שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

למה להמשיך ולפגוע בקורבן?

דלפי דולפת
לפני 17 שנים • 2 בינו׳ 2007

זאלופון מזל שאתה קיים

דלפי דולפת • 2 בינו׳ 2007
אחרת היו צריכים להמציא אותך
תודה
huan
לפני 17 שנים • 2 בינו׳ 2007
huan • 2 בינו׳ 2007
זאלו הנקודה תמיד היתה שזה לא מגיע לאף אחת ושבסופו של דבר תהיה מידת האחריות שלהן לכך שהן "איפשרו" את קיומו של המצב אשר תהיה. לא אותן צריך להעניש,לא אותן יש לתקוף והן לא הזונות שצריך להרחיק מהחברה. (אותו הדבר דרך אגב לגבי סאבים והו אבר)
עוגיעוגי​(לא בעסק)
לפני 17 שנים • 2 בינו׳ 2007
עוגיעוגי​(לא בעסק) • 2 בינו׳ 2007
כן, גם אותי מאד מרגיז כשאנשים מרשים לעצמם לתקוף ולשפוט ושכל אחד חושב שהוא יודע בדיוק מה קרה ובעיקר מרגיש יותר קדוש מהאפיפיור.
נראה לי לגיטימי שאנשים שנפגעו יתמודדו בין השאר בהשתפכות על גבי בלוגים ופורומים ונראה לי לגיטימי שיעשו זאת גם כדי לעורר מודעות ולנסות למנוע פגיעות אצל אנשים אחרים.

אבל, מה שהכי מרגיז אותי הוא השימוש הקלוקל בכל מיני מונחים שהקשר ביניהם מקרי לחלוטין ויוצר זילות של המשמעות האמיתית שלהם, כמו אונס וקורבן.

מה שחשוב להבין הוא שאדם המרגיש כקורבן לא הופך אוטומטית לקורבן – הוא סובל מ"תחושת קורבן" או מה שהרבה אוהבים לקרוא לו "התקרבנות", אבל זה לא אומר שבאמת מישהו כפה עליו דבר שהוא לא רצה, זה לא אומר שהוא לא אחראי במידה זו או אחרת לתחושות שלו.

שיטת המדידות – גם היא לא מקובלת עליי, לא נראה לי לגיטימי לומר באותה נשימה – ניצול שואה, אונס, התעללות ו"מנעו ממני אפטרקייר!"
אדם ששרד במחנה ריכוז ואדם שהצליח להסתתר במרתף במשך כמה שנים ולצאת בתום המלחמה – שניהם ניצולי שואה ולא ניתן למדוד את מידת הסבל שלהם, שניהם קורבנות של פשע אכזרי כנגד האנושות.
אישה שנחטפה ברחוב ונאנסה ואישה שחיה עם בן זוג שלא הרים עליה יד, רק אמר לה במשך כל יום שאם היא לא תשוב לבית מהעבודה, היא תמצא את ילדיה ללא רוח חיים – שתיהן קורבנות של פשעים נתעבים ואלימים. העובדה שבמקרה אחד האלימות היא פיזית ובשני לא – אינה משנה את העובדה ששתיהן הסתכלו למוות בעיניים.

בנוסף, העובדה שאדם מתהדר בנוצות הפוסט טראומה, עדיין לא הופכת אותו לקורבן.
אנשים בנויים רגשית בצורה שונה לחלוטין זה מזה.
אני מכירה בחורות שאחרי זיון חד פעמי היו משוכנעות שהן מצאו את אהבת חייהן וכשהבחור לא רצה לראות אותן שוב, הן ירדו מהפסים, עד כדי נסיונות התאבדות.
יש כאלה שיגידו שהן מטומטמות, יש כאלה שיגידו שהן חלשות, שהן עברו טראומה קשה כי הן שיחזרו את חרדת הנטישה מימי אנטיוכוס – הן עדיין לא קורבן כי הגבר ההוא לא כפה עליהן דבר.

פוסט טראומה היא דבר שקורה לאחר טראומה אבל הטראומה אינה תוצר ישיר של פשע שנגרם על ידי אדם אחר.
העובדה שהופכת אדם לקורבן של התעללות או אונס היא אך ורק בגלל שהוא עבר תהליך של כפייה על ידי אדם אחר –
המשמעות של המילה קורבן לא הופכת את אותו אדם אוטומטית למסכן וחלש, ההתמודדות שונה בין אדם לאדם.

ישנם דברים שהם שחור לבן, כמו המילה "בהסכמה" – היא אינה ניתנת לפרשנות.
לעומת זאת, כל שאר תחומי הבדס"מ הם עניין של טעם. אם נחזור לדוגמא של האפטרקייר, יש כאלה שלא יכולים בלי זה, יש כאלה שלא מזיז להם ויש כאלה שירביצו לשולט/ת שלהם אם הם יעיזו להתקרב אליהם אחרי סשן.
לכן, לא מקובל עליי שכל מי שלא קיבלה את הבדס"מ שהיא חולמת עליו, תהפוך את זה בהינף יד לאונס או התעללות. (כנ"ל לגבי גברים).
זה הפך למעין אופנה כזו, להתבכיין כל יום אכלו לי-שתו לי- למאסטר לא היו מספיק פלאגים- הוא אוכל סנדויצ'ים בזמן סשן!
מה שכל המתבכיינים האלה לא מבינים, הוא שיש השלכות לטווח רחוק לשטויות שלהם.
ההשלכה השולית שביניהם היא מה שזה גורם לקורבנות אמיתיים להרגיש –
כן, בא לי לפעמים לפרק את המחשב, לשלוף איזה בכיין/ית בצוואר ולצרוח – "יא זונה, הסתכלת פעם למוות בעיניים?!"
אבל זאת רק אני וזו בעיה שלי ושל מי שמרגיש כמוני, אנחנו יכולים לבחור לא לקרוא את הדברים הללו, אין לזה השפעות מרחיקות לכת.

אבל ההשלכה הגדולה והבעייתית של שרשור התבכיינות שכזה הוא שהקהילה מתחילה להתעייף מהכמויות ואז פשעים אמיתיים מתקהים, נעלמים, נופלים בין הכיסאות, לא מאמינים יותר לאנשים שבאמת עברו תקיפה, הם לא יקבלו תמיכה מהסביבה וגם המערכת המשפטית תיקח את זה בחשבון.

אני לא יודעת עד כמה אנשים מודעים לכך אבל כשמתנהלת חקירה משטרתית ומשפטית, קיימים שוטרים ועורכי דין שהתפקיד שלהם הוא לגלוש באתרים ולאסוף עדויות גם מהסוג הזה.
גובים עדויות מסוגים שונים, עדים מומחים, מנהלי אתרים, חברי קהילה וכיו"ב.
כך שצריך להבין שכל פתיחת שרשור שכזה היא סוג של חוסר אחריות.
מצד שני, אנשים שהופכים כל סשן מאכזב/מערכת יחסים מאכזבת לפשע נתעב – לא בדיוק מסוגלים לקחת אחריות אישית, אז למה אני מצפה שהם יקחו אחריות על הפוסטים שלהם?
הם הרי מכורים לפוסט טראומה...
huan
לפני 17 שנים • 2 בינו׳ 2007
huan • 2 בינו׳ 2007
עוגי העניין הוא שאנחנו לא מתעסקים פה נכון לעכשיו בעינבר אלה דנים בדיוק באותה סוגיה שבה נדו כאן כבר רבות והיא אחריות הדום ואחריות הסאבית במקרה של התעללות נפשית/פיזית כזאת או אחרת.
וזו אכן חוסר הסכמה עקרונית שלא קשורה למקרה זה או אחר...היה לנו פה כבר את המעגל ההתעללות וגם במקרה התאורתי לא הגיעו להסכמה על הסוגיה.

מעבר לזה אני מסכים איתך שפוסטים בסגנון "הדום שלי התעלל בי כי הוא חסם אותי במסנגר" או "סכנה-דום שלא מתחייב למונוגמיה" זו אכן זילות נוראית בכל המושג ובאותם אנשים שפתחו פוסטים כאלה,נכנסו ובצדק.
עוגיעוגי​(לא בעסק)
לפני 17 שנים • 2 בינו׳ 2007
עוגיעוגי​(לא בעסק) • 2 בינו׳ 2007
אני הגבתי לדברים שעינבר כתבה, לא לגבי הדיון שאתה עסקת בו.
אם תלך אחורה למה שהיא כתבה בתחילת הפוסט תראה שעניתי בדיוק על זה.
Dolfi
לפני 17 שנים • 2 בינו׳ 2007
Dolfi • 2 בינו׳ 2007
זאלופון כתב/ה:
D_o_l_f_i_n_a כתב/ה:

לשם המיקוד: כשאני מדברת על מערכת יחסים אלימה ומשווה את מה שנשאר אחריה למה שנשאר אחרי אונס, אני מדברת על מערכת יחסים א-ל-י-מ-ה. כזו ששמה את האישה במצב בו היא מאויימת פיזית ולא כלכלית, או חברתית. הסיפור של עינבל\עינבר\וואט אבר - גם בעניין הניקים לא יזיק קצת מיקוד כי לא ברור לי מה קורה פה - הוא לא הדבר אליו התייחסתי, אלא הויכוח על השוני בין מי שנאנסה לבין מי שנאנסה שוב ושוב. וכן, יש הבדל, זו שנאנסה שוב ושוב יכלה בחלק גדול מהמקרים למנוע את האונס הבא בכך שהייתה קמה והולכת, מגישה תלונה וכו'... אבל גם זו לא הנקודה. אני לא שופטת אף אחת מהן והדיון סביב למי מגיע להיאנס יותר ולמי פחות מגוחך בעיני. הנקודה היא שבסופו של יום, ככלות הכל, שתיהן נותרות עם תחושות מאוד דומות ולתחושות האלו יש זכות קיום אצל שתיהן.

מקובל. לפי מה שאני ראיתי, הדיון שהתפתח לא היה סביב "למי מגיע להיאנס יותר ולמי פחות" וגם לא סביב התחושות או הלגיטימיות שלהן, אלא סביב המידה בה היתה לאדם יכולת לבחור ולשנות את מצבו. מהבחינה הזו, לנאנסת חופש בחירה מוגבל יותר מאשר לאשה מוכה, שלה חופש בחירה מוגבל יותר מאשר לאשה שנשארת בזוגיות למרות שאין נסיבות חיצוניות מאיימות הלוחצות עליה לעשות זאת. אם הנקודה שלך היא שזה לא "מגיע" לאף אחת ושהתחושות הן דומות, אין בינינו ויכוח.


זו אכן הנקודה. היו תגובות שהציגו את הכפייה החד משמעית שנעשתה במקרה של הנאנסת כלגיטימציה להיות קורבן ולחוות תחושות של קורבן ואפילו (לא עלינו) להתנהג אחרי האונס כמו קורבן. כאשר לזו שעברה רק התעללות אין לגיטימציה לעשות כמו חברתה - כי זו האחרונה יכלה לבחור במידה מסויימת. על הדיון הזה הגבתי.

ועוגי - כל מילה בקוקי.
תמונה כפרית
לפני 17 שנים • 2 בינו׳ 2007

מילים כדורבנות

תמונה כפרית • 2 בינו׳ 2007
גורו כתב/ה:
חברים ...קצת חמלה.

העובדה הקשה היא שיש בחורה שמרגישה פגועה עד עמקי נשמתה , שחייה התערערו ,ששיווי המשקל שלה הופר, והיא בעצמה לא תמיד מבינה מה קרה ומי אשם - הרגשה קשה.

ויכול להיות שהיא "אשמה" בחוסר קריאת המפה ,ויכול להיות שהוא אשם בהתעללות , אבל כל זה לא משנה את העובדה שהיא פגועה. ורמת הפגיעות כאן היא כגודל הנתינה, מאוד עמוקה.

אז כל מה שצריך זה קצת עדינות ורוך, מותר לבקר, מותר להציע ,אבל בצורה בונה.
ומי שנמאס לו -שלא יקרא. (למי שלא יודע , כלובי כבר לא עושה בוחני פתע על כל הפרסומים )

תמיד תחשבו מה היה קורה אם זו היית את או אם זו היתה אחותך הקטנה.

חמלה אנשים קצת חמלה.
Uranus
לפני 17 שנים • 3 בינו׳ 2007

אפילוג

Uranus • 3 בינו׳ 2007
אחרי כול הסימפוזיון, ההוכחות המתמטיות, הדיונים הפילוסופיים ויצירת סרגלים כמעט מדעיים למי רשאי לחוש כקורבן וכמה...

צריכות להישאל מספר שאלות מאד פשוטות:

1. האם מי שהיה קורבן רוצה להמשיך לחיות כקורבן ?
2. האם יש רווח כלשהו בלשמר את תחושת הקורבן ?
3. האם אותו רווח גדול מידי כדי לשלם את המחיר הכואב כביכול בלוותר על תחושת הקורבן,
אם יש אפשרות אחרת ?
טוהר0​(נשלטת)
לפני 17 שנים • 3 בינו׳ 2007
טוהר0​(נשלטת) • 3 בינו׳ 2007
גורו כתב/ה:
חברים ...קצת חמלה.

העובדה הקשה היא שיש בחורה שמרגישה פגועה עד עמקי נשמתה , שחייה התערערו ,ששיווי המשקל שלה הופר, והיא בעצמה לא תמיד מבינה מה קרה ומי אשם - הרגשה קשה.

ויכול להיות שהיא "אשמה" בחוסר קריאת המפה ,ויכול להיות שהוא אשם בהתעללות , אבל כל זה לא משנה את העובדה שהיא פגועה. ורמת הפגיעות כאן היא כגודל הנתינה, מאוד עמוקה.

אז כל מה שצריך זה קצת עדינות ורוך, מותר לבקר, מותר להציע ,אבל בצורה בונה.
ומי שנמאס לו -שלא יקרא. (למי שלא יודע , כלובי כבר לא עושה בוחני פתע על כל הפרסומים )

תמיד תחשבו מה היה קורה אם זו היית את או אם זו היתה אחותך הקטנה.

חמלה אנשים קצת חמלה.


כל הכבוד לך, איש. כל מילה בסלע. ואין זה חשוב אם ה "מתלוננות הסדרתיות" צודקות או טועות.
פשוט קצת חמלה... האכזריות כאן שוברת גבולות.
תמונה כפרית
לפני 17 שנים • 3 בינו׳ 2007

Re: אפילוג

תמונה כפרית • 3 בינו׳ 2007
[size=9]
Uranus כתב/ה:
אחרי כול הסימפוזיון, ההוכחות המתמטיות, הדיונים הפילוסופיים ויצירת סרגלים כמעט מדעיים למי רשאי לחוש כקורבן וכמה...

צריכות להישאל מספר שאלות מאד פשוטות:

1. האם מי שהיה קורבן רוצה להמשיך לחיות כקורבן ?
2. האם יש רווח כלשהו בלשמר את תחושת הקורבן ?
3. האם אותו רווח גדול מידי כדי לשלם את המחיר הכואב כביכול בלוותר על תחושת הקורבן,
אם יש אפשרות אחרת ?


יש אנשים השואבים נחמה מלהיות קורבן. זה גם מוריד מהם את תחושת האחריות. הרי אני קורבן, אני לא אשם במה שקרה לי. אני יודעת שיהיה מי שלא יאהב את מה שאני אומרת אבל גם לקורבן יש חלק לא קטן בכלל בהפיכתו לכזה, ורק שינוי גישה מחשבתי וריגשי ע"י הקורבן יוציאו אותו מהסטטוס הזה. לאנשים פוגעניים יש חוש "ריח" מיוחד הנועד "לצוד" קורבן מתאים. הם יודעים "לקרא" את נקודות התורפה, ולהשתמש בהם. ובדיוק מנקודה זו אני מפילה "האשמה" על הקורבן. מותר לבכות ולצעוק ולמחות, אבל באיזושהי נקודה יש לאסוף את עצמך ולעשות מעשה, ללכת לקבוצת תמיכה (כמו שאני עשיתי) לשנות צורת חשיבה והתייחסות עצמית, ולהתנפל על החיים מחדש, הפעם מנקודת חוזק חדשה, מראיה אחרת, טובה יותר של עצמך ואחרים, משם כבר הרבה יותר קשה לפול למלכודת שטומנים פוגענים למינהם.