עמק יא רוק(אחר){הנסיכה ברנ}
|
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
לזיכרו
אני מבקש לא להביא דיעות פוליטיות בשישור הזה. קשה גם ככה בימים האלה אז בבקשה לכבד את הנושא. תודה
בערב שבת נוראי בעודי חייל לובש מדים של זית קיבלנו ידיעה של צער ותדהמה בצער ובתדהמה יצחק רבין נרצח אני ממשיך את החיים אוכל, שותה, מעשן סיגריה שחורה משחור אבל הכל נעצר כי הדמעות מתחילות והכאב הכאב כל כך עמוק , גם אחרי 11 שנים מילים: יעקב רוטבליט לחן: יאיר רוזנבלום בוצע לראשונה ע"י מירי אלוני תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן בכי מר לא יעירו לא יחזירו לכאן. איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל לכן רק שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה מוטב תשירו שיר לשלום בצעקה גדולה. תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים אל תביטו לאחור הניחו להולכים. שאו עיניים בתקווה לא דרך כוונות שירו שיר לאהבה ולא למלחמות. אל תגידו יום יבוא הביאו את היום כי לא חלום הוא ובכל הכיכרות הריעו רק שלום. לכן רק שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה מוטב תשירו שיר לשלום בצעקה גדולה. יחי זיכרו ברוך |
|
|
|
דוקטרינה(שולט)
|
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
מרכין ראש
מרכין ראש לזיכרו.
דוק. |
|
|
דום-34(שולט)
|
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
עצוב
[גם אחרי 11 שנה זה קשה
עצוב נפגשים בכיכר במוצ"ש |
|
|
CaveM
|
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
צריך לזכור שלא יחזור
צריך לזכור שלא יחזור
גם עם קשה |
|
|
| Roger Rabbit(שולט) |
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
מרכין ראש.
לזכרו של ראש ממשלתנו ז"ל, הלוחם והחולם ולזכר התמימות של אז. |
|
|
חתולת הלילה
|
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
למי שמסוגל, שרוצה לזכור ולא לשכוח, שרוצה להראות פעם למישהו את היום שאחרי
http://my.ynet.co.il/pic/news/rabin/rabin.pdf |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
לבכות לך
אני הולך לבכות לך תהיה חזק למעלה געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה לנצח אחי אזכור אותך תמיד וניפגש בסוף, אתה יודע ויש לי חברים אבל גם הם כבים אל מול אורך המשגע כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר לא געגוע לנצח אחי... וכמו הגלים אנחנו מתנפצים אל המזח אל החיים יהי זכרו ברוך . |
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 18 שנים •
2 בנוב׳ 2006
יצחק רבין היה אדם שבתקופת האינתיפאדה הראשונה תיעבתי. הייתי אז צלמת עיתונות בעזה, פקודתו "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" התקבלה כלשונה. שנאתי את מראה הילדים שמילאו אז את עזה - בני השבע שדידו שבורי רגליים על קביים . לא יכולתי להבין כיצד אדם בשיעור קומתו של רבין מורה לשבור להם את העצמות.
השנים חלפו. רבין ראש הממשלה היה למנהיג שחתם על הסכם שלום עם ירדן. הוא החל לקדם תהליך שלום אמיתי עם הפלסטינים ובדק אפשרות לקידום השלום מול סוריה. הערצתי את האומץ שהיה לו, על אף האיומים על חייו, ללכת עם האמת שלו ולהילחם על השלום, באותה הנחישות בה הוא ניהל את שדות הקרב. בארבעה בנובמבר 1995 גרתי עם מי שהפכה לגרושתי ברחוב הירקון בתל אביב מעל מסעדת יקימונו. היא הייתה במטבח בדיוק ואני צפיתי בשידור, נדמה לי שבערוץ 2. זה היה איזה מופע מוזיקלי. הייתי במתח גדול באותו הערב. פחדתי מהעצרת הזו. פחדתי שינסו לרצוח אותו. הייתה לי פשוט הרגשה רעה. רציתי ללכת לעצרת ההיא. האקסית שלי פחדה שאלך לשם. היא אמרה שהיא חושבת שתהיה שם אלימות ושהיא לא רוצה שאהיה שם כשזה קורה. התווכחנו. שנאתי את האיומים על חייו, תיעבתי את אנשי הימין הקיצוני. רציתי להיות שם ולהתעמת איתם. לומר לרבין בעמידה שלי שם, שאני מאמינה בו ובדרכו. היא ביקשה שאשאר - ונשארתי. האקסית שלי חזרה לחדר בדיוק כשערוץ 2 הפסיק בפתאומיות את שידור המופע. עוד לפני שעלו המילים "מבזק מיוחד" על המסך , אמרתי לה "קרה משהו נורא. אני חושבת שרצחו אותו". העברנו לערוץ אחד. פתאום התחילו לזרום הידיעות - רבין נורה ולא ברור מה מצבו. נצמדנו לטלביזיה, מזפזפות בין ערוץ אחד לשתיים, עוברות ל CNN, מנסות לדלות מידע. ואז היינו חייבות לצאת מהבית ולנסוע לשדה התעופה להביא משם את אמא שלה שנחתה אחרי טיול בהודו. ירדנו מתוחות עד מוות. על המדרכה מול יקימונו ישבה בחורה ובכתה. "הוא מת?" שאלתי אותה. "הוא מת." היא ענתה. בזמן שירדנו במעלית מהקומה השלישית אל הרחוב הודיעו בכלי התקשורת על מותו של רבין. נהגתי המומה לשדה התעופה. כל הדרך הקשבנו לדיווחים. אני זוכרת את עצמי מנסה לא לבכות כדי להתץמקד בנהיגה, אבל חצי מהזמן לא ראיתי את הכביש עליו נהגתי. בשדה התעופה האנשים היו דוממים, בוכים. לא נראו שם מפגני השמחה הרגילים. היה שם אבל אמיתי והמום. אמא שלה יצאה אלינו, כולה חיוכים. "הרגו את רבין." אמרנו לה. "כן, הודיעו לנו במטוס." היא ענתה ועברה לדבר על חוויותיה. ביקשנו ממנה לעצור את שטף הדיבור והדלקנו את הרדיו. היא עוד לא ממש קלטה את גודל הטרגדיה. עמוסה בחוויות מהודו לקח לה זמן לקלוט. הורדנו אותה בביתה וטסנו הביתה לטלביזיה. כאילו שההצמדות אל המרקע תחזיר אותו לחיים. הראש סירב לעכל את מה שהלב כבר ידע. הם ניצחו - רבין מת. למחרת לא הלכתי לעבודה. לא הייתי מסוגלת. ביום הלוויה קיבלתי טלפון ממי שהיה הבוס האחרון שהיה לי בחיי: "את צריכה להגיע ולעבוד". ניסיתי להבין למי לעזאזל הוא רוצה שאמכור את תוכנת הניהול המזויינת שלו ביום שכזה. הוא התעקש. הגעתי ואז כשמסע הלוויה התחיל חתכתי משם הביתה. להתייחד עם דרכו האחרונה של המנהיג היחיד שהערצתי. אני זוכרת את לאה רבין יוצאת אל ההמונים שעמדו מחוץ לביתה כדי לנחם אותה, ורק זעקה אחת בוקעת מגרונה "איפה הייתם?". אף פעם לא אשכח את זעקת הכאב הנוראה ההיא. הרבה מאוד זמן לא יכולתי לעבור ליד המדרגות לידן הוא נרצח. ביום בו נתניהו הובס על ידי ברק חזרתי לשם בפעם הראשונה. עמדתי מול המצבה לזכרו ופתאום פרצתי בבכי שהחזקתי בתוכי מליל הרצח. בכי ששנתיים לא יכולתי לשחרר. כל מה שעבר לי בראש היה "רצחתם אותו כדי לעצור את התהליך והנה ברק נבחר כדי להמשיך אותו. בשביל מה לעזאזל רצחתם אותו?" יגאל עמיר לחץ על ההדק אבל הוא לא היה הרוצח היחיד. הוא היה רק האקדח של כל מי שהתירו את דמו של יצחק רבין. חלק מהאנשים ההם מכהנים עד היום במשרות ציבוריות רמות. הם יצאו נקיים, חפים מפשע כביכול. הם אשמים בעיני לא פחות מהרוצח המתועב שלפני שבוע ניתנה לו הזכות ללדת. |
|
|