מה בין כניעות לנשלטות

איימי אין דבר כזה "להיוולד עם אופי כנוע" יש להבדיל אופי מטמפרמנט שבו אכן לדעת הפסיכלוגיה של היום תכונה מולדת וזה אכן נבדק מחקרית ואין פה ממש מקום ל"אני דווקא חושב/מאמין..."
אדם יכול לתאר את עצמו איך שהוא רוצה...האוביקטיביות שאת יכולה לספר על עצמך בגיל 5...12..ואפילו 20 על סמך הזיכרון מוטלת בספק....ידוע שהמוח האנושי הוא דבר מאוד גמיש שבעזרת הפרשנות הנכונה ניתן להגיע למקומות מאוד רחוקים....
תיעול נכון של ההרס העצמי....זה כבר משהו אחר לגמרי למרות שבדסמ במציאות של ימינו ובשביל לא מעט אנשים זו הדרך הכי דפוקה לתעל אותו.....ואני חושב שיש לכך מספיק דוגמאות

אני חושבת שאין כל קשר בין התנהגות כנועה ופאסיבית לבין בדסמ. סביר להניח שההתנהגות של גוזי כץ נובעת מכך שגדלה בבית פטריארכלי, עם אב דומיננטי וסמכותני ואם פאסיבית וצייתנית. זה מה שהיא הכירה וזה מה שהיא חיקתה, בהיעדר הזדמנויות לשבור את הדפוס ולשנות את חייה. אשה שחוברת לגבר שתלטני ואלים כמו שמוליק קראוס עושה זאת כי היא רוצה למקם את עצמה בפוזיציה המוכרת והידועה לה. זה קיים בכל תקופה, וזה תלוי בחינוך ובתהליך הסוציאליזציה. נראה לי שאשה במצב כזה לא תהיה מעוניית ביחסים בדסאמים, כי היא כבר מכירה את הדינמיקה הזאת, זו אינה פנטזיה עבורה. קשה לי להאמין שאשה שחווה דיכוי ואלימות בחייה תרצה להכניס אלמנטים כאלה - גם אם סובלימטיביים, משחקיים - לחיי האהבה והמין שלה.

אפילו בגן אנחנו רואים ילדים שהם מנהיגים, וכאלה ש "נגררים"- מובלים.

אף אחד לא יודע מה זה אופי ומה זה טמפרמנט ואיך הם נוצרו: בגנים או מהחינוך או שניהם. אמרים שזה מתחלק בין גנים והשפעת סביבה אבל מה זה משנה כשאדם מבוגר ומזהה בעצמו תכונות כאלה?

אני קוראת תכונות כניעה לרצון של מישהו שרוב האנשים יחבבו אותו כל הזמן, כשהוא מוותר על מה שהוא רוצה אם משהו לא מאוד חשוב לו. זאת הכניעה שדיברתי עליה אצל האישה ההיא.
היא סיפרה שכולם תמיד אהבו אותה והיא ויתרה על הרבה דברים כדי להיות מקובלת. אותה אחת היתה הילדה הכי אהובה בגן ובבכיתה שלה כי לא רבה עם אף אחד. היא תמיד ויתרה.

ג'וזי כץ רצתה שאריק אינשטיין וקראוס יאהבו אותה.
היא ויתרה להם כל הזמן ואריק אינשטיין אהב אותה וכתב עליה דברים טובים. קראוס אהב אותה והתחתן איתה. היא יכלה לעמוד על שלה ולריב איתם ויכול להיות שהשלישיה היתה מתפרקת כמו הרכבים אחרים שמתפרקים.
יש דברים שנשים צריכות לא לותר ואחד מהם הוא מכות מבעל מסומם שמגיע לאשפוזים פסיכיאטרים לבתי חולים לחולי נפש ומה שהן יצרו ומגיע להן אבל הרצון הזה שכולם יאהבו אותן והכניעה הזאת קיימת אצל הרבה נשים.

לא נכון שילדים לא זוכרים איך הם היו בגן ובבית הספר. תמיד יש את הילדים האלה שלא אכפת להם מה האחרים רוצים וכדי להשיג את הצעצוע הם ידחפו ויכו ילדים אחרים ואת אלה שיותרו ויראו כניעה כדי שיאהבו אותם עד שזה מגיע לדבר שחשוב להם.
בלי קשר ממה זה נובע יש כאלה שהכניעה הזאת צריכה להיות מתועלת בדרך שתהיה טובה להם ויש דברים שצריך לותר עליה. בדסמ הוא אם הכניעה הזאת היא לגבר או לאישה.

הדבר הרע ברצון הזה שכולם יאהבו אותך ולותר לכולם הוא שלא עושים מה שרוצים אלא מביטים מה השאר חושבים. יש לי ידידה שברגע שאומרים לה לעשות משהו היא בודקת אם הוא יכולה לעשות ההיפך ממה שאמרו. היא נהנית שלא אוהבים אותה והיא פועלת נגד המוסכמות החברתיות.
כולם התרגלו לא להגיד לה מה לעשות כי היא תעשה ההיפך. לא אכפת לה אם כולם לא יסבלו אותה כל עוד היא עושה מה שהיא רוצה.

קראתי נחקר שבגיל הזה יש קשר מובהק לבין סגנון חינוך של ההורים להתנהגות הילדים.
הילדים הפופולאריים ביותר הם אלה שקבלו חינוך שלא היה נוקשה מדיי ולא מתיריני מדיי.
כאלה שקבלו מההורים שלהם אהבה, אבל גם ידעו לשים להם גבולות.

לפעמים נדמה לי שאנחנו לורחים כמובן מאליו את המהפכה הפנימיסטית.
אותו תהליך ארוך שיצר את התודעה שלנו שנשים, שערכן כאדם שווה לגברים.
התהליך הזה התחיל לפני כ 100 שנה בערך ויש לו קצב משלו בכל מיני מקומות.

לפני 50 שנה בערך, שג'וזי התחתנה. לא היה נהוג להגיש תלונה במשטרה.
ההורים רבים היו מעודדים נשים לשמור על שלום בית ולא לממש את הצרכים שלהן.
זה שגולדה הייתה ראש ממשלה, לא מנע מרב הנשים להיות משרתות בבית.
זה היה מאוד טבעי שאישה תתמוך ההעלה ולא תפתח את עצמה. כך היה נהוג.
תמיד היו יוצאות הכלל, אבל הן בהחלט העידו על הכלל.

הסיפור של סהרה מתארת הוא לפי כל הגדרה יחסים של גבר אלים ואישה מוכה.
לאישה יש יכולת לנהל את עצמה. אישה מדוכאת היא בלחץ ותתקשה לקבל החלטות.
כאשר אישה סובלת מדיכוי ואלימות, היא מרגישה חלשה, חסרת בטחון וערך עצמי.
ולכן היא מרגישה יותר חזק צורך בזה שמישהו אחר ידאג לה, ייחליט עבורה.
אני לא מסכימה שהיא נשארת שם מבחירה, בגלל אופי, או רווח משני שמהכניעות.
היא נשארת שם כי היא לא חשה חלשה, תלותית וחסרת יכולת לספק את צרכיה.

כניעות ביחסי שליטה איננה חולשה, היא צורך שאנשים בוחרים לממש.
אם אנחנו נוטנים לצורך שלנו להכנע או לשלוט , לשלוט בנו, נהיה אומללים.
BDSM זה סיפור אחר לחלוטין. BDSM איננו ביטול עצמי, אלא ביטוי עצמי.
רק אישה פמניסטית שמודעות לזכותה לבחור לבד, יכולה לעסוק ב BDSM.

מסכימה עם ימית.

באותה מידה לכל בני האדם יש יצר תוקפנות, אז מה, כולנו סאדיסטיים פוטנציאלים?
לא.
כל אדם לומד לנתב את היצר הזה לכיוונים שונים- חלקם יעשו סובלימציה ויתעלו את הדחף לכיוונים לגיטימיים כמו ספורט או בדסמ וחלקם ינתבו את הדחף לכיוונים לא לגיטימיים כמו אונס, תוקפנות אלימה, התעללות בנשים וכו'. חלקם יתעלו את הדחף בגלל "אני" פגום כלפי עצמם בין אם בבדסמ או בהרס עצמי אחר (תלוי כמובן באיזו רמה התוקפנות אצל האדם וכמה הוא מדחיק אותה) וחלקם יתעלו את זה למערכות יחסים הרסניות.

אגב, לא כל מי שנמצא במערכת יחסים הרסנית כביכול כלפי חוץ, היא אכן כך עבורו.

לא מסכימה איתך, ענבל. לא נשמע לי שמה שהדוגמה שסהרה הביאה היא של גבר אלים ואישה מוכה. ולעיתים גם אם המניעים להשארותה שם ומרכיבי המערכת הם רעים, עדיין יש רווח משני. דברים רבים יכולים להתקיים זה לצד זה.

לפעמים נדמה לי שאנחנו לורחים כמובן מאליו את המהפכה הפנימיסטית.
אותו תהליך ארוך שיצר את התודעה שלנו שנשים, שערכן כאדם שווה לגברים.
התהליך הזה התחיל לפני כ 100 שנה בערך ויש לו קצב משלו בכל מיני מקומות.

הסיפור של סהרה מתארת הוא לפי כל הגדרה יחסים של גבר אלים ואישה מוכה.
לאישה יש יכולת לנהל את עצמה. אישה מדוכאת היא בלחץ ותתקשה לקבל החלטות.
כאשר אישה סובלת מדיכוי ואלימות, היא מרגישה חלשה, חסרת בטחון וערך עצמי.
ולכן היא מרגישה יותר חזק צורך בזה שמישהו אחר ידאג לה, ייחליט עבורה.
אני לא מסכימה שהיא נשארת שם מבחירה, בגלל אופי, או רווח משני שמהכניעות.
היא נשארת שם כי היא לא חשה חלשה, תלותית וחסרת יכולת לספק את צרכיה.

כניעות ביחסי שליטה איננה חולשה, היא צורך שאנשים בוחרים לממש.
אם אנחנו נוטנים לצורך שלנו להכנע או לשלוט , לשלוט בנו, נהיה אומללים.
BDSM זה סיפור אחר לחלוטין. BDSM איננו ביטול עצמי, אלא ביטוי עצמי.
רק אישה פמניסטית שמודעות לזכותה לבחור לבד, יכולה לעסוק ב BDSM.