB SEGER מתנגן לי עכשיו בIPOD ואני נזכר באיזו דרך חסרת פשרות שעברתי מצידה המזרחי למערבי של יבשת אמריקה. באותו קראוון, באותם הנופים, ובאותה התחושה ה"פורסט גאמפית" שהיתה בי באותם הימים. הרצון לנוע. "JUST FELT LIKE RUNNING" ובאיך שכל מה שהדרך הציפה והעלתה בי כך גם היא לקחה לבסוף. ימים של ניקיון נפשי שכל מה שאני רוצה הוא לשוב ולחוש בו.
אני חושב עליך, ישנה עכשיו בביתך החמוד. הבית שתמיד נראה לי מבחוץ כמו הבית של פיסטוק, או איזה בית מהאגדות. בית קטן, חבוי, שליו, קיים בינו לבין עצמו, חתום בעצים וירק.
כולך כירבולים של חום ושל "סרטי בנות". את בת. את הבחורה הכי בת שהכרתי עד היום. זה לא משנה שאת אישה אסרטיבית, שאת מתקתקת ביממה אחת דברים שלוקחים לאחרים שבוע, שאת מקיימת בית בלי להניד עפעף, מבשלת כמו שפית, מזדיינת כמו זונה בת אלף זונות שאמא שלה למדה אותה את המקצוע כבר מגיל שש ואחר כך עשו בה שימוש כלכלי עשרים שנה עד "לשחרור", מלאת חום ואיכפתית, שוכרת, מפטרת, צועקת ומלטפת, ואיכשהו אנשים נכנעים לך כמו ילדים למוכרת בחנות ממתקים, כשאת עושה כל מה שאישה עושה בצורה הכי נשית שיש. לא, אני לא מדבר על זה. אני מדבר על זה שאת בת. את מאלו שבאמת קפצו על חבל... שיחקו קלאס... הסתודדו בצחקוקים... קלעו צמות, פרמו מקרמה, אכלו כמו ציפורים, לבשו וורוד והפליצו לבבות קטנטנים בריח תות. את בת.ילדה. את הבחורה הכי בת שהכרתי עד היום, כי הרבה מהבחורות שהכרתי עד היום, מסתובבות עם זין בין הרגליים עוד מהגלגול הקודם. או לפחות מהגלגול הזה. מהגלגול המטורף והכושל הזה שלימד אותן להקשיח את ליבן, את גבן, את מוחן והורה להן להיות "חזקה". אבל זה לא באמת חוזק, כי כשאתה משכנע את עצמך להיות משהו שאתה לא, אתה מאבד את עצמך וזה הדבר הכי מחליש שאדם יכול לעשות לעצמו. אצלך זה טבעי. את בת. את גם יודעת את זה ועם כמה שחטפת במהלך החיים שלך, את לא מוכנה לוותר על מי שאת. על הרוך הזה. על החום הכי חום שחוויתי מבן אדם אחר. על טפטופים של רכות שרק אלוהים יודע מאיפה את שואבת ואיך לא הפכת קשת עורף ולב אל מול כל אותם המבחנים שהוא מעמיד אותך בהם. אני מעריץ אותך. על אמת. בלי צחוק. אני חושב שכלובי צדק... מלכה זה יותר כיף... אני חושב שבא לי לזחול לך על הריצפה ולהגיד לך: "מה? מה מה מה? מה את רוצה? מה?" אבל את בכלל לא תעשי בזה שימוש, או שכן, לא יודע... אני בטוח שאת מחייכת... "בתחת... כן, כן, בתחת..." מכיר אותך כבר. אבל את גם מכירה אותי ובין מה שאני "מרגיש" לבין מה שאני "מוציא לפועל" יש פער... כן, אני כזה. שלא כמותך. אני, מרוב שחטפתי, למדתי. או ליתר דיוק לימדתי את עצמי...
את יודעת, פעם, לפני כמה שנים טובות, בכביש המחבר בין אריזונה לנבאדה, אותו הכביש שהרבה פעמים רואים בסרטים, עצרתי את הקראוון בשולי הדרך, יצאתי החוצה, ומול המדבר האין סופי הזה, אל מול אותו כלום, התחלתי ללכת. צעדתי איזו חצי שעה עד שלא ראיתי את הקראוון. שם, מול השמיים הכי כחולים שהחיים יכולו להציע לי, מול הצהוב אדום לבן הכי צהוב אדום לבן שמדבר יכול להציע, הוצאתי את הצרחה הכי צרחה שהיתה בי מהיום שיצאתי לעולם. צרחה שמשתווה בייחסיות לצרחת תינוק שיוצא לעולם. כזו שאחריה אין כלום. רק צרחה. אחר כך בא לו הבכי הכי בכי שהיה בי אי פעם. ואז השקט שסיכם לי את אותו מסע ואמר לי: "אוקי, עכשיו אפשר לחזור".
אני זוכר את המקום הזה. את הסלע שניצב מולי ממרחק של עשרים מטר. את קבוצת השיחים, את העץ שניצב ממרחק. אני זוכר את המקום הזה כל כך טוב, עד שאם מחר אני הייתי יוצא לסיבוב כזה שוב, כנראה שהייתי מגיע לאותה הנקודה לגלות שהשמיים לא היו כאלה כחולים, הצהוב אדום לבן לא היו כאלה צהוב אדום לבן וכל החוויה תהיה שונה לגמרי כי ככה זה, יש דברים שהם לפעם אחת, ופעם אחת ודי.
וכן, אם הייתי יוצא לסיבוב הזה שוב, כנראה שכל מהותו היתה שונה כי היום, היום כבר אין בי את אותה צרחה.

*

לפעמים, הכאב הכי גדול שיכול אדם לחוש, הוא קהות החושים.

Dolfi • 25 באוג׳ 2006

לפעמים זה חובט בי, ההכרה בכך שכל הדברים הבאמת חשובים בחיים, הם חד-פעמיים להחריד. מה שמחריד כל כך, הוא חוסר היכולת שלי להעניק להם, בזמן אמת, ערך של חד-פעמיים.

אז כן, חיים רק פעם אחת. לא במובן של לעשות הרבה סמים, הרבה גברים, הרבה נשים והרבה תארים, חיים רק פעם אחת במובן הכי עצוב ורגעי של המילה.

Dolfi • 25 באוג׳ 2006

כן... זה לא מה שתכננתי, מדהים כמה קרוב כפתור ה"ערוך" לכפתור ה"צטט".

עצוב ונכון

ילדה של חושך • 25 באוג׳ 2006

עצוב ונכון.

תודה על הפוסט.

melody • 25 באוג׳ 2006

לצערי, המחריד וההכרה רק "הולכים ומשתבחים" להם, ככל שהשנים חולפות.

ומה שבכל זאת גרם לי לחייך זה שיש עוד מישהו שכמוני, עדיין מאזין ל-Bob Seager .

לא הבנתי משהו

noaaa • 25 באוג׳ 2006

קודם כל אני רוצה להגיד שזה היה קטע מרגש ויפה שחבל...

אבל לא הבנתי משהו. הקטע של ההתחלה בקו הזמן, הוא היה לפני הקטע של הסוף או אחרי הקטע

של הסוף.

כאילו, השאלה בעצם, הבחורה האפרוחה שכתבת עליה כאילו בהווה, זה בעצם past progresive?

או שזה כאילו עכשיו, ואז זה הציף בך זכרונות מהעבר?

בכבוד רב והערכה

ריגש אותי לקרוא

בת עולם​(לא בעסק) • 25 באוג׳ 2006

כל כך נכון ועצוב

כתבת את זה נפלא, אמיתי
תודה

Re: קהות חושים

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 25 באוג׳ 2006

בזה אמרת הכל.

אהבתי.

electro-z • 25 באוג׳ 2006

היי גולד

לא סתם אתה זוכר בפירוט את המקום הזה שבו צרחת
המקום הזה הוא המקום שלך

אני מניח שאתה יכול לחזור אליו בכל רגע נתון. אני משער שאתה אכן עושה זאת מפעם לפעם (אולי אפילו על בסיס יומי).

שם טמנת חלק מהעוצמה שלך והפכת את המקום הזה למקום שלך, הוא שייך לך יותר מכל מקום אחר.

זכור לחזור לשם ברגעים לפני מותך ולאסוף את הצרחה הזו. לגלגול הבא.

כתיבה נוגעת.

אנדרומדה • 26 באוג׳ 2006

קיפאון רגשי הוא בהחלט העונש הכי גדול שאדם יכול לבקש לעצמו.
עם זאת לעיתים המקום הזה - הוא המקום המוכר והבטוח - שם כביכול מרגישים "חזקים" וב"שליטה", כי שום דבר לא יכול לערער באמת.
מאחלת לך שתחווה שוב את אותם רגעים קסומים אלו, הרי רק בעבורם כדאי באמת לחיות. רק הם צובעים את החיים בצבעים זוהרים באמת, כל השאר - תפל.