אין גבול, מה..

annabelle

לפני 18 שנים • 30 באוק׳ 2006

מה אני בכלל יודעת עליך?
אתה חבר בכלוב, גם כותב מן הסתם.
רהוט וחד כעתר,
מאוד מחושב, שקול,
רגיש ועירני (שהרי צפית את כל מהלכי)
כמה כאלה יש בכלוב? עשרות? מאות?
יריה באפילה

מעולם לא עשיתי זאת, מעולם לא הזמנתי זר, אך אתה ואני צריכים להפגש.
יש לנו הרבה על מה לשוחח.

נהגתי להזקיר בעברי	נהגתי להזקיר בעברי לפני 18 שנים • 30 באוק׳ 2006 הקריאה הזו... לפני 18 שנים • 30 באוק׳ 2006 נהגתי להזקיר בעברי • 30 באוק׳ 2006 למה יש לי הרגשה שהוא לא זר לך? לא עלה בדעתך?

lOli	lOli לפני 18 שנים • 31 באוק׳ 2006 אבל מה עם ההמשך, לפני 18 שנים • 31 באוק׳ 2006 lOli • 31 באוק׳ 2006 מה?

סוד לוחש(נשלטת)	סוד לוחש(נשלטת) לפני 18 שנים • 31 באוק׳ 2006 עוד...הסקרנות לפני 18 שנים • 31 באוק׳ 2006 סוד לוחש(נשלטת) • 31 באוק׳ 2006 הסקרנות מתחילה להיות עינוי אקסטרימי ... עוד ... אלמוני , שלח פרק נוסף... ומהר!

annabelle

לפני 18 שנים • 1 בנוב׳ 2006

הודעה שהתקבלה הבוקר במסנג'ר בזמן שהייתי מנותקת:

רח'.....מספר....
קומה שלישית
תל-אביב

בואי!

ניתוח מהיר של המצב העלה כי זוהי כתובת של בית מגורים בלב ת"א.

לא צויין מועד ספציפי.

זה הרי נוגד את כל כללי הבטחון שאימצתי לעצמי, אך ההליכה על הקצה כל כך קורצת לי...

פרק חמישי

הגיעו סוף סוף. הסוהר פתח את סבכת הברזל, והתחיל מקלל. היא הביטה לתוך הבור שלה. ישבה שם, מקופלת, אסירה נוספת, עירומה, כבולה, תאומה מעונה שלה עצמה. נראה היה שהסוהר נתקל בהפתעה לא צפויה, אותה לא תאם עם עמיתיו. הוא חכך מעט בדעתו, אם הייתה לו כזאת בכלל, הוציא את הכלואה במשיכה מתוך הבור, והעמיד את שתי הבנות העירומות, צמודות, זו מול זו. הוא הביט בבור. שחרר את השרשרת מעל השדיים, ודחף את שתי הבנות ביחד לבור הצר. השתיים קיפלו רגליים, נאבקו בעצמן, וירדו, מפותלות האחת בתוך השנייה, עד שנגעו בתחתית. גופן בולט מעט לתוך העולם. הסוהר סגר את סבכת הברזל, לחץ בכוח לסגירה מוחלטת, ונעל.

השתיים נלחצו בתוך עצמן, נשמו האחת את רעותה, היו משורגות כענפי גפן מתפתלים. הגבר וידא שהסבכה נעולה ועזב את המקום, לטובת עוד לילה מייסר.

זרועותיה הכפותות מאחורי גבה נלחצו לדופן העפר של הבור, שדיה נלחצו לשדי רעותה, שאותה לא הכירה, ראשיהן כמעט ונגעו, אבל הן לא החליפו מילה. היא רצתה לשאול את שותפתה לבור, כמה זמן היא כאן, ומתי היא יוצאת, ומה עוללו לה, וכיצד היא שורדת, אבל הפחד שיתק אותה. היא ידעה מה העונש. וגם שותפתה, שנראתה מותשת יותר ממנה, לא דיברה ולא שאלה ואפילו לא נאנחה, פשוט רבצה בבור, כאילו זה מקומה מתמיד.

היא הרגישה על ירכיה זרם חמים ולא ידעה אם שלה הוא או של שותפתה, גם לא היה לה איכפת. עיניה נעצמו והיא לא הרגישה כל סבל ולא הפליגה בכל מחשבה.

שאונה של הסבכה הנפתחת העיר אותה מתנומה הזויה. לפני שהספיקה לחשוב מחשבה ראשונה, כבר חשה יד אוחזת, מושכת, בזרועה. היא נמשתה מהבור. החושך מסביב, כפי שכבר הייתה רגילה, היה כמעט מוחלט. מצבטים הודקו לפטמותיה והיא נמשכה. נמשכה לעבר העבדות של היום החדש. החלה בריצה מגוחכת, כל שרשראותיה עליה, לכוון משימותיה החדשות. היא הובלה לרחבה שליד בית האבן. שם עצרה. וחיכתה. וחיכתה. לא העזה להזיז רגל או יד. שלושת סוהריה יצאו מן המבנה לעברה. באור הבוקר הקלוש ראתה את גופיהם החשופים, הגדולים. אחד מהם תפס בשערותיה, הצמיד לפיה בקבוק והשקה אותה את כל תכולתו. היא הייתה צמאה, אבל כמות כזאת הייתה מוגזמת. היא לא העזה להתנגד. היא הורדה על ברכיה, אחד הגברים שלף את אברו הזקור ודחף לפיה. היא ידעה מה עליה לעשות. לענג את השלושה. לתת להם את סיפוק הבוקר שלהם. הוא דחף את ראשה לבסיס האבר האימתני והיא נאלצה לבצע עבודת מציצה מושלמת. פחדה להיכשל. ראשה נע כבוכנה והיא ליקקה, מצצה, סובבה בלשונה ועשתה הכול להנעים לבעל האבר את זמנו. לפתע הועברה לאבר האחר שהמתין לתורו. כך עברה בין השלושה עד שהבשילו לאורגזמה. האחד ירה את מטענו לפיה הפעור, בשאגה חייתית, השני והשלישי באו בעקבותיו ומילאו את פיה בנוזל הסמיך בכמות שלא הכירה כמותה. פיה היה גדוש. היא לא ידעה אם מותר לה לירוק. או לבלוע. או לאכסן בתוך הפה. כך עזבו אותה לנפשה, ידיה כפותות, על ברכיה, פיה גדוש. לאחר זמן שנראה לה כנצח, ראתה מקרן זווית את העגלה שלה, מובלת על ידי אחרת, מתקרבת. אשה זקופה, גבוהה שסבל ניכר בפניה, מושכת את לצלילי השוט הנוחת עליה, לדרבון. האם זאת היא שאיתה בילתה את הלילה? היא לא הייתה בטוחה. ומה עליה? נישלו אותה מעבודתה? היא מפוטרת? אפילו במשימה של גרירת עגלה לא עמדה? אחד הסוהרים אחז בה, העמידה על רגליה וקרב אותה לאשת העגלה. הוא קרב את ראשי השתיים ואילץ את פיהן להתמזג. היה ברור לה שעליה להעביר את תכולת הפה לאסירה השניה, שאותה לא הכירה. היא עשתה זאת במרץ, בפחד, כמעט בתשוקה. פיה העולה על גדותיו של הגוררת נחסם בסרט דביק והיא נלקחה לעבודת היום.

לפחות פטרו אותה מהלבטים, לבלוע? לירוק? לשמור? הסוהר שהחזיק בכוח בידה הוביל אותה במהירות לארגז מתכת שחציו היה קבור באדמה. היא נדרשה לטפס עליו ולרדת לתוכו. הסוהר אחז אותה במותניה, הניף ושלשל לתחתית הארגז, שמסתבר, הייתה עמוקה למדי. שרשראות הברזל שהורידו אותה לתחתית כאבו, צרבו בבשר. היא התייצבה לעמידה, הדפנות האטומות סוגרות עליה, ראשה לא מגיע לפתח הארגז. סורג הורד והיא ננעלה בפנים.

כך עמדה זמן מה, מדשדשת במים רדודים שכיסו את כפות רגליה. מאחר ולא קיבלה כל הנחייה, ירדה בקושי לישיבה, בתקווה שכך תעביר את הזמן בצינוק החדש ביתר קלות. המים בתחתית הארגז היו קרירים וכמעט נעימים. היא חשה כיצד המים מטפסים אט אט בתוך ארגז המתכת ועוטפים את גופה. כאשר הגיעו המים למותניה החלה להילחץ. עם ידיים כפותות מאחורי הגב, ומטען השרשראות עליה, לא הייתה יכולה לתרגילים אקרובטיים יוצאי דופן. היא נעמדה על ברכיה ובכך ירד מפלס המים מעט וכיסה את ישבנה. אבל המים היו עקשים. טיפסו לאט אבל בהתמדה, במעלה גופה.

whipper(שולט)

לפני 18 שנים • 3 בנוב׳ 2006

אין גבול? מסתבר שלא

לפני 18 שנים • 3 בנוב׳ 2006

אנאבל,

הכותבת הזהירה, המדויקת, הנרגשת,
לאן הובלת את סיפורך הפעם?
האם זו את? האם זה אחר?
נראה שעברת מטמורפוזה קלה...

שני סיפורים נשזרים במקביל, האחד
מטלטל אותך להרפתקה, שנראה, אין לך שליטה עליה,
השני זורק את הקורא לתחתיות אפלות של תענוגות
סאדו מזוכיסטיים - לאן זה יוביל? ועם מי תפגשי?
האם יהיה לנו happy end?
מסקרן... נראה לי שהחשדות גוברים...

annabelle

לפני 18 שנים • 4 בנוב׳ 2006

היום כבר היה בעיצומו, למרות שקרן אור עדיין לא פילחה את ארגז המתכת שהיה ביתה לשעות אלה. היא הביטה למעלה בסורג הסגור וידעה שאין לה לאן לברוח. 'מה הם רוצים, להטביע אותי?' חשבה בפחד גובר. מפלס המים עלה לאט ובהדרגה. לאט ובבטחה. אדיש לתנועותיה, לצעקותיה. המים החלו לטפס במעלה שדיה והטביעו אותם בתוכם. היא נאבקה להעמד על כפות רגליה ובכך הרוויחה עוד מספר סנטימטרים. אבל המים לא הירפו. כמו עשו תחרות עיקשת עם גופה. ראשה נגע בסבכת הברזל הסוגרת מעל, כל גופה עטוף במים שמטפסים ומטפסים. היא חשה את כתפיה נעטפות ע"י המים הצוננים שלא שעו לתחינותיה. החלה להתמתח על אצבעותיה, להרוויח גובה. להרוויח זמן בטרם תטבע. המים ליחכו את צוארה. היא צעקה במלוא גרונה, אבל לא נראה שמישהו שמע את זעקותיה. מחשבות החלו להתרוצץ במוחה. אולי שכחו אותה? אולי לא יודעים שהתעלול הזה עלול להיות סופי? היא הייתה היסטרית וניסתה לחבוט בגופה בדפנות הארגז. לשווא. המים טיפסו והגיעו לפיה. היא סגרה את הפה ונמנעה מבליעתם. כבר לא יכולה הייתה לצעוק. פיה היה מתחת לפני המים, שהחלו מתגרים באפה. היא נמתחה עד קצה גבול היכולת וחשה את המים עוטפים את פניה, מונעים נשימה. נאבקה בכוחות אחרונים לנשימה.

לפתע שמעה שאון שקשוק מתכתי. הסורג מעליה נפתח והיא נגררה, נשלפה החוצה במהירות. מחסום עיניים הושם על עיניה והיא הובלה בידי ידיים בלתי נראות. נדחפה לתוך חדר. כל אזיקיה הורדו ממנה. הדלת נסגרה מאחוריה. לא שמעה שאון נעילת מפתח. היא עמדה. מתנשפת. לא מאמינה שהיא נושמת. במקום שהייתה לא נשמע רחש. היא הושיטה ידה למחסום עיניה והסירה אט אט. הביטה סביבה. המומה. אילמת. מותשת. היא הייתה בחדר נקי, לבן, במרכזו אמבט ובו מים חמים, מהבילים. לידו שרפרף שעליו מונחת, מקופלת שמלה לבנה, מעודנת. מחלון החדר נשקף נופו של האי. פסגות הרים עוטות שלג, הים הכחול ברקע, ובתי כפריים שרועים על המדרונות. 'נגמר?' שאלה את עצמה. חשה שנמצאת בעיצומו של חלום שעלול להתפוגג. נכנסה בהיסוס לתוך האמבט החם והתפנקה בו שעה ארוכה. המים הצחורים ספגו את כל פסולת גופה שנדבקה אליה בימים האחרונים. היא יצאה מן האמבט, גופה נוטף מים, סימני ההתעללות נראים עליו היטב. היא עטתה על עצמה את פריט הלבוש היחיד שהיה בחדר. שמלה צחורה ככנפי ברבור. בהיסוס רב, כמרחפת בעולם שכולו טוב, פתחה את דלת החדר ויצאה אל אויר העולם. בחוץ המתינו לה שלושה גברים, שאותם הכירה היטב. הם קיבלו אותה בהגיעה. הם אלה שהתעללו בה, הצליפו בגופה, השפילו אותה עד עפר. חשופי פלג גופם העליון, נראו נקיים, מסורקים למשעי. לרגע התחלחלה. חששה שהסיוט מתחיל שוב, או שהחלום נשבר, אבל הם לקחו אותה בזרועה, בעדינות אין קץ והובילו אותה לשולחן עץ, ערוך לארוחת בוקר כפרית למשעי. הם היו נינוחים, רגועים. לא ניכר בהם שמץ הרשע שאפיין אותם במהלך הימים המסויטים. "נהנית? עשינו כמיטב יכולתינו", אמר אחד הגברים. "זהו? נגמר? כל כך מהר?" העזה לומר, כשהבינה שהטיפול מאחוריה. "כל הדברים הטובים נגמרים מהר. קבלנו הנחיות מדויקות. פעלנו לפיהן." "הנחיות?? אני פניתי אליכם. אני הבאתי את זה על עצמי." "נכון," ענה לה אחד הגברים, "אבל מישהו כיוון מלמעלה. ביקש טיפול מסור במיוחד, קפדני, בלתי מתפשר. אמר לנו – מתנת יום הולדת. שילם על הכול. דאג לוודא כל פרט." "מישהו כיוון מלמעלה? אתה רוצה להגיד לי שהזמינו את זה עבורי? מי? אתה חייב לומר לי. מי?"

השלושה חייכו. הביטו בה במבט כמעט אבהי. לא ייאמן כיצד הפכו את עורם.

אבל לא אמרו דבר.

יצאתי מן הבנין אל תוך החורף התל אביבי.
שבר ענן הפתיע והגשם שטף את הרחוב, מה שלא ממש הצליח להסיח דעתי ממה שחויתי אך לפני מספר רגעים.
נכנסתי למכונית שחיכתה לי במורד הרחוב.

"יש לך מזל שסימנת שהכל בסדר, אחרת הייתי נכנס"
ש' הוא ידיד טוב שלי, בקיא ברזי עולם השליטה, איש ה"כוחות המיוחדים", שעל אף מחאתו, החלטתי להפגש עם האלמוני.

חייכתי חיוך רחב...
ש' המשיך לדבר, אך אני כבר לא שמעתי...הייתי במקום אחר לגמרי...

"בואי" נשמעה קריאה מעברה השני של הדלת, עוד לפני שהספקתי לדפוק.
פתחתי את הדלת ופסעתי פנימה.

תאורת הבית הופקה מעשרות נרות, אשר חלבם זולג אל תוך כלי כסף ונחושת.

מן המטבח עלו ריחות תבשיל מתקתק, כלשהו.

עוד מספר פסיעות ויד הונחה על כתפי:

"הגעת!"

הפניתי ראשי בתנועה חדה אל הקול החם והמוכר.

הסיכה המוזהבת שהיתה נתונה בידי למן הרגע בו יצאתי את ביתי,

נשמטה מידי.

"אתה?" קראתי בהפתעה.

חיוך גדול התפשט על פניו,

פתאום הכל התחבר:

הכתובת שלי, מספר הטלפון, החופשה בהרי

הטרודוס...

צחוק גדול השתחרר לחלל החדר,

דמעות של הקלה וחיבוק גדול הציף ועטף אותי.

"הפליגי, הפליגי,

עלי בהיסוס על פני הגשרון המחבר את חייך עם ספינת הפנטזיות שלך,

השאירי את כל צרורותיך על החוף, בואי את עצמך. לבדך. גופך. נפשך.

הים יהיה רוגע, אדוותיו זוהרות בקרני השמש המלטפת,

הסיפון הבוהק יחייך, כאילו כל צרות העולם נשארו מאחור, על החוף החבוט,

הנשאר מאחור, עליו כל תחלואי היקום.

הביטי סביבך, רק את, ספינתך, הים הרוגע, האינסופי - והאוחז בהגה,

והיה ויגיע הסער, וגלים ישטפו את פני הסיפון, ונחשול ירדוף נחשול,

אורידך אל בטן ספינתך, מוגנת, אפופה, אבל גם מנותקת,

שם בעומקה של הפנטזיה, בעומקו של הים, ובאין רואה,

בקשי את אשר תרצי, תני דרור לכול חלומותיך, לכול יצריך,

כי הכול כאן מותר, בספינת הפנטזיות שלך,

קבלי את כול מבוקשך, לפני שהחלום יפוג, יתאדה,

יחזירך לקרקע המציאות הנוקשה."

WHIPPER, תודה לך על הדרך הארוכה והמפותלת בה צעדנו יחד

תודה על הפנטזיה, על המתח שמצאתי עצמי נתונה בו.

תודה על שאפשרתי לי לחצות את הגשרון אל עולם הדמיון.

תודה על שהינך.

תודה לכם, קוראינו הנאמנים על כי פסעתם עמנו, ואף חציתם את

מה שנקרא גבולות המציאות.

ואני שואלת: האמנם...?

-סוף-

annabelle

לפני 18 שנים • 4 בנוב׳ 2006

נוריתE	נוריתE לפני 18 שנים • 4 בנוב׳ 2006 לפני 18 שנים • 4 בנוב׳ 2006 נוריתE • 4 בנוב׳ 2006 הם הופכים את עורם מהר מאוד

whipper(שולט)	whipper(שולט) לפני 18 שנים • 4 בנוב׳ 2006 תודה לפני 18 שנים • 4 בנוב׳ 2006 whipper(שולט) • 4 בנוב׳ 2006 אנאבל, תודה על שיתוף הפעולה המרתק, ועל התנסות הכתיבה המעניינת איתך

אין גבול, מה..

הקריאה הזו...

אבל מה עם ההמשך,

עוד...הסקרנות

אין גבול? מסתבר שלא

תודה