דעתכם על הקטע הבא מתוך פסק דין

דעתכם על הקטע הבא מתוך פסק דין

neda • 16 בדצמ׳ 2006

מעבר לשאלת הסכמתה של המתלוננת ליחסי-מין סאדו-מאזוכיסטיים עם הנאשם, מתעוררת שאלה קשה במישור העקרוני, דהיינו: האם הדין מכיר בהסכמה שכזו כטענת הגנה מפני העבירה של תקיפה, אונס או מעשה סדום.

התביעה וההגנה בתיק זה לא התייחסו כלל לשאלות עקרוניות אלו, והתמקדו אך ורק בשאלת קיומה של הסכמה למעשים נשוא כתב האישום. ואולם, ההלכה באנגליה היא כי הסכמה לקיום יחסי-מין סאדו-מאזוכיסטיים איננה מהווה הגנה מפני עבירה של תקיפה, ואם כך הוא הדבר יש מקום לשאלה האם היא מהווה הגנה מפני עבירה של אונס או מעשה סדום. בית הלורדים דן בשאלה דלעיל, ככל שהיא נוגעת לעבירה של תקיפה, בעניין:
R. v. Brown [1993] 2 All. E. R. 75 (H.L.)
במקרה זה הורשעו הנאשמים בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש עקב קיום יחסי-מין סאדו-מאזוכיסטיים בין גברים, בצורה שגרמה לאחרים לחבלות גופניות.
שלושה משופטי בית הלורדים סברו כי העובדה שהמעשים בוצעו בהסכמה ובפרטיות איננה מהווה הגנה בפני עבירה של תקיפה חבלנית, וזאת בשל האינטרס הציבורי לאסור פעילות הגורמת, או עלולה לגרום, לחבלות גופניות של ממש, ולהשפלתו של אדם (ראה חוות דעתם של Lord Templeman, Lord Lowry ו- Lord Jauncey). שופטי המיעוט
(Lord Mustill ו- Lord Slynn) סברו כי בתי המשפט אינם צריכים לנקוט גישה פטרנליסטית המתערבת ביחסים מיניים אשר מתקיימים בהסכמה בין מבוגרים, כל עוד לא נגרם נזק גופני חמור, ויש להשאיר עניין זה למחוקק.
הנאשמים הגישו ערעור על פסק דין זה לבית הדין האירופי לזכויות האדם, שאישר את פסק דינו של בית הלורדים, ופסק כי הליכים פליליים במקרה הנדון אינם מהווים פגיעה בלתי-מוצדקת בזכות הפרטיות; הליכים שכאלו נחשבים כחיוניים בחברה דמוקרטית על מנת להגן על הבריאות, ולפיכך אינם סותרים את סעיף 8 לאמנה האירופית בדבר הגנת זכויות האדם וחירויות היסוד (ראה:
Case No. 109/1995/615/703-705 Laskey, Jaggard and Brown v. The United Kingdom, Reports of Judgments and Decisions - 1997 (E.C.H.R).

82. יתר על כן: לא זו בלבד שמדינה רשאית להתערב ולאסור בחוק תופעות של סאדו-מאזוכיזם במסגרת הדין הפלילי, אלא יתכן שהיא חייבת לעשות כן. במאמרו של י. שני, ביתי אינו מבצרי: אלימות במשפחה כסוג של עינוי אסור על פי המשפט הבינלאומי, המשפט, כרך ז' תשס"ב (2002) 151, מובעת הדעה כי על פי המשפט הבינלאומי מחויבת מדינה לנקוט אמצעים מתאימים על מנת למנוע יחס אכזרי או משפיל הנעשה בתחום הפרט, כולל אלימות במשפחה.

83. גם בארה"ב נפסק כי הסכמה לקיום יחסי-מין סאדו-מאזוכיסטיים איננה מהווה הגנה בפני אישום בגין תקיפה או שימוש מסוכן בנשק (ראה:
State v. Collier, 372 N.W. 2d 303, 307 (Iowa Ct. of Appeals, 1985); Commonwealth v. Appleby, (1980), 380 Mss. 296, 310; 402 N.E.2d. 1051, 1060).
כך גם נפסק בארה"ב כי אין לקבל טענת הגנה של בעל, שאשתו הסכימה כי יכה אותה כל אימת שהיא משתכרת, שכן הדבר נוגד את האינטרס הציבורי (ראה:
State v. Brown (1970), 143 N.J. Super. 571, 576-579; 364 A.2d 27, 30-31).

84. הואיל והצדדים לא עוררו בפנינו את שאלת חוקיות ההסכמה לקיום יחסי-מין סאדו-מאזוכיסטיים, אינני רואה צורך להכריע בסוגיה עקרונית זו. לכאורה, כל עוד לא נקבע אחרת בחוק, יחסי-מין סאדו-מאזוכיסטיים בין מבוגרים, המתקיימים מתוך הסכמה מלאה וחופשית, אינם מהווים עבירה של תקיפה, אונס או מעשה סדום, שכן סעיפים 378 ו- 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מתנים את קיומה של העבירה בהעדר הסכמה. כך גם, למשל, חילופי מהלומות בין שני גברים הנמצאים ברשות הפרט איננו מהווה עבירה, להבדיל מתגרה במקום ציבורי (ראה סעיף 191 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). נראה כי זו גם היתה נקודת המוצא של המדינה בתיק שבפנינו, אשר התמקד כל-כלו בשאלת ההסכמה של המתלוננת (זו גם היתה הנחת בית המשפט המחוזי בירושלים, כבוד השופט מ. גל, בתפ"ח 4069/01 ב"ש 2980/01 מדינת ישראל נ. פלוני, תק-מח 2001(4) 1).

ואולם ספק רב אם הדין יכול, או צריך, לסבול מצב בו הסכמתו של אדם לקיום יחסי-מין סאדו-מאזוכיסטיים תעניק "רשיון פתוח" בידי אחר להעבירו מסכת עינויים החורגת מן התחום של "משחקי מין", ואשר עלולה לסכן את שלמות גופו או חייו של אדם, או להביא לפגיעה חמורה בגופו או בנפשו. לתוצאות חמורות שכאלו - כך ניתן לטעון – אין להניח שקורבן העבירה נתן את הסכמתו, ומכל מקום האינטרס הציבורי דורש שלא להכיר בהסכמה כזו, גם אם ניתנה. שאלה עקרונית זו יש להותיר בצריך עיון.

Mass production • 16 בדצמ׳ 2006

העניין הזה, האם הסכמתו של אדם, אפילו ניתנה מרצון, ללא כפייה ובאופן מודע, לפגיעה בו ע"י אחר, שוללת אפשרות של הליך פלילי כנגד האחר הפוגע – העסיקה את המשפט האנגלי והאמריקאי לא מעט. הסוגיה הזו המכונה בלטינית injuria fit non volenti הינה סבוכה מידי לדיון בפורום פתוח, לבטח ע"י אילו שאינם משפטנים, עם כל הכבוד לדעות שלהם. בקיצור נמרץ, בניגוד למשפט האזרחי שבו הסכמתו של אדם לפגיעה בו שוללת בדרך כלל (יש חריגים מעטים) את האפשרות שלו לתבוע פיצוי כספי, הרי במשפט הפלילי – בעניין זה - הדברים יותר מסובכים, וקיימות גישות שונות: החל מהגישה שאל לו למשפט הפלילי להתערב כאשר אדם הסכים מרצונו לפגיעה בו ע"י אחר, וכלה בגישה כי הסכמתו של האדם לפגיעה בו אינה מונעת מהמשפט הפלילי להתערב כי המשפט הפלילי בא בין היתר להגן על האינטרסים של החברה כולה ולא רק של הנפגע עצמו ובכלל לא האדם הפוגע מנהל את המשפט הפלילי אלא המדינה. כדאי לך לקרוא, אם לא קראת עד כה, את המאמר של רות קנאי שפורסם , נדמה לי, ב"משפטים" - בעניין ההסכמה של אדם לפגיעה בו. המאמר יבהיר לך את כל הגישות הקיימות בעניין הזה. ברור לי לחלוטין שהמאמר היה מונח לפני השופט שנתן את פסה"ד ממנו ציטטת.

דווקא מעניינות אותי הדעות של הלא משפטנים

neda • 16 בדצמ׳ 2006

כשבית משפט בהערת אגב אומר כי לא זו בלבד שמדינה רשאית להתערב ולאסור בחוק תופעות של סאדו-מאזוכיזם במסגרת הדין הפלילי, אלא יתכן שהיא חייבת לעשות כן. יש לכך השלכות על העוסקים בבדס"מ..

הערה מקדימה

המלט • 16 בדצמ׳ 2006

פרשת בראון, aka spanner, נידונה כאן:

http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15762&postdays=0&postorder=asc&start=40

על ידי משפטנים ולהבדיל לא-משפטנים.

ועכשיו אני אחשוב קצת על השאלה שלך.