| RIS |
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
הדרך הארוכה והמתפתלת - סיפור 7א
.
סיפור 7 - ענני סערה (חלק א') שקיפות הנשמה היא אחת ממתנות הבריאה היקרות ביותר. העיניים, גם בהיותן מצועפות, משמשות כמבוא לתוך מבוך של ריבוא ריבואות מראות שמוצבות ומפותלות זו אל זו. ומי שיודע לרכב על ראשה של קרן אור יכול בסוף כל ההתבקעויות האלה לרחף אל מחוזות סמויים ומופלאים...לראות אל תוך הנשמה. וזהו פרדוקס הראיה: שהרי לראות פנימה אפשר רק באמצעות העיניים, עיני המתבונן. אלא שאף הן אינן אלא קְצֵה קָצֵהּ של המעלית שמסיעה פעימות לב מתוך עמקי הנשמה אל העולם שמחוצה לה. הווה אומר, לראות פנימה אפשר רק ואך ורק מבפנים. אין זה אלא עם הנשמה שיכול אתה להתבונן אל תוך הנשמה. ******************************************************************************* ...וכשהגיע הרגע למבחן, היה זה כמו כל מבחן אחר שהיו צריכים לעבור. שניהם ידעו היטב, והידיעה הזו היתה מיוחדת להם, שכל התנסות חדשה, נוספת, כל מחסום זר שמזיזים הצידה איננו רק עליית דרגה עבורה אלא גם עבורו. שהם יחד בדבר הזה. עד הסוף. הוא לא היה עדיין במקום הזה. וגם לוּ היה בו עם אחרת לא היה הדבר מעלה ומוריד. איתה הכל היה חדש. איתה הכל היה בתולי. זה היה הדבר שכה נגע בו כשהכיר אותה לראשונה. היותה חפה מכל דיעות קדומות וגם מכל תגובה אוטומטית. איתה היה צריך לבחון גם את עצמו בכל רגע. איתה הוא היה צריך להיות חד ומנומק ובהיר. היא לא קיבלה דבר כמובן מאליו. והוא אהב לגלות את המיטב שבו בהתהוותו מהכוח אל הפועל. ומצד שני, זה בדיוק היה הדבר שכה משך אותה אליו. הוא כבש וחזר וכבש אותה כל פעם מחדש. מעולם לא נרדם בשמירה ולא בא אליה על סמך תהילת העבר. כל פעם מחדש היה מכניע אותה אליו וכמה התענגו על זה שניהם.... ואולי לא צריך לקרוא לזה מבחן. אולי צריך לקרוא לזה כיבוש פיסגה. או מעמקים שעוד לא צללו לתוכם. כשאמר לה שהנה, בקרוב, בקרוב מאוד, היה נדמה לה שפניו החוירו. היא עצמה הרגישה כאילו צנחה בתוכה אבן כבדה מאוד, אבן שירדה ממרומי בית החזה והתיישבה בשיפולי בטנה . בזמן שבישר לה עמדה מולו, בעינים מושפלות, כדרכה, ומיד ביקשה רשות לשבת לפני שתיפול. ............................................................................................................. כמו שריגים של גפן השולחים קנוקנות רכות אך חזקות להחריד, כמו קורי משי שדקותם כמעט חותכת בבשר, כך הלכה ועטפה אותה אדנותו, שליטתו. המאחז שאחז בה צמח והתפשט והפך לחומר אחד עם עורה. מאז ומעולם אמר לה – אני אספק לך את הקורים, וככל שייראו לך שקופים וקריעים דעי שכוחם באווריריותם. חזקים הם מאין כמותם. אני אראה לך אותם, ותו לא. ואת היא זו שתגרמי לזה לקרות. את היא זו שתהיה הולכת וכורכת אותם מסביבך, כובלת את עצמך בהם. עבורי. את היא זו אשר תעקוד את עצמה ותגיש את עצמה לפני, על המזבח, הכוהנת הגדולה במקדש-המעט שלי. כן, אמר, את הינך הכוהנת, ובאותו זמן את הינך גם הקרבן הנעקד על המזבח. ושתק. והיא ידעה שבעיניו הינה גם המזבח. .............................................................................................................. וכאשר הגיעה השעה, והיא לא תדע לעולם לתאר את הימים והשעות שקדמו לה, אך כאשר הגיעה השעה, ממש שניות ספורות לפני שנפתחה הדלת, ידעה. פתאום הבינה על מה דיבר ומה תיאר בפניה ואיך ניסה להתגבר על חוסר האמון שלה בכך שאפשר לקפוץ אל התהום ולהישאר בחיים. ועכשיו, כאשר ידעה את אהבתו, כאשר הבינה פתאום מהיכן הוא בא, כאשר הבינה מה הוא דורש ממנה, כאשר נוכחותו של הזר מחוץ לחדר הפכה כל כך ריאלית ופועמת, עכשיו, שניות לפני שנפתחה הדלת, בברכיים פקות, עם אותו גוש מפחיד הלוחץ לה מבפנים, שם, במקלעת השמש, פתאום הבינה. ואז ידעה שהיא קופצת איתו לאותה תהום. . |
|
|
איימי_(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
7 בינו׳ 2007
ריס- כתיבתך מדהימה. כותב בחסד עליון.
|
|
|