| RIS |
לפני 18 שנים •
27 בספט׳ 2006
הדרך הארוכה והמתפתלת - סיפור 1
.
סיפור 1 - השקט שאחרי הסערה פרידות לעולם אינן שמחות. אפילו כאשר הן בלתי נמנעות. אבל ברוב המקרים, אפילו אם נופלים על הקרשים, קמים בסוף, מתנערים והולכים הלאה. אלא שאין פצעים כפצעי פרידה של אוהבים. אין פשר ואין טעם לפרידה של מי שנמשכים כמו שני קטבים של מגנט והחיים לוקחים אותם החוצה. זה מזו. הוא אמר לה שהם יהיו יחד בגלגול הבא אך הכאב רק גבר. היא שנאה אותו. אחרי הכל לא היה להם אלא זה את זו בגלקסיה שלהם, אף אדם לא היה מסוגל להבין את הקרע בבשרם. אומרים שהזמן רופא לכל כאב. ואולם ידוע כי פצעים מסוימים אינם מגלידים לעולם. פרידות לעולם אינן שמחות. אלא שכאשר הפרידה מצמיתה את האהבה בעודה מפכה בעוז היא הורגת בנו. אפילו את התקווה. ...................................... הוא נכנס לבָאר כשהשמש מתחה קו אדום על הים היישר אל כפות רגליה על החוף. בכוונה הגיע לפני השעה היעודה כדי להתמקם עם הגב אל הקיר כמו שאהב, כדי שתהיה לו תצפית על הדלת. היא באה מן המדבר והקדימה להגיע לעיר כדי להספיק לראות קצת את הים ולהתבשם מקצף המלח שעיניה ונחיריה כה התגעגעו אליו. הוא הזמין כוס יין מהבר וחזר למושבו בעודו מהרהר בכך שהתנועה הקטנה הזו בין הדלפק לכסא לקחה אותו למקום אחר. הדריכות שלו הפכה לשקט. גם היין עזר, אבל עדיין, זה הגיע ממקום אחר. תחושה שהדבר הנכון נעשה סוף סוף חדרה לתוכו עם היין ומילאה בו חללים שהמתינו מזמן. האם היתה זו תחושה מוזמנת? מוזמנת בהיות נחפצת? או שהיה זה רגע של אמת? ימים יגידו. היא ניערה את כפות רגליה מהחול שכבש לו מקום בין הגרביונים וכפות הרגליים ועלתה מהטיילת לתפוס מונית ליפו כמי שחוצה את הרוביקון. כל הדרך, למעשה כל הזמן, חשבה לעצמה שבכל רגע ורגע היא תוכל להפוך פניה ולחזור אל הקוביות שהרכיבו את חייה הבטוחים כל כך. הנכונים כל כך, היתה תמיד אומרת בליבה. הוא ניסה לשווא להיזכר בפניה. פתאום עכשו התפוגג קלסתרה ורק העיניים הגדולות, הירוק הלא אנושי הזה, שהדהים אותו תמיד מאז הפעם הראשונה שראה אותה, נצץ מול עיניו כמו חתול דרוך האורב מתוך החשיכה. הוא זכר איך הישירה אליו מבט כמו שמעולם לא ראה. מבט שאין בו התרסה ואף לא קריאת תגר. מבט חם, שואל, תוהה, שקוף. היותה שקופה עד אחרוני נימי הנימים היו הדבר שהמס בו את כל נציבי המלח הישנים. דרך עיניה יכולת לראות את כל יופיה, את כל יכולות התשוקה שלה. את כל השדים שלה. עלה בדעתה שהיא הולכת אל השקט. שאולי לא תאהב עוד לעולם כפי שלמדה לאהוב איתו. שאולי לא תבוא עוד נגיעה כמו הנגיעה שידעה איתו. נגיעה שלקחה אל כל המקומות הרחוקים, האבודים שהוא ידע לגלות ולחמם באור שלו. ובאותו זמן ידעה שלא ייתכן כאב גדול מהכאב שידע לשרוף בה, באותם מקומות עצמם, כל אימת שהסב אליה את גבו בתוך הצל. בעוד הוא ממתין בבָאר היין "שלו" שעל ההר לזאת, האחרת, שחיכתה כל הימים בסבלנות כה רבה, ירדה היא מהמונית ביפו ועברה בדלת ופנתה לעבר ההבטחה של השקט. . |
|
|
שירה בתנועה
|
לפני 18 שנים •
27 בספט׳ 2006
fifty ways to leave your lover
מלא רכות וצובט בלב.
אהבתי. תודה. |
|
|
Zarial(מתחלפת)
|
לפני 18 שנים •
27 בספט׳ 2006
מדהים
אהבתי מאוד
הכתיבה כל כך יפה תודה |
|
|