גזעים חלולים של בני אדם

גזעים חלולים של בני אדם

G-O-L-D​(שולט) • 29 באוג׳ 2006

יש אנשים שלא יודעים לזחול. פשוט לא יודעים. הם לא יודעים איך לרדת על הברכיים ולהתחנן לסליחה. להתחנן, פשוט ככה. להגיד: "אני שמוק, אני אפס, אני כלבה, אני מטומטמת", זה לא משנה מין או גיל, זה משנה אם יש בך את זה או לא, ואם אין בך את זה. אתה אומנם בריה, אבל לא אנושי ולא אדם. כי מי שלא יודע לזחול, הוא סתם בשר ודם. הנפש שלו תקועה עמוק באדמה והוא, קשה לא להתכופף.
יש אנשים שהם גזעים. פשוט ככה, גזעים. הם תקועים בעמדותיהם שנים על שנים, מעלים "שרף רייחני" של חשיבות, זקופים ותמירים, אבל הם שם, באותו המקום, ניצבים עם עצמם לבדם.
יש אנשים שהם כמו קנה הסוף. נעים מעמדה לעמדה, משקיפים בנהר החיים הזורם אל מול תנודותיהם להלך הרוח הכופה דעתה, כפופים, זקופים, זעים. הם שם, כמו הגזעים, ניצבים באותו המקום, רק שהם לא לבדם יש כמותם רבים.
יש אנשים שהם כמו דשא. מודעים שלשמיים הם לא יגיעו. פורשים את דעותיהם על מרבדים שלמים של מחשבות. נישאים עד לאופק ותמיד מודעים לעובדה שבכל רגע מישהו יבוא ויגזום להם את הראש לתחילתו של גלגול צמיחה חדש.
אני לא יודע מה אני. באמת שלא. לפעמים אני כמו איזה גזע סתום שכל מה שמגיע לי זה שיבוא איזה כלב וישתין עלי. סתם גזע. לא תגידו גזע עץ המשתייך ליערות הגשם. עץ פשוט, כזה סתם, אקליפטוס.
לפעמים אני קנה סוף. נע עם עצמי מצד לצד, משקיף חושב, מרשרש את דעותי ברחש ונותן להלך הרוח את היכולת לכופף אותי כי ממש אין לי כוח לעמוד מולה.
לפעמים אני דשא. אבל אני לא ממש אוהב להיות.
זה לא משנה איזה צמח אני, באמת שלא. אני יודע, שכשאני עושה למישהו רע, אז אני יודע לזחול. ולא סתם לזחול, להתפלש. לבזות את עצמי עד שהוא כבר מרגיש במבוכה. ראבק, מה זה משנה. הרי החיים עוברים כל כך מהר, ומהי מבוכה אם לא חשיבה רגעית ומטופשת שהחיים עומדים מלכת.
אני, כשאני מרגיש שאני צריך להתנצל, אין לי חוקים. פשוט אין. אני יכול להשקיף אל מחוץ למי שאני ולהניח לכלי הזה שנקרא עצמי לעשות כשלו בכל מה שאני.
אבל יש אנשים, שהם יחזיקו את הכושליראב ראבם. הם יתפתלו, יתרצו, ינשכו לשון וירגישו נורא, רק אל תבקשו מהם לזחול. כאילו בזחילה שלהם הם מוותרים על משהו שהם לא וויתרו עליו בעצם זה שהם לא זחלו. הרצון להחזיק בדיעה, הוא הכישלון האמיתי שלה. וזוהי אולי האימרה הכי סתורה שכתבתי.


*

יש בינינו גזעים חלולים.
הם הכי מסוכנים, הכי מסוכנים!
הם עומדים, ניצבים, מלאי כוח ועוצמה.
מעניקים לך את התחושה שאתה יכול להישען, כי יש לך על מה.
הם גזעים חלולים. אין בהם כלום.
הם יודעים את זה, אבל הם לעולם לא יודו.
למעשה ההודאה שלהם אינה חשובה, כל שצריך זו רק אזהרה.
גזעים חלולים ניצבים בגאווה, וכשאתה מחפש במשענת כל שנשאר לך הוא אתה.
זה כל מה שיש לי להגיד בעניין הזה.

נוריתE • 29 באוג׳ 2006

יפה גולדי

טינק • 29 באוג׳ 2006

אני מכירה כמה גזעים חלולים, משענות קנה רצוץ שמטות ליפול ברגע האמת וכשהן נופלות או מתעקמות הן מצפות שהעולם יתיישר לפי הזווית שלהם. מה כבר אפשר לעשות עם גזעים חלולים? אפילו של סילברסטיין בספרו "העץ הנדיב" לא חשב על האפשרות הזו. מניחה שבטבע היה מסתתר בפנים נחש המשחר לטרף, לא רחוק ממה שקורה באמת. ככה זה כשאתה חלול, אתה תלוי באחרים למען שלמותך.
חוצמזה, הצלחת לתת לאלמנט ההתרפסות מימד מאוד סקסי. מגניב

venus in our blood​(שולטת) • 29 באוג׳ 2006

מקסים לי.

אולי בכולנו יש מהכל

ואולי השאיפה, הגלגול,
כמו גולם לפרפר,

מגזע חלול לדשא ולזחול.

וגם

קנה סוף לפעמים.



תודה.

נויה הל​(לא בעסק){צ} • 29 באוג׳ 2006

דימויים יפים יש לך.

זה בהחלט גורם לחשוב.

זה

שבויה • 29 באוג׳ 2006

אחד הפוסטים היותר קשים שלך

ואני יודעת שאתה שונא את זה פה אבל דווקא בפורום הזה אני אגיד שאני מצטערת אם אי פעם עשיתי משהו שגרם לך צער..

בוקר אור

סליחה...

אנדרומדה • 30 באוג׳ 2006

תודה על הפוסט - מעורר מחשבה.

וואו

prometheus​(שולט) • 30 באוג׳ 2006

אתה כותב יפה....
ובהחלט מעורר מחשבות.

צ'יטה​(שולט) • 30 באוג׳ 2006

מקסים, נוגע בי, נכון לדעתי
הלוואי אפילו, שהייתי יכול תמיד להיות ככה, כמו שאתה אומר
תודה לך

מזל שעצרתי רגע לקרוא

devotion​(מתחלפת) • 30 באוג׳ 2006

יפה.

עורר מחשבות.