למה להמשיך ולפגוע בקורבן?

לכל הרוחות, מה זה "לשמר" את תחושת הקורבן? מי שעברה התעללות היי תה קורבן, נקודה. עכשיו עליה ללמוד כיצד לא להיות כזאת בעתיד. לא להרשות, או לפחות לעשות כמיטב יכולתה שלא להרשות. להכנס בנשים שעברו התעללות וחשות כקורבנות- זה לא הפיתרון.

קודם כל- הרבה אמפטיה, ותוך כדי- לחזק. ואם לא בראש שלך להיות קבוצת תמיכה- סבבה- אל תגיב. אבל אם הרצון שלך הוא באמת לעזור לאותן נשים, ולא לסתום להן את הפה כי לך לא נוח לשמוע על גברים מתעללים, אתה צריך להבין שהן צריכות לעבור את כל השלבים.

1. קודם כל להפסיק להאשים את עצמן במה שקרה, להבין שהוא הפוגע, ושזה לא הגיע להן.

2. לכעוס עליו.

3. להבין את ההבדל בין אשמה לאחריות, ולקחת אחריות על החלק שלהן במערכת. מכאן הן יכולות ללמוד איך לעשות דברים אחרת, ולהתחזק.

אבל חליק- תפסיקו להכנס כאן בקורבנות, ולהתעלל בהן פעם שניה. זה לא מגיע להן.

אבל, מה שהכי מרגיז אותי הוא השימוש הקלוקל בכל מיני מונחים שהקשר ביניהם מקרי לחלוטין ויוצר זילות של המשמעות האמיתית שלהם, כמו אונס וקורבן.

מה שחשוב להבין הוא שאדם המרגיש כקורבן לא הופך אוטומטית לקורבן – הוא סובל מ"תחושת קורבן" או מה שהרבה אוהבים לקרוא לו "התקרבנות", אבל זה לא אומר שבאמת מישהו כפה עליו דבר שהוא לא רצה, זה לא אומר שהוא לא אחראי במידה זו או אחרת לתחושות שלו.

שיטת המדידות – גם היא לא מקובלת עליי, לא נראה לי לגיטימי לומר באותה נשימה – ניצול שואה, אונס, התעללות ו"מנעו ממני אפטרקייר!"
אדם ששרד במחנה ריכוז ואדם שהצליח להסתתר במרתף במשך כמה שנים ולצאת בתום המלחמה – שניהם ניצולי שואה ולא ניתן למדוד את מידת הסבל שלהם, שניהם קורבנות של פשע אכזרי כנגד האנושות.
אישה שנחטפה ברחוב ונאנסה ואישה שחיה עם בן זוג שלא הרים עליה יד, רק אמר לה במשך כל יום שאם היא לא תשוב לבית מהעבודה, היא תמצא את ילדיה ללא רוח חיים – שתיהן קורבנות של פשעים נתעבים ואלימים. העובדה שבמקרה אחד האלימות היא פיזית ובשני לא – אינה משנה את העובדה ששתיהן הסתכלו למוות בעיניים.

בנוסף, העובדה שאדם מתהדר בנוצות הפוסט טראומה, עדיין לא הופכת אותו לקורבן.
אנשים בנויים רגשית בצורה שונה לחלוטין זה מזה.
אני מכירה בחורות שאחרי זיון חד פעמי היו משוכנעות שהן מצאו את אהבת חייהן וכשהבחור לא רצה לראות אותן שוב, הן ירדו מהפסים, עד כדי נסיונות התאבדות.
יש כאלה שיגידו שהן מטומטמות, יש כאלה שיגידו שהן חלשות, שהן עברו טראומה קשה כי הן שיחזרו את חרדת הנטישה מימי אנטיוכוס – הן עדיין לא קורבן כי הגבר ההוא לא כפה עליהן דבר.

פוסט טראומה היא דבר שקורה לאחר טראומה אבל הטראומה אינה תוצר ישיר של פשע שנגרם על ידי אדם אחר.
העובדה שהופכת אדם לקורבן של התעללות או אונס היא אך ורק בגלל שהוא עבר תהליך של כפייה על ידי אדם אחר –
המשמעות של המילה קורבן לא הופכת את אותו אדם אוטומטית למסכן וחלש, ההתמודדות שונה בין אדם לאדם.

ישנם דברים שהם שחור לבן, כמו המילה "בהסכמה" – היא אינה ניתנת לפרשנות.
לעומת זאת, כל שאר תחומי הבדס"מ הם עניין של טעם. אם נחזור לדוגמא של האפטרקייר, יש כאלה שלא יכולים בלי זה, יש כאלה שלא מזיז להם ויש כאלה שירביצו לשולט/ת שלהם אם הם יעיזו להתקרב אליהם אחרי סשן.
לכן, לא מקובל עליי שכל מי שלא קיבלה את הבדס"מ שהיא חולמת עליו, תהפוך את זה בהינף יד לאונס או התעללות. (כנ"ל לגבי גברים).
זה הפך למעין אופנה כזו, להתבכיין כל יום אכלו לי-שתו לי- למאסטר לא היו מספיק פלאגים- הוא אוכל סנדויצ'ים בזמן סשן!
מה שכל המתבכיינים האלה לא מבינים, הוא שיש השלכות לטווח רחוק לשטויות שלהם.
ההשלכה השולית שביניהם היא מה שזה גורם לקורבנות אמיתיים להרגיש –
כן, בא לי לפעמים לפרק את המחשב, לשלוף איזה בכיין/ית בצוואר ולצרוח – "יא זונה, הסתכלת פעם למוות בעיניים?!"
אבל זאת רק אני וזו בעיה שלי ושל מי שמרגיש כמוני, אנחנו יכולים לבחור לא לקרוא את הדברים הללו, אין לזה השפעות מרחיקות לכת.

שירשור חשוב מאוד. זו כבר תקופה שאני שמה לב שנשים שעברו התעללות בקהילה מנסות לפרוק זאת בפורומים, ומקבלות, לפחות חלקית, תגובות משתיקות שאומרות שזה אינו המקום.

אני מבינה את נקודת הראות של ענבל ותומכיה. מבינה גם את הצד של טי'צר ותומכיו.


אז רוצה לשאול אותכם- כחברי האתר- איפה זה כן לגיטימי שהן תפרוקנה ותעבורנה את התהליך? בבלוג שלהן? בפורומים סגורים? איפה לא ישתיקו אותן ויתנו להן (לנו) לעבור את תהליך בו שיקופם של אחרים הוא חשוב, ואפילו הכרחי?