למה להמשיך ולפגוע בקורבן?

שימו לב שכול התגובות המתגוננות לתגובות של זאלו, של טיצ'ר ושלי מלאות בדיעות וסילופים.

האם אמרנו שהקורבן "אשם" ? אני בכלל לא הזכרתי את המילה אשמה לאורך הפוסט הזה.
האם אמרנו ש"נמאס" ?

והעוקצנות שנראית לעין ע"י הקורא היא בעיני הקורא בלבד מתוך מי שהוא וחוסר הרצון שלו להתמודד עם הדברים הכתובים.

מה שאני רואה בתגובות שלנו זה דוקא מחויבות חסרת פשרות לכותבת הפוסט או לכול מי שחי את חייו כקורבן. זו מחויבות לא להיות PC אלא לשקף באמת את מה שהוא משדר וכמה שזה לא משרת אותו בשום צורה להמשיך להתקרבן.

גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו.
ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית.

אין ספק שמי שחווה או חוותה התעללות או ניצול אינה אשמה במה קרה לה אלא רק המתעלל אשם.

אבל כולנו צריכים לפעמים לשאול את עצמנו - מי אנחנו היינו באותה סיטואציה שזה מה שקרה לנו ?
אילו תהליכים בחיים שלנו קדמו לאותו רגע נוראי שבו חווינו את מה שחווינו שיתכן שהביאו אותנו למצב הזה. כמה שזה קשה וכמה שזה נוגד כול היגיון.
ולמה צריך לעשות את זה ?
כי להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה.
בעיקר כשלא לוקחים איזושהי אחריות על החיים שלנו.

ודבר נוסף - אני לא מבקר אף אחד שהיה קורבן כשהוא בא לספר ולשתף. אבל אני כן אשקף, אציב מראה, ואהיה הכי חסר פשרות כשבן אדם בוחר, אחרי אותה חוויה, להמשיך "להתקרבן". ואני עוד יותר אבקר את מי שמזדהה איתו ותומך בו, ויחד איתו מאשים את כול העולם על מר גורלו.

מי שמזדהה עם מתקרבן זה או בגלל שהוא עצמו לא מסוגל להתמודד אם מי שהוא היה בסיטואציה דומה או שזה משרת אותו להמשיך ולהקטין את המתקרבן ע"י לרחם עליו ולהציב לו תקרת זכוכית ולא לאפשר לו לגדול.

בעיניי האנשים הכי מחויבים לחיים ולהתפתחות של פותחת הפוסט או כול מי שחי או חיה כקורבן הם דוקא אלה שמשקפים באוטנטיות וחוסר פשרות את מה שהם רואים.

אין שום דבר אצילי בלסבול או להיות קורבן.

אני לא חושבת שכל התגובות היו כי נמאס לאנשים לקרוא פוסטים יבבניים. אני חושבת שמרבית התגובות "הלא נעימות" היו דווקא של כאלה שניסו להראות דרך אחרת, שאמרו את האמת הלא נעימה על הנוחות שבלהאשים ובאי לקיחת אחריות. תגובות שלא עודדו המשך התפלשות בררחמים עצמיים שבתחושת הקורבן הנצחי.
את חושבת שבכל פעם שנאמרים דברים שלא נוחים לנו, מטרתם היא פגיעה ?

אני חושבת שהכל תלוי במה אנחנו רוצים ובוחרים לקחת ולהפיק מכל דבר.

שימו לב שכול התגובות המתגוננות לתגובות של זאלו, של טיצ'ר ושלי מלאות בדיעות וסילופים.

האם אמרנו שהקורבן "אשם" ? אני בכלל לא הזכרתי את המילה אשמה לאורך הפוסט הזה.
האם אמרנו ש"נמאס" ?

והעוקצנות שנראית לעין ע"י הקורא היא בעיני הקורא בלבד מתוך מי שהוא וחוסר הרצון שלו להתמודד עם הדברים הכתובים.

מה שאני רואה בתגובות שלנו זה דוקא מחויבות חסרת פשרות לכותבת הפוסט או לכול מי שחי את חייו כקורבן. זו מחויבות לא להיות PC אלא לשקף באמת את מה שהוא משדר וכמה שזה לא משרת אותו בשום צורה להמשיך להתקרבן.

גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו.
ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית.

אין ספק שמי שחווה או חוותה התעללות או ניצול אינה אשמה במה קרה לה אלא רק המתעלל אשם.

אבל כולנו צריכים לפעמים לשאול את עצמנו - מי אנחנו היינו באותה סיטואציה שזה מה שקרה לנו ?
אילו תהליכים בחיים שלנו קדמו לאותו רגע נוראי שבו חווינו את מה שחווינו שיתכן שהביאו אותנו למצב הזה. כמה שזה קשה וכמה שזה נוגד כול היגיון.
ולמה צריך לעשות את זה ?
כי להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה.
בעיקר כשלא לוקחים איזושהי אחריות על החיים שלנו.

ודבר נוסף - אני לא מבקר אף אחד שהיה קורבן כשהוא בא לספר ולשתף. אבל אני כן אשקף, אציב מראה, ואהיה הכי חסר פשרות כשבן אדם בוחר, אחרי אותה חוויה, להמשיך "להתקרבן". ואני עוד יותר אבקר את מי שמזדהה איתו ותומך בו, ויחד איתו מאשים את כול העולם על מר גורלו.

מי שמזדהה עם מתקרבן זה או בגלל שהוא עצמו לא מסוגל להתמודד אם מי שהוא היה בסיטואציה דומה או שזה משרת אותו להמשיך ולהקטין את המתקרבן ע"י לרחם עליו ולהציב לו תקרת זכוכית ולא לאפשר לו לגדול.

בעיניי האנשים הכי מחויבים לחיים ולהתפתחות של פותחת הפוסט או כול מי שחי או חיה כקורבן הם דוקא אלה שמשקפים באוטנטיות וחוסר פשרות את מה שהם רואים.

אין שום דבר אצילי בלסבול או להיות קורבן.

גם אף אחד מאיתנו לא אמר שבן אדם צריך "להאשים" את עצמו על מה שקרה לו.
ודרך אגב דולפי - גם האשמה והחמרה עצמית היא סוג של התקרבנות - ואני יודע את זה מתוך כ- 20 שנות החמרה עצמית.

ולמרות זאת, אם מישהי תכתוב שהיא שונאת את עצמה ומרגישה אשמה במה שקרה לה, היא לרוב תזכה לתגובות הרבה יותר מלטפות ומחבקות נוסח "את לא אשמה"... אבל אם מישהי מעזה שלא להאשים את עצמה יותר מידי, אז לא, אפ אפ אפ, גיברת?! איפה האחריות שלך?! הזעיקו מייד את מיליציית הכלוב, יש פה מתקרבנת שלא כחוק!

סתם נקודה למחשבה.

נניח אפילו שמי שיש לה שכל ישר ובריאות נפשית לא הייתה נפגעת.
מה זה משנה עכשיו ?

אני מבחינה שזה מעורר לפעמים רגשות קשים, לקרוא אותן.
כולל כעס על האישה שנפגעה מכל מיני סיבות (הגיוניות או לא).
ולכל אחת ואחד יש זכות לכתוב כל מה שעולה על דעתן/ם.
אבל התגובות כאן לנשים שנפגעו הו פשות פוגעיות עד רוע לב.

יש נשים שנפגעו וזה כאב שלא אפשרי לתאר.
זה לבכות שעות במשך היום והתעורר בוכה מסיוטים בלילה.
להתאוש זה לבנות מחדש את כל תפיסת עולמך שהתעערערה
זה לאבד את האמון בעצמך, בגברים ולנסות לבנות אותו.

וצריך מקום לעשות זת זה. אני עשיתי את זה כאן
כי לא הרגשתי נח לדבר על BDSM במקמות אחרים.

עכשיו את קורבן ולא משנה כמה אחריות תקחי, את פגועה.
זה לא סקסי, זה לא משדר עוצמה, אבל זה בהחלט בונה אותה.
זה לא משדר אינטלגנציה, אבל זה בהחלט מפתח אותה.
זה לא משדר בריאות נפשית, כי זה המקום שלי להתפרק.
ולא שדרתי אחריות, כי הייתי צריכה להתמודד עם חוסר האונים.
(מה שנתיי לו בטעות, אני יכולתי ללמוד איך לא לתת,
אבל על מה שנלקח ממני בלי שבחרתי בכך, לא יכולתי לשלוט.
וזה היה תהליך ארון וכואב שעברתי בבלוג ובפורמים.
לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם.

ואני קוראת היום את חוסר הסבלנות כלפי נשים שנפגעו וזה צורם.
ולפעמים זה אפילו מחשבה שאם תסבירי שזה בגללה, אז זה יתקן משהו.

1. אין לכן ולכם מושג מה מידת האשמה של הקורבן.
אנחנו לא מציגות כאן עדיות, אלא בדלי תחושות, כאב, בלבול.

2. אין לכם מושג מי הקורבן, כי אתן קוראות אותה אחרי ההתעללות.
אתם פגשים אותה בתקופה של חולשה, פגיעות וחוסר בטחון עצמי.
וכל אלה הם גם ההרעה במצב הנפשי כתוצאה מהפגיעה עצמה.

3. מישהי הייתה מעיזה לכתוב לאישה שעברה אונס שהיא יבבנית ?
והתעללות זה אונס, זה אונס מתמשך וחוזר.


בקיצור, אני כותבת וכותבת וחשה חסרת מילים.
זה אף פעם לא צורך של הקורבן שיגידו לה שהיא אשמה בזה
וזה בטח לא צורך שלה שיגידו לה ללכת ליבב במקום אחר.

אז אם אתם לא רוצות להוסיף על הכאב של מי שכבר כואב לו,
תתאפקו. אף אחד לא מאלץ כאן מישהו לקרוא, תנו להן מקום.

אם יש תהליך נפשי ומסקנות אישיות,
הן לא יגיעו בגלל ההודעה של זר בפורום.

אבל כשמדובר בלחיות את החיים שלנו כמו שאנחנו רוצים ואוהבים, בחופש ועוצמה האם באמת מושגים של אומץ, קושי וכאב (שכולם מושגים סובייקטיביים כמובן) בכלל רלוונטיים ?