אנסים שאונסים צריכים להאנס.

אנסים שאונסים צריכים להאנס.

G-O-L-D​(שולט) • 26 בספט׳ 2006

שום דבר לא באמת משנה.
שום דבר גם לא באמת חשוב.
כל מה שהיה נדמה ככזה התגלה כזניח ושולי. שום דבר לא באמת משנה.
אנחנו יודעים את זה, חיים עם זה, אבל מנסים שלא לחשוב על זה.
מישהו מת שלשום, בגרמניה, הוא היה בן 51, רגע היה בריא, רגע לא. מת. הוא בא לעולם בשנת 1955, העביר פה 51 שנה טריוואיליות ואיזוטריות ונעלם כשם שבא. פרט לו, שום דבר לא השתנה. למעשה גם לאלה המקורבים אליו, חמישה שישה אנשים שבאמת יעצרו ויחשבו לרגע. אולי שני אנשים, הוריו, יחושו בדבר הזה שנקרא צער וזהו. נגמר. אין יותר. עוד מעט גם הם יעלמו והעולם ימשיך הלאה כי העולם תמיד ממשיך הלאה. ממשיך. אף אחד לא באמת יודע מי מניע אותו אבל תזוזות קלות של רגעי אנוש מצליחות להניע אותו הלאה.
הנה בא לו משורר ששיריו מציתים כעשר שנים אחרי לכתו מהעולם מהפכה, הנה בא לו זה שבידיו אבק הופך לאבק שריפה, הנה בא לו מנהיג שמוצא את הדרך לשרוף. תזוזות. נוע נוע נוע. אבל למעשה, שום דבר לא -באמת- משנה.
אתה חי, פשוט, חי. סוג של מכניזם שקורה עד שהוא חודל.
אתה לא באמת יודע למה אתה חי, אתה גם לא יודע לשם מה, אתה לא יודע מאיפה ולאן, אתה לא יודע כלום. אתה רק יודע שאתה רוצה לעשות כסף כי... אתה רק יודע שאתה רוצה לקנות את... אתה רק יודע שנורא בא לך את... אתה רק יודע שאתה ממש חייב את... אתה רק יודע שאילו... אתה יודע שאתה מוכרח ל... וזהו. זה כל מה שאתה יודע. עכשיו לך תחייה.
את האמת,
לא בטוח שאני רוצה לחיות ככה.
ולא, אין דרך אחרת.


*

יש לי רעש בלב.
אני שונא שהוא רועש.
כשהלב שלי רועש זה מפריע לי לחשוב ואני מעדיף לחשוב כי כשאתה חושב, אתה משקיף.
כשאתה משקיף אתה רואה.
קשה מאוד לראות כשמרגישים.
כשמרגישים אתה לא משקיף אלא למעשה משקיפים עליך, ואני, אני שונא שמשקיפים עלי.
יש לי רעש בלב.


*

אני חושב שאני אוהב את נריסה.
כלומר אני לא חושב, אני יודע.
כלובי בטח יצחק אם הוא יקרא את זה, ושיצחק כי אני שם עליו זין, אבל אני חושב שהגעתי למסקנה הזו רק עכשיו, כשאני כותב את מה שאני כותב.
אני חושב שאני גם מעריץ את מייפל. את זה אני חושב שאני, כי אני עוד לא סגור.
בכל אופן, האופן שבו היא, מייפל, עומדת מול הציניות והרוע בשלוות נפש ועדינות, עושה לי להבין שאם מחר היה בא המבול, היא כנראה היתה נשארת, ואני כנראה הייתי הולך...
יש בהן, בשתי אלה, משהו חם.
משהו שעושה לך חשק לבוא ולהגיד להן: "תכיני מרק". כן, מרק. מרק כי מרק לוגמים במקום שאף אחד לא יטפטף לך בו רעל, ואף אחד לא יזרז אותך לסיים אותו וללכת. ובכלל, מרק זה חם... כמו בבית אמא, בימים של חורף, בימים של חולי או חולשה. מקום שבו הרוך מטפל בך ומחזק אותך.
אני חושב שאני מתחיל להבין כמה קשה להיות אתן. באמת, אני באמת חושב ככה.
אני חושב גם שנשבר לי הזין לשמוע או לקרוא על גברים שחושבים שלכאב אין סוף. יש לו, ולא רק שיש, אלא שלפעמים הוא חוזר חזרה כבומרנג ומנתץ אותך על כל גבריותך.
אני מקווה שהוא יפוצץ וינתץ כל חלקה גברית טובה בך, וכן, אתה יודע שאני מתכוון אליך.
ראבק, יבואו כאן רבות שיגידו שזיינתי להן את האמא מכל החורים והכיוונים. יבואו גם כאלה שיכולות להגיד שהייתי אגריסיבי להחריד וסוטה חולה רוח. אבל אף אחת, אף פעם, אבל אף פעם לא תוכל להגיד שבכל רגע נתון היא לא ידעה שמילה אחת, המהום, מצמוץ, והאורות היו נדלקים... ההצגה היתה נגמרת...
אלוהים, כמה נמאס לי מכל אותם אלו שקיומם מטיל צל על קיומם של אחרים. כמה נמאס לי ממילים גבוהות בלי כוונה. כמה נמאס לי ממילים מנתבות ומשתלטות, כמה נמאס לי מתירוצים לא תירוצים על חוסר הבנה מכל אותם אלה שאונסים פיזית, ומאלה שאנסו מנטלית.
החיים זה שניה וחצי, ומתוך השניה וחצי, לקחת למישהו חלק, זה גזל של מהלך חיים שלם...
תודה לאל שיש עוד כאלה שאתה מרגיש בטוח לאכול ממטבחן מרק, כי בלעדיהן, היה קר מידי גם לנו, כל אותם אלו שהציניות הקפיאה להם את הרגש.



*

אני מריח חורף...
הוא מגיע. הבן זונה עוד שניה בא.
אני מרגיש את האוויר הקר הזה שעולה לי בין האצבעות של כפכפי האצבע ויודע שזהו, הנה, כמו ה- NOTHING האיימתני מהסיפור שאינו נגמר, גם הוא דוהר לכלות אותי בעוד עונה, בעוד מטר רטיבות ושל קור.
אני יודע שיש כאלה שאוהבים חורף וזה בסדר, אני מקבל אותם בהבנה ומסתכל עליהם מהצד בחיוך ואומר שהם כנראה עוד לא הרגישו גל נושא אותם אל עבר החוף כשהשמש משחימה את עורם. כי אם הם היו מרגישים זאת, קיץ היתה העונה שהם היו מבקשים לעצמם ולעולמי עד.
אבל הם לא, והם אוהבים חורף.
וכן, הוא מגיע.
וכן, אני מתעב אותו.
אני רואה את הזוגות האלה, הזוגות של תחילת הקור.
אנשי הפוך אני קורא להם.
אנשי פוך שבאים בתחילתה של עונה ונעלמים שוב בסופה. כאלה שבאים ומחממים אתכם, אבל למעשה קר להם.
אנשי אור ירח, כירבול, התכנסות וציפייה.
אנשי פוך...


*


לפעמים כותבים לי כל מיני טיפשים צינים על "איפה הסופרמן שלי" וכאלה.
הרבה חושבים שאני כותב עליו בצחוק, או סתם סיפורת. אבל לא. הוא קיים, הוא אמיתי והוא באמת חבר שלי. הוא גם הרבה פעמים מופיע לי בחלון ומעביר איתי איזו שעה של שיחה כי היום אני כבר לא מתלהב מהסיבובים האלה בשמיים וסתם נהנה להעביר איתו שיחה. אני גם לא רואה בו סופרמן. כלומר כן, הוא חזק ויש לו יכולות שלנו בני האנוש אין אבל באחד על אחד, אתה לא מרגיש את זה. כל מה שיש לך זו שיחה. הוא בדיוק כמו כל חברות או זוגיות. לא משנה כמה שנים תעביר בזוגיות או חברות, מתישהו ישתחרר הנוד כי כמה אפשר להחזיק את הבטן. וכשהנוד הזה משתחרר, אז, רק אז אתה יודע שהנה, התחילה לה חברות...
כי כן, ככה זה בני האנוש, הם חושבים שהבטן שלהם שונה משל אחרים ולפעמים הם יכולים להעביר מהלך חיים שלהם כשהבטן שלהם מוחזקת.
לך תסביר להם שפרט משרירי בטן שהגוף שלהם מפתח, שום דבר חיובי לא קורה. בטח ובטח שלא חיים...
את זה לא אני אמרתי, את זה אמר סופרמן. כי הוא, מה לעשות, יש לו את הנטיה לראות אותנו מהצד כי כן, הוא שונה. אבל לפעמים, אני מודה שהוא הכי לא שונה שיש. הוא פשוט קלארק. עוד אחד שרירי עם חיוך חביב. וכשהלפעמים האלה עולות, אז הכי כיף לי איתו כי זה הכי כיף להיות עם מישהו שגורם לך להרגיש שאתה זה אתה בין אם אתה סופרמן או לא...


*

לפעמים, בשעות לילה שבהן אני מרגיש את הפער שאני פותח בין לבין עצמי, אני מרגיש שכל מה שאני באמת רוצה היא צלחת מרק טובה, לב שקט שמותיר למוח מקום לחשיבה והשקפה מהצד, שתי ידיים שיעטפו לי את כפות הרגליים מהקור, קיץ תמידי של חיוכים וגלים, והכי חשוב, סיבה.
כן, סיבה אחת טובה להמשיך ולקום כל בוקר. כי בין כל אלה שמנסים לקבוע לי איך לחיות, לאלה שמחליטים להכתיב לי איך לחיות, לבין אלה שאונסים לי את החיים, אני מוצא שלאף אחד מהם, אין ממש סיבה. כל מה שיש להם זה חיים. ומה שהם עושים בהם, זה כבר סיפור אחר.


*

עכשיו חשבתי על זה שאם היתה לי בת, ומישהו היה אונס לי אותה, אז אני בטוח שהייתי רוצח אותו והייתי שלם עם זה לחלוטין.

לא סתם אישה​(נשלטת){octopus} • 27 בספט׳ 2006

אני פשוט נשארת נפעמת ובלי הרבה מילים...
אבל עם מספיק מילים כדי לומר לך פעם אחת ולתמיד,
שהכתיבה שלך היא אחד הדברים המדהימים ביותר שיוצא לי לקרוא.
מעריצה את המילים שלך ומעריכה את האדם שנראה לי שנמצא מאחוריהן.

venus in our blood​(שולטת) • 27 בספט׳ 2006

אחד הדברים שהופכים את הכלוב מעוד אתר בדס''מ, לסוג של בית, זה אתה GOLD

תודה.

Queencie​(שולטת) • 27 בספט׳ 2006

מדהים אותי בכל פעם מחדש
איך אתה הופך מילים על המסך - לנשמה.
שם פרטת
תודה..

השולט אור​(שולט) • 27 בספט׳ 2006

מדהים גולד.

ולמרות שאני מכורה לחורף הצלחתי להסכים עם כל מילה שלך.

הכי זהב טהור

נהגתי להזקיר בעברי • 27 בספט׳ 2006

הכי הכי.

nerissa​(אחרת) • 27 בספט׳ 2006

בן זונה.
לך.. לך לשפוך מילקשייק על מישהי. יותר בטוח ובריא לשנוא אותך.

פסיכי }{

Re: אנסים שאונסים צריכים להאנס.

דניאל_דר​(נשלטת) • 27 בספט׳ 2006

אני חושבת שהמשמעות האמיתית של החיים, עבורי לפחות, היא שיש מישהו שעובר אותם איתך. עד לחייך. עד מלשון עדות, תיעוד אם תרצה. ככה אתה לא באמת נעלם, היית משהו, בשביל מישהו. עדות זה יותר מאהבה. חזק הרבה יותר.
כמי שצופה על חייך, אני לחלוטין לא מסכימה עם האמירה "פרט לו, שום דבר לא השתנה". החותם שהשארת ואתה משאיר על חיי תמיד יהיה שם. ואתה יודע מה, משהו בי גם יעביר את זה הלאה, כי גם אני השתניתי.

זהו, נגמרה ההשתפכות.

זו פשוט אומנות

prometheus​(שולט) • 27 בספט׳ 2006

לקחת דברים שאנחנו כבר יודעים ולגרום לנו להתרגש מהם.

אני חושב שאנחנו כן משאירים את חותמנו על העולם, דרך כל האנשים שפגשנו והשארנו חותם עליהם, והחותם הזה עובר מאדם לאדם לאדם...

ואנסים שאונסים נאנסים אחושרמוטה בכלא, יש בזה סוג של נחמה.

נתנאלה​(לא בעסק) • 27 בספט׳ 2006

סוף סוף
איזה יופי...