| annabelle |
לפני 18 שנים •
19 באוק׳ 2006
סיימתי לשתות את הקפה.
"בואי!" אוחז בצוארי ומוביל אותי אל המכונית. נסיעה קצרה אל היער, כשתיק ההפתעות נשלף מתא המטען. אני אחריו, בשמלה קלילה ובסנדלים, מהדסת צעדי בין האבנים הזרדים ומחטי האורן הפזורים על הארץ. הוא נושק לשפתיי בתאווה, מחליק ידיו על כתפיי, אצבעותיו גולשות אל מחשוף השמלה הנדיב,מפתות אותי. זו היתה אמורה להיות פגישת הכרות על כוס קפה, עם גבר בשנות הארבעים לחייו, באריזה שמורה. שרירי, מבט חצוף ותובעני וחיוך כובש. "התפשטי!" "לא!" אני מתריסה. סטירה נוחתת בהפתעה על לחיי מותירה אותי המומה לכמה שניות. השמלה כבר בתיק... תחושה חמימה התפשטה בגופים כשאזיקי עור כיסו את פרקי ידיי וחוברו יחדיו. הוא כרע ברך ואזק את רגליי. המראה מבויישת ומרוגשת ניסיתי להגן על גופי מעיניי העצים והאבנים... כמה מגוחך חשבתי לעצמי, שהרי אין כאן כלב מלבדנו. מזמזמת לעצמי: "רוב הזמן מתביישים בגופנו...אנחנו זן נדיר....ציפור משונה..." "על הברכיים!" הוא מחזיר אותי משיוט מוקדם מדי. ברכיי נחבלו והכאב היה קשה אף יותר מן ההצלפות המדוייקות שלא אחרו להגיע. הרגשתי כיצד הרטיבות מזדחלת לאיטה במדרונות ירכיי... נאנחתי בשקט "כואב?" הוא עצר לבדוק "הברכיים...." עניתי בלחש. עזר לי לעמוד חזרה ליד העץ הצעיר. הפניתי גופי אליו, מבויישת, לחינם מקווה שגזע העץ הדקיק יצליח להסתיר אותי. "חכי!" הוא שלף שתי חולצות כחולות מתא המטען ופרס אותן על האדמה. סימן לי לתפוס שוב את מקומי מעליהן. כרעתי שוב והישרתי מבט. הוא תלש את תחתוני החוטיני מעלי, ואת חזיית התחרה השחורה. מצבטים שחורים המחוברים זה לזה בשרשרת מוכספת הודקו לפטמותי והגבירו את זרימת הדם למוחי ולאזורים "אסטרטגיים" אחרים... הוא משך את השרשרת כלפי מעלה והורה להחזיקה בפי לבל תשמט. הפטמות נמתחו ופני התעוותו בכאב. השרשרת צנחה. סטירה נוספת נחתה שוב בחוזקה. "אמרתי לא להפיל אותה, נכון?!" "כן" עניתי בחשש. "כן, מה?" "כן אדוני" לחשתי השרשרת נמתחה שוב והשפלתי מבטי. עיניי כמעט ויצאו מחוריהן, השרשרת נשמטה שוב כשקראתי את המודפס על גבי החולצה: XXX XXXX סוכן הנסיעות שלך 052-665655... קוראים יקרים, אני נאלצת לקטוע את סיפורי, כעת, מאחר ועל צג המחשב מתנוססת הודעת מסנג'ר: "פרסמי כעת את חלק ב'" ( צירוף מקרים, או שמא...?) בגידה חלק שני: הם נכנסו לתוך המבנה. לא החליפו מילה. לא נתנו הנחיות. אפילו לא צעקו. היא חששה לזוז. עמדה חשופה, מבוהלת. כמעט מיואשת מהצעד שעשתה. אחד הסוהרים שלה יצא אליה שוב, עם סט שלם של אמצעי כבילה ממתכת. הוא הצמיד לקרסוליה ולפרקי ידיה אזיקי ברזל כבדים וכרך סביב צוארה קולר ברזל מגושם. כל אזיק היה מחובר למשנהו בשרשרת ברזל מעיקה, אותה, כך הבינה, תצטרך לסחוב על עצמה מעתה ועד עולם. הוא הוביל אותה אזוקה בקילוגרמים של ברזל, למתקן שעיקרו צינור אופקי שהיה מחובר בגובה הבטן. כיוון אותה אל הצינור. דחף את פלג גופה העליון. היא התכופפה. חיבר כל קרסול לפרק כף יד ועזב. כך השאיר אותה, כפופה, מושפלת, כל חוריה חשופים לרווחה. ישבנה בולט אל על. היא התחילה לבכות. זה היה המוצא היחיד. חמש דקות שהיא במקום המוזר הזה וכבר נכבלה למיתקן. התחלה מעודדת. לפתע שמעה תכונה. מעמדתה במהופך, הבחינה ברגלי שלושת הגברים המתקרבים לעברה. התייצבו מאחוריה בחצי גורן. מביטים בעירומה המשפיל. היא חשה את האוויר נקרע. שריקה מאיימת, ואז נחיתתו של השוט. היא חשבה שהם קורעים את גופה. זה היה שוט סוסים ארוך, קלוע. עוצמה כזאת של הצלפה עוד לא קיבלה עד לאותו הרגע הנוראי. ושוב. ושוב. היא חשבה שהיא מתנפצת. אבל פחדה לצעוק. לבסוף שחררה את רסן לשונה. היא צרחה עם כל חיתוך של השוט. ניסתה להבליג. להחניק צרחה, אבל לא הייתה מסוגלת. ואז השוט פסק. הם עלו עליה מאחור. כל אחד בתורו. חדרו לתוכה. גהרו. תפסו במותניה וקדחו. דפקו ודפקו עד שגמרו את כל תכולתם. שפכו על גבה הכפוף בקולות נאקה חייתיים. נעלמו. והיא שם כבולה, מושפלת, נוטפת, בוכה, כואבת, כבויה. מטעני הנוזל הצמיג זחלו אט אט ממבואות ישבנה לאורך גבה ההפוך, על עורפה, דרך קולר הברזל, והגיעו ללחייה. סימנו את כוונם הלח כמו חלזונות ביום גשם. משם טפטפו על פני האדמה המאובקת. היא הריחה את הריח החריף והבינה שריח זה ילווה אותה כעת לאורך זמן. 'למה התקשרתי, למה? מה היה רע לי עד היום?' חשבה לעצמה בתוך כאבה. סופת אבק קטנה עברה כנחשול אש וכיסתה אותה לרגע. כלבים הסתובבו במתחם, התקרבו, הריחו את הרכש החדש שהיה כפות למולם. הרימו רגליהם על ראשה המונמך, סימנו טריטוריה. האור הבוהק נדחק. צללי בין ערביים, ארוכים, מהתלים, ירדו על המקום. שכחו אותה. אולי לא. אחד הגברים התיר אותה, ייצב אותה לעמידה והידק אזיקיה מאחורי גבה. הצמיד בקבוק לפיה וכפה עליה לשתות את כל תכולתו. הידק בגסות לפטמותיה מצבטים שחוברו ביחד לשרשרת ברזל ארוכה. הוא החל בהליכה מהירה. מוליך אותה בפטמותיה. היא דידתה אחריו עם כל מטען הברזל שעליה. אם פיגרה, נמשכו השדיים בכאב נוראי. כך הוא הוליך אותה דקות ארוכות לעבר הגבעות שבאופק. לפתע עצר. קרב אותה אליו. הוא רכן לעבר סבכת ברזל על הקרקע. פתח אותה לרווחה. ניגלה לעיניה בור שאת קצהו התאמצה לגלות. כבר הבינה מה צופן לה הלילה. הוא שיחרר את הפטמות ודחף אותה לתוך הבור. |
|
|
נוריתE
|
לפני 18 שנים •
20 באוק׳ 2006
אנאבל
אני מקווה שזההכל בדוי אינ לא משועשעת כאן ולא בכדי. |
|
|
שם מתחתיו
|
לפני 18 שנים •
23 באוק׳ 2006
דמיון חושני
אנאבל את מפליגה לפנטזיות בדסמיות קשות במיוחד
לא רוצה להאמין שזו מציאות ולא רוצה לטעום מחוויות אלו אפילו לא בפנטזיות שלי |
|
|
|
נוריתE
|
לפני 18 שנים •
24 באוק׳ 2006
אבל מצד שני
לפעמים דוקא הפנטסיה משחררת למרות שהיא עשויה להיות מאוד מפחידה. |
|
|
| Orlly(שולטת) |
לפני 18 שנים •
25 באוק׳ 2006
תמשיכי להפליג עוד ועוד
מרתק לחיי הספינות שבדרך ! |
|
|
אשה שיפחה
|
לפני 18 שנים •
26 באוק׳ 2006
annabelle כתב/ה: 052-665655... מענין... האם זה המספר אליו היא צלצלה? מענין... האם מישהי כבר העיזה לצלצל? ......................................................... אנאבל, אני כבר על הברכיים... מתחננת להמשך ... |
|
|
| annabelle |
לפני 18 שנים •
27 באוק׳ 2006
הסשן המדהים ההוא ביער המשיך עוד זמן, כשאני אזוקה מלפנים ואח"כ מאחור כשהוא מעלי,בתוכי, ממלא את הוויתי.
צמרמורת עברה בי בזמן שמדד את הגאג הנושם החדש שרכש עבורי. אהבתי להיות שם, תחתיו. להרגיש את הכוח שלו עלי. כל אותה עת צצו ועלו שאלות רבות, כמו: האם הוא האלמוני ששולח את הסיפורים אלי? ואם כן, יתכן והוא מועסק בחברה שדרכה הזמנתי את חבילת הנישואים האזרחיים...וכך הוא בעצם הגיע אלי. ההשערה הזו הופרכה מיד לאחר שהוא קרא את השרשור הזה, והחליט שאני מתנהלת במקביל עם האלמוני. הוא שחרר אותי לדרכי בצער רב, כפי שאמר. ואני פשוט הלכתי. בשל התכנים הקשים לטעמי, שבסיפור, התלבטתי ארוכות אם לפרסם, התלבטות שהסתיימה במפגש המדהים של חברי הפורטל, שם שוכנעתי להביא את החומרים לעיניכם. למן הגילוי הנאות אומר שאין זה הבדס"מ שלי, לא יודעת לאן חותר אותו אלמוני, מה הוא מנסה להשיג? ומדוע בכלל סיפור נסיעתי העתידי לקפריסין השתרבב אל תוך סיפורו. פרט נוסף שנרמז לי: הוא משוטט בכלוב... יש למישהו רעיון? כיוון? פרק שלישי מעדה פנימה. ברכיה מקופלות לתוך עצמה מחוסר מקום. ידיה כפותות מאחורי גבה. הוא סגר מעליה את סבכת הברזל, נעל היטב והסתלק. איתו הסתלק כל שביב של תקווה שעוד היה בה. היא תקועה באמצע הכלום הזה, בתוך בור. מי יודע על קיומה? הערב ירד, שאון בלתי מוכר של בעלי חיים ליליים נשמע מרחוק ופחות מרחוק ומעבר לכך, דממה. ורק דממה. היא הייתה כבולה בתוך קבר. 'כמה זמן יימשך הדבר הזה? יעמדו בהבטחתם?' חשבה לעצמה. היא נמנמה, הזתה, השתינה. התעוררה בפתאומיות לשאון פתיחת סבכת הברזל. מיד נשאבה, נגררה החוצה, מכה נואשות ברגליה על דופן הבור, בנסיון לייצב את עצמה. ושוב, מצבטים הודקו לפטמות. היא לא ראתה את מעניה. החושך עוד נח על היקום הצר שלה. הבלחים ראשונים של אור ראשון נראו נמתחים על פני האופק. היא נגררה בשדיה במורד הגבעה. הייתה צריכה לרוץ בכדי להדביק את הקצב. כמעט ומעדה בחסות החשיכה. הם הגיעו למקום חפצו. שוב אותו צינור. בטנה נדחפה, חבקה את הצינור, קרסוליה נקשרו לפרקי ידיה, שיערה ליחך את הקרקע המטונפת. היא ניסתה לייצב את נשימתה מהליכת הבוקר המהירה. הם שוב עלו עליה. בעלו אותה אחד אחר השני. פורקן הבוקר. מגיע להם. כמה הם היו? שלושה? חמישה? לא ספרה. הרגישה רק גופות גבריים, כבדים, חמוצים, גוהרים מעליה בסידרה. הושארה כבולה למיתקן. מושפלת עד עפר. רעבה. צמאה. בזויה. פתוחה. האור נעשה ברור וחד יותר. השמש עוד לא עלתה. הורידו אותה. השקו אותה במים. התקינו אותה לתוך עגלה בעלת שני גלגלים גדולים ושני מוטות נשיאה. כבלו את ידיה למוטות הנסיעה. אחד הסוהרים שלה הלך לצידה והחל להצליף בה. אותו שוט מקולל. הבינה שהיא חייבת למשוך. אפילו בהמות מבינות. משכה עצמה בכל כוחה. העגלה החלה לזוז באטיות. היא הוצלפה עוד ועוד. הגבירה מהירות. בכתה. היא הייתה אתון. אתון לכל דבר. מי היה מאמין? איפה הייתה אתמול? מהססת, חוששת, אבל חופשייה, ואיפה היא היום? אתון באמצע הכלום. היא הלכה על פני שביל עפר מצולק. גוררת את מטען הברזל שעליה ואת העגלה אחריה. הובילו אותה למטע של עצים באמצעות שרשרת שדיה. כאשר פסקה המשיכה, נעצרה. למדה מהר. "תתרוקני," פקדו עליה מאחור. הקריעה של השוט על גבה הזכירה לה שהם לא משחקים אתה. עכשיו הבינה למה אסרו עליה לכרוע. אחסוך מכם פרטים מביכים, רק אומר שמתוך לחץ ומרוב פחד היא שחררה את בני מעיה בעודה עומדת, קשורה לעגלה. היא שמעה קולות צחוק מאחור. הרגישה נזילות על ירכיה. רצתה לקבור את עצמה. ושוב משיכת השרשרת בפטמות. התקדמה עם העגלה אחריה. עצרה. חבורה של גברים עסקה בקטיף. את תכולת שקיהם רוקנו לתוך העגלה וכשזו התמלאה היא הונחתה לחזור לבית האבן, באמצעות השוט. שם רוקנו את העגלה וחוזר חלילה. פרק רביעי השמש עמדה ברום השמים. היא הייתה מותשת. קרבו אותה לקורת עץ בגובה פיה וציוו עליה לאכול את הארוחה היומית. לא אספר כאן מה הייתה תכולתה. אחד הסוהרים שלה ניגש אליה, תפס בשיערה והדביק את פניה לחזהו המיוזע. "תלקקי," נבח עליה. "היית מת," היא סיננה מבין שיניה וכבר התחרטה. הוא סימן בידיו לשני גברתנים שהיו בסביבה. עכשיו הייתה גוף מיועד להצלפה. ללא אומר. ללא הסבר. ללא תוכחה. פשוט פרקו אותה מהעגלה. הובילו אותה לעמוד עץ סמוך. אחד הגברתנים אחז אותה במותניה והניף אותה. השני תפס את אזיקי ידיה וקיבע אותם לוו בראש העמוד. האוחז במותניה הירפה. היא הייתה מקובעת לעמוד הקלון. תלויה בכובד גופה. נוגעת לא נוגעת בבהונותיה. הם לא מיהרו להעניש אותה. פתחו שולחן והעמיסו עליו קדרות עם תבשילים שהוציאו מהמבנה. אכלו מנות גדולות, גסות. שתו, ובעיקר צחקו. מבעד לכתפה הבחינה שאחד מהם קם לעברה עם שוט הסוסים הארוך. "אני מצטערת," צעקה בפחד גובר. אבל השוט כבר היה בדרך. הוא ריחף באוויר במלוא אורכו, נחת על גופה בעוצמה וליפף עצמו סביבה פעמיים בשריקה מייסרת. היא צעקה. בכתה. הם היו אטומים. הצליפו שוב ושוב. החליפו ידיים. ושוב צחקו. היא חשבה שהיא נקרעת. מבפנים ומבחוץ. ואז פסקו. השאירו אותה מתנדנדת בקצה השרשרת. היא ניסתה להיות מפוכחת, ככל שזה היה ניתן. עוד מעט יורידו אותה. ישימו אותה בבור ללילה. היא תנוח. למחרת שוב ינעצו בה את זעמם ואח"כ תסחוב עבורם עגלה. ושוב. עוד ועוד. אם לא תעשה משהו חריג שירגיז אותם, תוכל לשרוד. היא חזקה. הבחור הענק שניסה אותה קודם הוריד אותה מהעמוד. הצמיד את ראשה אל חזהו הענק. הפעם לא עשתה שטויות. היא ליקקה וליקקה כאילו זה היה נקטר אלים. הוא משך אותה בשערותיה. ירדה על ארבע. את קרסול רגל שמאל שלה קשר לעמוד, בגובה נמוך, בתנוחה של כלב משתין. ידעה שאסור לה לזוז. עמדה על שלוש, רגל אחת באוויר, עמוסה אזיקים ושרשראות ברזל. עד מתי? הביטו בה. שוב צחקו. הכלבים באו ורחרחו. שוב סימנו עליה. היא ניסתה לייצב את כפות ידיה ע"ג האדמה. הגוף כאב. אבל היא ידעה שאסור. אסור לה לזוז. בינתיים פינו את שאריות האוכל שלהם ונעלמו. מי יודע לאן. כלבים הסתובבו. שוב רחרחו. הפכו להיות אדישים. מתרגלים ליצור החדש, הרוכן בתנוחה משונה, רגלו האחת מונפת והוא קפוא על מקומו. הדקות הפכו לנצח. היא לא ידעה כמה זמן עבר, אבל הצללים החזקים שהוטלו והאור הכתום, הנוקב, סימנו לה את שעת בין הערביים. אחד הגברתנים הגיח מאחוריה. 'סוף סוף,' חשבה לעצמה. כבר לא היה לה איכפת מה יעשו איתה, העיקר שישנו לה תנוחה. שחרר את רגלה המורמת ומשך אותה לעמידה. ידיה המאובקות נאזקו מאחורי הגב, שדיה שוב נכבלו לשרשרת. ושוב, הוא החל לצעוד לכוון הגבעות. 'זהו? הולכים לישון?' חשבה לעצמה, 'נגמרו ההתעללויות להיום?' היא ניסתה להגביר את קצב צעדיה, להפחית ממשיכת השרשרת בשדיה, התנשפה, כבר ראתה מרחוק את ה'צימר' שלה. |
|
|
סוד לוחש(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
28 באוק׳ 2006
כל כך שמחה שהמשכת
כבר עמדתי לשלוח בקשה / תחינה / עצומה ולארגן הפגנה על מנת שתמשיכי !
הסיפור הזה תופס , מרתק , מסקרן!. קוראת אותך בשקיקה! וזה לא סוד! |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 18 שנים •
28 באוק׳ 2006
אין כמו אנאבל ..
|
|
|
| annabelle |
לפני 18 שנים •
30 באוק׳ 2006
החלטתי לחפש אותך, האלמוני, בעצמי ! כי אם זה מה שרצית- קבלת. |
|
|