G-O-L-D(שולט)
|
לפני 19 שנים •
14 בדצמ׳ 2004
נר שביעי
יש תווים מסויימים לכל אחד מאיתנו. אלו תווים שלא משנה מתי יעלה צלילם, יתרחב לבנו בכמיהה לנעימתם כפרח הפורש עלי כותרתו בכמיהה לטיפות היורה. אצלי, אותם התווים, אינם תווים של איזו יצירה כבירה או איזה אירוע מוזיקלי המהווה קונצנזוס. אצלי אלו ארבעת תווי הפתיחה של שירו של אריאל זילבר "ואיך שלא". ארבעה תווים שברגע שעולים הם באוזניי, העולם נודם, העשייה פוסקת ואני מוכה זיכרונות עבר כאדם שבזה הרגע עבר בזמן. אני לא יודע למה, אבל השיר הזה תמיד מעלה בי כאבים מתוקים של רגש. כן, כאבי רגש הם כאבים נפלאים, אלו כאבים שמזכירים לך שאתה חי. בלעדייהם פשוט מרגישים בריק. אלו כאבים שאתה שומר בך ולא מוכן לעזוב ולא ממאזוכיזם, בדיוק ההפך. אלו כאבים הנובעים מדאגה עצמית, כמו סוג של מחסן רגשות קטן וחבוי בפאתי לבך שאתה משמר לבל יקרה לו רע. מחסן, שבכל פעם שאתה חש בריק, בוואקום, בגלישה אל תרדמת תחושתית, אתה פותח אותו, נזכר בכאבי עבר טובים ומגלה, שכן, יש בך לב, אתה עוד חי, מרגיש...
"ואיך שלא..." אני שומע את קולו של זילבר בוקע ממכונית שעמדה לצדי ברמזור על כביש החוף לכיוון הרצליה והנה העולם נדם. כל כולי נדרכתי וחיפשתי אחר הצלילים. הרמזור התחלף, נהג הרכב לחץ על דוושת הגז ואני נשארתי שם לאיזו שניה אחת שהספיקה לרכב שמאחורי לצפצף ולנסות להעיר אותי מכניסה אל אותו מחסן. משכתי בידית הגז, האופנוע זינק ואני נותרתי שם, מאחור, בדיוק באותה נקודה שבה עלו אותם תווים. הכביש עף לי אל מול העיניים ששמרו על הדרך כנציגות הטייס האוטומטי בעוד המוח צף ודואה אל מרחבי דשא שטופי שמש וחיוכיי נערה שפעם, בימים של תום, היתה עבורי הווית החיים עצמם. לפעמים אני נזכר בה, באותה הנערה, וכשאני נזכר בה, אני נשטף געגועים ולאוו דווקא אליה כמו אל אותם ימים, אל אותה תקופה. ימים טובים של פעם... פעם, הפעם הזה, הפעם הזה שתמיד בא בסופו של כל הרהור ומותיר אותך לחשב חישובים כמה זמן עבר, חישובי עבר מול הווה, האני העצמי העכשווי מול האני העצמי שעבר. חשבתי עליו על הזמן הזה, חשבתי וזה שלח אותי לשיחה שניהלתי שעה קודם עם מישהי מאוד מיוחדת מהכלוב שיצא לי להכיר זה עתה. מישהי שעל פניו מסתמנת כמלאת חיות ורצון לגמיעת החיים, אך אל מתחת לפני השטח, חיה בפחד מתמיד מדבר אחד. הזמן. הזמן המכלה אותנו. זמן שלא משנה לאן תברח ומה תעשה, דבר לא ישכיח או ישנה את העובדה שבסופו של דבר, הוא, הוא זה שינצח. עבורי, המחשבה הזו היא הדרבון הגדול מכל. עבורי. עבורי וגם עבורה. מהר מאוד, למעשה אחרי עשר דקות של שיחה הבנו גם אני וגם היא ששנינו שייכים לזן ההוא, הזן של אותם האנשים שאינם מפחדים מדבר פרט מלגלות בנו פחד. אלו שאם מוצאים הם פחד בוורידיהם הנובע מדבר כזה או אחר, מעדיפים הם להיזרק ראש לפני רגל אל פנים הכאוס ורק לא להעביר את חייהם בשאלה מה אם... מה אם היינו עושים, מה אם היינו פועלים. אלו הם זן האנשים שמוטיב הזמן מזרז אותם לנסות ולהקדים אותו, אך למעשה יודעים יותר טוב מכולם ובצלילות גמורה, כי לא משנה מה נעשה, אנחנו כבר מזמן הפסדנו. חשבתי עליה, על אותה אחת חדשה שהכרתי, חשבתי על העובדה ששנינו כציפור שאינה מוכנה להתיישב ולבנות קן שמא בישיבה בקנה תאבד את שאר חוויותיו וניפלאותיו של העולם. חשבתי על זה ששנינו הסכמנו, כי לנסות ולא להאחז בדבר שמא נאבד את החופש שלנו בכדי לטעום את כל השאר הדברים, שווה ערך לחיים ללא מיצוי. שכן חיים ללא ייעוד, הנם חיים ללא מיצוי, וייעוד המסתכם כניסיון למצות כל רגע, הוא לא ייעוד כשם שהוא לא מיצוי, אחרי הכול, איך ניתן למצות את המיצוי? לא ניתן. הדבר היחיד שנדמה כמיצוי המיצוי בדרך זו, היא למעשה העייפות, הזקנה, הרמת הידיים. "מילים מילים, ואת משמעותן, יבוא לו גל ישטוף אותן, אבל אני כרוך אחריה, מחכה לי בלילות, ללכת שבי אחריה, לשמוע את הציפורים שרות", שרקתי תוך כדי דהירה על כביש החוף את אותם שני משפטים הנצעקים על ידי כמעט כל חייל חי"ר בשומעו את השיר הזה, והדהוד שרקתי הציף את פנים הקסדה. כמה כאב יש בנו, כמה רגש. זה מדהים, אבל אנחנו מחפשים את "הרגש ההוא" את שיא הרגש, את המקום ההוא שבו יצא לנו קקי מרוב רגש, את המקום שבו יפרצו כל הסוגרים שלנו ונרגיש את עצמנו מתרוקנים. רגש. מדהים, אבל לפעמים, אנחנו מגרדים את דפנות הלב כל כך חזק עד שלא נותר שם כלום פרט לגירוד מרגיז. לפעמים, אני חושב, שאני יודע שאני "לא רק חושב" שליטוף יכול להכיל הרבה יותר כאב מכל סטירה, אלא אני פשוט "מבין" את זה. ויש הבדל בין "לדעת" דבר מה, לבין "להבין" אותו. הרבה מחשבות עלו בי בנסיעה הזו והראש תיפס ועלה לו למקומות אחרים כשלפתע רכב סטה לנתיב שלי והמוח צעק: "הולי שיט!" הלב ענה לו: "או או" המוח החזיר לו: "יו הארט, שאט דה פאק אפ!" הלב השיב: "אבל אני לא רוצה למות..." והמוח צרח: "ידיים, ימינה! גוף, קדימה נטייה מהירה על הצד, שבור כבר! אנחנו מאבדים שליטה... לב, הכדור אצלך, אני לא יכול לעבוד עם זה, אנחנו מתרסקים..." הלב השיב פתאום בנחישות: "אף אחד לא יהרוג אותי!" ואגר את כל כוחות שבו. העיניים אמרו: "אנחנו לא יכולות לראות את זה". המוח פקד: "עפעפים סגור!" העפעפים נסגרו והגוף שט לו על הכביש לכל עבר כשבלב תפילה שאין רכב מאחורינו כי לבלום במהירות תשעים מול אופנוען על כביש זה לא סיפור פשוט. התגלגלתי קצת, המעיל עשה את עבודתו, הכפפות גם, הברכיים כאבו קצת, הגלגול נעצר, אני זינקתי על רגלי במהירות מהלחץ שמא יבוא רכב, רצתי לכיוון האופנוע וגררתי אותו לצד הכביש. רכב עצר בנתיב השני של הכביש. רכב עצר גם בנתיב שלי. אחר כך נעצר עוד רכב ואז יצאה מישהי לשאול אם אני בסדר. אני התיישבתי שם על הדשא, הצתתי סיגריה והרגשתי את הלב שלי דופק בהתרגשות: "נצלנו נצלנו". שאפתי כמה שאכטות, נשכבתי על הגב, עצמתי את עיני ושמעתי קולות שממליצים על הזמנת אמבולנס. הראש התחיל לחשב אירועים. "מחשבות, חישובים, זה לא מניח לך", מלמלתי לעצמי, "הנה, תראה, רגע אתה פה, רגע אתה שם. הזמן, הזמן הוא ייחסי", אמרתי בקול ופקחתי את עיני. אריאל זילבר עוד הדהד לי בראש, אותה אחת מימי עבר עוד חייכה אלי, אותן המילים שניהלתי בשיחה עם זו שזה עתה הכרתי עוד עברו בראשי ומרחוק, מצדו השני של הכביש, בבנייני המגורים, יכולתי לראות חנוכיה עומדת בחלון דירה. חייכתי, חייכתי כי לא נותר לי מי יודע מה לעשות מעבר לזה. חייכתי כי ידעתי שהנה, יש לי נר שביעי לכתוב לכם. |
|
|
בשקט(נשלטת)
|
לפני 19 שנים •
14 בדצמ׳ 2004
אוף ....
זה נר שביעי, זה?
זה נס פח השמן. תזהר קצת, בבקשה? אמרה הפולניה. שמחה שיש לנו נר שביעי איתך. |
|
|
| baby(expired)(לא בעסק) |
לפני 19 שנים •
14 בדצמ׳ 2004
כתבת:
חשבתי על העובדה ששנינו כציפור שאינה מוכנה להתיישב ולבנות קן שמא בישיבה בקנה תאבד את שאר חוויותיו וניפלאותיו של העולם. חשבתי על זה ששנינו הסכמנו, כי לנסות ולא להאחז בדבר שמא נאבד את החופש שלנו בכדי לטעום את כל השאר הדברים, שווה ערך לחיים ללא מיצוי. שכן חיים ללא ייעוד, הנם חיים ללא מיצוי, וייעוד המסתכם כניסיון למצות כל רגע, הוא לא ייעוד כשם שהוא לא מיצוי, אחרי הכול, איך ניתן למצות את המיצוי? לא ניתן. ואני כותבת: ובעצם, גולדי, כל הציפורים מחפשות קן רך פינה חמה ומקום להתחבא בו מהרוח... לא? בייבי |
|
|
Yosefus(שולט)
|
לפני 19 שנים •
14 בדצמ׳ 2004
פריבילגיות שאין
כשרוכבים על דו גלגלי אין את הפריבילגיה לשיר, לחשוב, לחלום או אפילו לא להיות מרוכז לשבריר שניה. פשוט אין. אצלך זה נגמר בנס חנוכה, אצלי בכף רגל מרוסקת, אצל אחרים הרבה יותר רע. מעניין אם חווית הדו גלגלי היא כל כך מכוננת/מעצבת עד שהיא משפיעה עלינו כבני אדם גם במישורים אחרים. האם ניתן למצוא הבטים של השלכות אלו גם על התנהגותנו בעולם ה- בדסמ ?
(תמצית: יוספוס-השיכור-מנסה -להגג-בקול רם) |
|
|
| ורה |
לפני 19 שנים •
16 בדצמ׳ 2004
אני לא רק יודעת, אני מ ב י נ ה.
את הפחד להחמיץ, את תחושת הדחיפות התמידית. להרגיש את העולם כמגרש משחקים ענק, שמחכה רק לי, שמציע כל כך הרבה בשבילי, והדוק של העצב שמסתתר בזה - הידיעה שאגיע לסוף כלשהו, כשסף הריגוש שלי יגיע לשמיים, ואז אצטרך להתחיל לחפור באדמה. כשאמצה את הגבהים ואצטרך לרדת למעמקים. ומצד שני: לדעת שלא אוכל להנות מהעומקים עד שלא אמצה את הגבהים. כי כזאת אני. גם אני. |
|
|
ענתית
|
לפני 17 שנים •
21 בדצמ׳ 2006
חסר לי נר שביעי 2006
ענת מקפיצת שירשורים מקצועית
|
|
|
| אנה שלו(נשלטת){Z} |
לפני 17 שנים •
22 בדצמ׳ 2006
מדהים
תודה ותכתוב בבקשה עוד
|
|
|
| סהרה |
לפני 17 שנים •
22 בדצמ׳ 2006
יש לב חי ומרגיש.
חנוכה רומנטי ועצוב. |
|
|