GOLD
|
לפני 20 שנים •
13 באוק׳ 2003
ואת ששולחת לי מכתבים לניו-יורק... :)רק רציתי להגיד, את לא מי שאת חושבת שאת, את גם לא מה שהחברה חושבת שאת, את מי שאת חושבת שהחברה חושבת שאת, וזו, זו מחלתה של כל האנושות... אז עכשיו מה, את שואלת? עכשיו תפריחי נפיחה עסיסית, תציתי סיגריה, סעי לסוכן הכרטיסים הקרוב לאיזור מגורייך, רכשי כרטיס, ותני לעצמך את החופש שבחוסר הוודאות, ואף חשוב מכך, תני לעצמך את הרשות לרוק בפני הבריות, הן במילא יודעות רק לנגב... (את יודעת, את חווה את זה על עצמך... סוג של קבלת נטל וכיעור החיים בהשלמה ומשיכת כתף כנועה. יאללה אחותי, שפיכת מילקשייקים!) שורה תחתונה? מתמטיקה פשוטה. אדם -במקרה הטוב- אם לא חלה, או נדרס, או כל תחלואה אחרת, חי בממוצע שבעים עד שמונים שנה. את העשרים הראשונות הוא מקדיש להתפתחות. העשרים שנה שלאחר מכן הן ליישום הידע שצבר. העשרים שלאחר מכן הן ביסוס מעמד בעזרת הכלים שיישם. והעשרים שלאחר מכן הן ההמתנה... שורה תחתונה? מתמטיקה פשוטה. אדם -חי באמת- עשרים שנה. יאללה תתחילי לחיות. ח-ב-ל ע-ל ה-ז-מ-ן. בכבוד רב, GOLD. נ.ב. כן, קר מאוד בניו-יורק -וזו רק ההתחלה- לא, הקטע שנקרא "הבחירות שמהן מתקיים מעגל הכאב" אינו על שברון לב אלא על סוג של טמטום ומי שאני מתכוון אליה יודעת על מה אני מדבר... וכן, ולא. וקחי עוד כן לדרך, עכשיו תחייכי. |
|
|
|
|
|