מקבי(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
9 בדצמ׳ 2006
הדדיות
כולם אמרו שהם לא מתאימים אחד לשנייה. לא כולם ידעו עד כמה הקביעה הזו הייתה שגויה.
הוא היה גבר נמוך במקצת, צנום ובעל פנים עדינות, חיוך רך, צחוק מתגלגל, ועיניים קטנות אך מלאות הבעה. פניו היו מלאות זיפים של חוסר שימת-לב בכל בוקר שעבר, וראשו זקוף, משל היה מנסה לפצות על קומתו, ובכך בעצם מצליח להתעלות מעל לרבים מאלו שסביבו. רוב האנשים חיבבו אותו בשל מזגו הנוח וחוש-ההומור המהיר והבלתי-מזיק שלו. אלו שלא חיבבו אותו אמרו שזה משום שהוא קל מדי לחיבוב. והיא – אישה גבוהה מאוד, בעלת שיער כהה ומבט חד ונוקב. פניה היפהפיות היו נוקשות, דבר אשר שיווה להן מראה מפחיד ומתעתע במקצת. שפתיה האדומות היו קפוצות דרך-קבע, ולעיתים רחוקות נתנה קולה בדיבור שנמשך יותר ממספר שניות. מעטים ראו אותה מחייכת, ועוד פחותים מכך שמעו אותה צוחקת. היא לא צעדה שלא לצורך, לא דיברה שלא לצורך ותמיד נתנה לאנשים את ההרגשה שהם מבזבזים משהו, או את עצמם. היו שחשבו שהגינונים שלו מוגזמים, אבל הוא ידע שהיא שווה את זה. בכלל, זה נראה לו טבעי למדי לפתוח בשבילה דלתות, להרים משאות, להסיע אותה ממקום למקום כאשר חפצה, וכל זאת בעבור חיוך קל שבקלים או מילה טובה. 'פוסי-וויפד', קראו לו חבריו, כלומר אדם שנשלט על-ידי חברתו. הוא נטה להסכים, ובגאווה. בליבו סבר שלו היה כל אחד מחבריו הגברים כה בר מזל שאישה כמו שלו נמצאת איתו, היו הם מתנהגים בדיוק כמוהו. הוא ראה בכך סוג של אומנות – כיצד לבצע דברים על הצד הטוב ביותר, וכיצד להשתפר מרגע לרגע, וממעשה למעשה. דבר זה עזר לו מאוד בעבודתו, שדרשה דיוק מירבי, ריכוז בלתי-מתפשר ויכולת לצבור ניסיון ולא לשכוח דבר. לעיתים עלתה בו התהייה מה אישה כמוה עושה איתו. היא הרי יכלה להשיג גברים נאים הרבה יותר, חכמים יותר, מצליחים יותר ומרשימים הרבה יותר. מיד לאחר תהייה שכזאת, אמר תודה על מזלו הטוב, ונשבע שיעשה הכל כדי לשמור על אוצרו. הוא לא ידע מה הולך בתוך ראשה, מה היא חושבת עליו, או אפילו אם היא כלל אוהבת אותו. חיוך אחד ממנה, צחוק עדין, נשיקה או מעשה אהבים היו כל אשר היה צריך לספוג ממנה. לעיתים כאשר הייתה עייפה, והתכרבלה עימו, כפי שלא עשתה עם אף אדם אחר, הרגיש כמי שמגיע כל פעם מחדש לפסגה של הר נישא. הוא הרגיש בעל כבוד אדיר להיות עד לרגעי החולשה שלה, ואפילו כשהייתה רוגזת או כועסת, קיבל זאת באהבה והבנה. הוא הרגיש כאדם בר-המזל ביותר אם ניתנה לו ההזדמנות להכיל את רגשותיה. אם בכתה מולו, צעקה, גידפה, היכתה בו וכילתה בו את זעמה הקשה, היה הוא מאושר. מאושר על כל הזדמנות שכזו, וידע שרק אהבתו נותנת לה מפלט אמיתי. כל סימן שהשאירה בו, כל חולי שדבק בו לאחר שהושאר במערומיו על המרפסת בשיא החורף, רטוב עד לשד עצמותיו לאחר שניקתה אותו מתלאות היום בעזרת צינור ההשקיה. גם כאשר היה קשור למוט אשר נקבע בצורה מאוזנת בקיר, והיא הפליאה בו את מכותיה והצלפותיה, לא יכול היה שלא לחייך, דבר אשר היה מרגיז אותה לעיתים, וגורם להצלפות להמשיך ביתר שאת. גם כאשר סיימה עימו, ופנתה לשבת לבדה אל מול הטלוויזיה, ידע כי עשה את שלו. הוא שמח, והניח כי בזכותו היא מרגישה טוב יותר. כאשר זחל אליה לאחר ששמע את נשימותיה נרגעות, והתכרבל בחיקה החם, הרגיש ככלב נאמן הנותן עוד מעצמו לאחר שכל השאר כבר נלקח. הוא ידע שבזכות פתיחותה איתו, הוא מסוגלת לשמור על חזותה הקרה כלפי חוץ, ולשמור על מעמדה הגבוה ועל עבודתה מלאת הסיכונים. ערב אחד היו מהלכים בשדרה, כשלפתע אמרה לו "שבור זרועך על העץ הזה", בהצביעה על פיקוס שצמח לידם. הוא הביט בה, כלל לא מופתע, ושאל "את בטוחה?". היא הנהנה, והוא ניגש למטלה. לקח לו כמה שניות של חישובים, כמה הנפות, ואז מתח זרועו, סובב גופו, וחבט בעץ בכל כוחו במרכז זרועו. העצם נתפצחה בשבר פתוח, ברחש קריסה בלתי-נעים. הוא רעד מעט, והוריד ידו לצידי גופו, והמשיך ללכת לצידה, כאילו דבר לא קרה. כך גם היה כאשר שרף את ידו באש למשך זמן ממושך, ידו רועדת ודמעות עולות בעיניו, בעוד עורו נכרך, חושף את הבשר הרך שמתחת, אך הוא לא זע. את רצונה מילא באותו עיוורון שבו המשיך לנשום ולחיות, פשוט כי היה זה טבעי. בעיותיו שלו פחות עניינו אותו. הוא פתר אותן בעצמו, ולא חשב לעולם להטרידה בזוטות שכאלו. לעיתים, כאשר הסתובב בקרבתה בפנים נפולות או שפשוט לא חייך כפי שנהג, הייתה היא מרימה את ידה הענוגה, ומגניבה ליטוף על ערפו בעוד הוא עובר. שערותיו היו סומרות והוא כולו צמרמורות, מתמכר להרגשה, עיניו נעצמות. היא הייתה לעיתים ממשיכה, נהנית מההשפעה שיש למגעה עליו, ולעיתים הפסיקה, משאירה אותו נאלם ומשתוקק לעוד. כאשר היו ישנים, לעיתים היו אלה זרועותיו שנכרכו סביבה גופה הארוך והחם, ראשה מונח על חזהו, ולעיתים היה זה הוא אשר הניח את ראשו על בטנה, מאזין לרחשיה, ידיו נוגעות בזרועותיה, ולעיתים נודדות מעלה, ללטף את פניה, לחוש את שדיה או לטבוע בשיערה השופע. כאשר ישנה או הייתה על סף הירדמות, הייתה מתירה לו לגעת בה, להתחכך בה וכאשר חפצה בכך, גם לתנות עימה אהבים. עיניה היו נותרות סגורות, זרועותיה רפות, ורגליה פסוקות במעין עצלות שכזאת, מתמכרת לעייפות וללאות שבאיבריה ולא ממש לגבר הרוכן מעליה, אשר חודר אליה. נראה היה כי משגל היה אפשרי רק כאשר הייתה מותשת וכאשר חפצה במרגוע מהסוג שסיפק לה אותו מעשה. הוא עצמו לא התעייף לעולם, והמשיך לענגה בעזרת איברו או לשונו, עד אשר הייתה דוחה אותו מעליה, לעיתים נותנת לו לשכב לצידה, ולעיתים רחוקות הרבה יותר מחבקת אותו ואף נושקת לו קלות. בבוקר היה קם לפניה, מכין לה ארוחת-בוקר וקפה בדיוק כפי שאהבה, מקפיד כרגיל על כל פרט ופרט. היא הייתה קמה מהמיטה, לבושה בבגדי הלילה הקלילים, תנועותיה ארוכות ורכות, והוא היה מחייך בראותה, והיא החזירה לו חיוך, ביושבה לשולחן. את בגדי היום שלה היה מכין, את נעליה היה מנקה, ומלביש אותה כמו בובה בחלון ראווה, נהנה מיופיה הרב אשר השתקף בעומדה ללא ניע. את נעליה נעל לרגליה, בהוסיפו נשיקה לכל רגל ולעיתים אף לכל אצבע, ומבטו נדד מעלה, והוא מחייך. בשעות אלו של הבוקר, כאשר הייתה עוד רכה, החזירה היא לו חיוך, ודבר זה השאיר אותו מאושר עד אשר ראה אותה שוב בהגיע ערב, רגע בו זרחה עליו השמש שוב, אף על פי ששקעה זה מכבר. כאשר הגיעה הביתה, היה מכין לה ארוחת-ערב, מטלות היום כבר מאחוריו, הייתה היא מתקלחת לבדה או שהכין לה אמבטיה חמה ודאג לנקות כל פינה וכל חריץ בגופה הנערץ בעוד היא מניחה ראשה אחורנית, עיניה עצומות, ידה נוגעת בפניו קלות. כאשר יומה היה אכזר, הייתה מתקלחת במהירות, אוכלת בזריזות, ומתעלמת לחלוטין מקיומו עד הרגע בו חשה צורך לפרוק את זעמה או יצרה. אז היה הוא שוב מקבל לתוכו את כל אשר הייתה היא מוציאה מקרבה, בהבנה אשר שמורה לאביר למוד קרבות או נזיר בא בימים. וכך, בכל יום שעבר, היה הוא האדם המאושר ובר-המזל ביותר עלי-אדמות, והיא האשה שלא ידעה מהי אהבה, אך חשה אותה בכל נימי נפשה. |
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
סיפור נפלא-עצוב, אוהב ומעל הכל משכיל.
כתבת נהדר מקבי-הצלחת לגעת. אהבתי. |
|
|
|
מקבי(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
תודה רבה, רחפנית.
אשמח אם עוד אנשים יקראו ויגיבו. |
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
המשפט האחרון גרם לי לתהות: האם הוא ציני?
האם היא באמת ידעה מה זה אהבה? הרגישה אותה? כמו שהשכלת לקרוא לסיפור: "הדדיות", זה בדיוק מה שחסר כאן. יש פה צד שנותן הכל ולא מקבל כלום מלבד נוכחותו של הצד השני שכנראה משתמש בו ומנצל אותו. לכאורה בעל קונטקסט בדסמי, אבל לי צבט הלב כשקראתי על כך שהם כביכול עשו אהבה, אבל זה היה סקס משעמם עם גופה ולא עם אישה אוהבת וחמה. הרבה קור מכיוון אחד וחום מכיוון שני ומתפלאת שלא נכבית האש שמלובה רק מכיוון אחד. תודה שנגעת בי
|
|
|
שוטרת*
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
אהבתי את רמת ההתמסרות שמתוארת בצורה סוחפת.
מעניין אותי עד כמה היא נראית כאפשרית ועד כמה היא נחשבת כפנטזיה שאסור שתמומש.. |
|
|
|
מקבי(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
ציטוט: המשפט האחרון גרם לי לתהות: האם הוא ציני?
ממש לא. כנה כמו כל שאר הסיפור. ציטוט: האם היא באמת ידעה מה זה אהבה? הרגישה אותה?
לדעתי כן. היא נתנה לו להתקרב. יכול להיות שמאוד קשה לה עם זה, אבל היא בטחה בו. ציטוט: "הדדיות", זה בדיוק מה שחסר כאן.
אז זהו, שלא. יש כאן הדדיות, ואין פה שיוויון. הוא נותן משהו אחד, היא נותנת משהו אחר. הוא נותן לה כלי הכלה, היא נותנת לו משמעות. ביחד הם יוצרים סימביוזה.
ציטוט: אבל לי צבט הלב כשקראתי על כך שהם כביכול עשו אהבה, אבל זה היה סקס משעמם עם גופה ולא עם אישה אוהבת וחמה.
חסרים זוגות שבהם האשה היא 'מזרנית', כזאת שעושה רק מיסיונרי ולא ממש זזה במהלך כל העסק? אני שומע על זה מחברים שלי, אני לא ממש חוויתי כזה דבר. 
ציטוט: הרבה קור מכיוון אחד וחום מכיוון שני ומתפלאת שלא נכבית האש שמלובה רק מכיוון אחד.
האש מגיע מהכיוון שלה - הוא סופג את האש ונותן לה כוח להמשיך לבעור. ציטוט: תודה שנגעת בי
סליחה, אבל אני לא נוגע יותר ללא רשות, לא מאז התביעה ההיא.. ציטוט: אהבתי את רמת ההתמסרות שמתוארת בצורה סוחפת.
מעניין אותי עד כמה היא נראית כאפשרית ועד כמה היא נחשבת כפנטזיה שאסור שתמומש.. אני חושב שפגיעה פיזית כמו שמתוארת בסיפור היא פסולה, מעצם כך שהיא פוגעת בבריאות... אבל מסירות ברמה כזאת? בוודאי. כמה שיותר, יותר טוב. יש בני-זוג שמוכנים למות בשביל אהוביהם. יש כאלה שאכן מתים. יש כאלה שנותנים כל מה שיש להם - זמן, כסף, מחשבה, תשוקה... אם כבר לאהוב, אז עד הסוף, לא? |
|
|
שפנפנת חצות
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
אני גם מתעניינת במה ששוטרת כתבה.
אני מדלגת על האקסטרים של שבירת הזרוע ועל שריפת היד שלו באש. עם שני הארועים האלה אני חושבת שזאת פנטזיה שאסור שתמומש. אם אקרא מקרה אמיתי כזה אענה בצורה שצ'יטה כתב על הפוסטים שלא עוזבים את הנושא עד שאהיה בטוחה שזה לא יקרה שוב כי בעיני זו התעללות ולא יחסי בדסמ ואני לא אשמע על התעללות לידי או אראה אותה ולא אגיב. אני לא מאמינה באהבה עד הסוף ללא סיבה הגיונית. אם אמא תתן כליה לבן שלה זאת אהבה עד הסוף אבל עם סיבה. (מקרה אמיתי). יש זוגות שהאהבה שלהם היא עד הסוף אבל כשצריך מסירות נפש ולא כדי להוכיח אותה ללא סיבה. אם נוריד את שני המקרים האלה הפנטזיה היא אחרת ואולי יש יחסים דומים בכלוב. יש סימביוזה ואהבה שמתאימה לצרכים שלהם. |
|
|
|
מקבי(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
ציטוט: אני גם מתעניינת במה ששוטרת כתבה.
וגם אני.
ציטוט: אני לא מאמינה באהבה עד הסוף ללא סיבה הגיונית.
ומהי סיבה הגיונית? אינטרס? ציטוט: אם אמא תתן כליה לבן שלה זאת אהבה עד הסוף אבל עם סיבה.
ולא חסרים גם מקרים של זרים שנותנים כליה לאנשים שהם אינם מכירים. אהבה באה בהרבה צורות (כך אמרה לי אשה חכמה), ולא צריך בהכרח סיבה או משהו ברור שכל אחד יכול לזהות ולהזדהות איתו. ציטוט: יש זוגות שהאהבה שלהם היא עד הסוף אבל כשצריך מסירות נפש ולא כדי להוכיח אותה ללא סיבה.
בכך אני מסכים. אין צורך בבדיקות, ובוודאי שלא כאלו בדיקות הרסניות... אבל באיזשהו מקום, זו הפעלה של כוח ושליטה. באותה מידה אפשר לטרטר את הסאב ממקום למקום, בתוך חדר\דירה, ללא שום סיבה. לגרום לו לקפוץ, להתגלגל.. הכל לכאורה ללא תכלית. אבל יש לזה תכלית, והתכלית אינה בדיקה... זה סוג של פרקטיס, תרגול, חידוד, והוא לעיתים נחוץ. ציטוט: אם נוריד את שני המקרים האלה הפנטזיה היא אחרת ואולי יש יחסים דומים בכלוב.
אני לא חושב שדווקא שבירת הזרוע וחריכת היד הם מה שהופכים את כל העסק ל'אקסטרימי'. כל היחסים שלהם דפוקים מאוד, למראית עין, אם לא מבינים מה קורה שם. שני האירועים הללו הם רק סממן חיצוני וברור למשהו חזק מאוד שקורה בינהם. ציטוט: יש סימביוזה ואהבה שמתאימה לצרכים שלהם.
בסופו של דבר, אהבה וסימביוזה אינן כל-כך שונות זו מזו... |
|
|
|
איימי_(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
10 בדצמ׳ 2006
יפיפה. מקבי כותב בחסד עליון.
|
|
|
|
מקבי(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
11 בדצמ׳ 2006
ציטוט: יפיפה. מקבי כותב בחסד עליון.
תודה רבה.
|
|
|