הדרך הארוכה והמתפתלת - סיפור 7ב

הדרך הארוכה והמתפתלת - סיפור 7ב

RIS • 10 בינו׳ 2007

הקדמה
סיפור זה פורסם בפורטל הבדסם של פולו ביום 20.9.05 בתוספת ההקדשה הבאה, בסופו:

"מוקדש לכל הנשים שיודעות לחצוב את עצמן מתוך הסלע כדי להיות לנו.
מוקדש לכל האנשים באשר הם בני אדם ובאשר הם מבקשים לגדול."

היום, יותר מאז, אני מבין כמה ההקדשה הזו הינה, בעצם, חלק בלתי נפרד מהסיפור.

סיפור 7 - ענני סערה (חלק ב')

אומרים שהאדם הינו תבנית נוף מולדתו.
ומהו נוף המולדת אם לא העולם שאנחנו גדלים לתוכו, מנסים להתאים את עצמנו למידתו, להתאים אותו למידתנו, סובלים כאבי צמיחה כמו השינים שפורצות מהחיך, בוכים כשעצוב לנו ומחייכים כששמח?
יצורים מוארים הננו, החיים על אור וחום, יצורי שמש, ברואי אלוהים.
וגם כשאנו פוסעים בגיא צלמות, וגם כשגורלנו מעביר אותנו לפעמים בדרכים אפלות, תמיד נשמרת לנו הזכות להיות מוארים מבפנים.
מוארים ושקופים.

************************************************

ולכשהלך הזר, והדלת נסגרה מאחריו, הרגישה כאילו משהו נפרד בתוכה, כמו נפץ זרד לא צפוי שנדרך באישון לילה, כמו משהו שצריך להיות שלם והנה הוא נשבר, ואז קרסה אל תוך עצמה בבכי נוראי, נופלת לידיו המחבקות של האדון ומוסרת את עצמה לחום שלו, מנסה להיטמע בגופו.

שעה ארוכה שכבה במקום שבו הניח אותה, מאפשר למשברי הבכי שלה לשכוך כשידו החמה מרגיעה את גבה העירום.
באורח פלא פגו הכאבים החריפים מפי הטבעת, הערווה והפטמות ובתוך זמן קצר נעלמו כלא היו הגם שמדי פעם היתה צמרמורת מחרידה את גֵּוָה כשזכרון הכאב המפלח היה חולף בה.

וזכרון ההשפלה. ההשפלה שכל כך קיפלה אותה.
הן ההשפלה היתה קשה מן הכאב.

ואולם הדבר שהכאיב והשפיל יותר מכל היה הצחוק.
הצחוק הוא שקרע אותה לגזרים. הצחוק היה הרגע היחיד שבו חשבה שתישבר.
ובדיעבד ידעה שהצחוק היה בדיוק רגע העמידה שלה במבחן.
הרגע הקורע של ההעפלה לפיסגה.

ולא שהדברים האחרים היו קלים.
הם היו לה קשים, לרגעים כמעט קשים מנשוא.
ככל שחשבה שהיא מוכנה...

מהרגע שנפתחה הדלת ומרגע כניסת הגבר הזר שהקפיאה את הדם בעורקיה... הוא היה מוכר לה איכשהו. במעומעם זכרה שפעם הצטרף אליהם בבית קפה ושוחחו שיחה מנומסת...המחשבה על זה קיפלה אותה בקול חבטה שהדהדה באזניה.
מהרגע שנפתחה הדלת....

ואחרי כן מתה אלף מיתות כאשר נורתה הפקודה להתפשט בפניו, ועוד יותר כאשר צייתה.
ועוד יותר בשל הדרך המביישת והמשפילה שבה הוצגה לראווה, כפויה לפעור את עצמה לבדיקה מדוקדקת מול עיני הזר הבוחנות, עליונים ותחתונים, בעוד כל קרביה מתהפכים וכל הוויתה הסמוקה מתפללת להופעתו של בור שתוכל להעלם ולהיטמן בתוכו.

ואז באו ההערות שחלפו ביניהם מעל ראשה כעופות טרף מבשרי רע.
השיח שניהלו אודותיה.
הסקירה שסקרו אותה. כאילו היו סוחרי בקר בבית המטבחיים העומדים ואומדים את הנתחים העתידים לבוא מהבקר החי עדיין.

והמילים... מילים קשות. אכזריות.
פינג פונג של חיצים שעברו ביניהם. הכאב פילח אותה יחד עם הבושה כמו סכין מנתחים המתנחלת ומשסעת בה ללא הרדמה.
נמחק מתודעתה זכרון היותה אישה בשלה ויפה, כל כך יפה, כפי שהיה נוהג לומר לה.
נמחקו מתודעתה כל בני הברית שהיו עומדים לצידה ביומיום....

נותר רק הקור שבו בותרה ונחשפה והאור המפשק שהציף את כל הסודות הקטנים והמביישים המוצפנים מעין כל.
כל קמט, קפל ועגלגלות יתר קטנה נסקרו, בוקרו ונשפטו במילים שאפילו בינה לבין עצמה מעולם לא העזה להשמיע.

וכל אותו זמן חשה את הדגדוג ההולך וגובר בתוך מפשעתה המתכווצת וידעה שבין ירכיה החל מפכפך בתוכה מבוע של בוץ רותח והתפללה בתוכה בתחינה שיפסחו על הדבר הזה. שיוותרו לה כאן. שיוותרו לה על חשיפת בגידת הגוף... שיותירו לה באבירות מחסה קטן זה להחבא מאחוריו.

אבל אז, בעודה כורעת כשפניה כבושות באדמה ואגנה מונף פעור גבוה ככל שיכלה - נתחבה בה יד נוכרית עטוית כפפה זרה ואדישה שפלשה בה וחיטטה בה ובחנה את היקף הרכות המשופעת בשמן הלוהט של תוך תוכה. כל הדם של גופה דימה להציף את פניה כשידעה שנגלה מצבה.
ואז נשמעו כמה מילים קשות שהוחלפו ביניהם, מילים שהיו לה כל כך קשות ומקפלות ומשהו בתוכה קרס לחלוטין.
ואז בא הצחוק. הם צחקו.

שום דבר מכל מה שדובר ביניהם לא הכין אותה לרגע הזה.
ושום דבר שבא אחרי כן, שום דבר ממה שנעשה בה מעת בואו ועד רגע לכתו של הזר עם השוט החשמלי שלו, שום דבר לא דמה בעוצמת הכאב וההשפלה שבו לרגע הזה שבו פילח הצחוק את ליבה כמדקרת חרב אש.

************************************************************

ואחר הדברים האלה, אחרי שהתאוששה מעט והדמעות יבשו, ואחרי שהרכות בה ליטף והרגיע אותה המיסה את ליבה כמו תמיד, ושוב החל החום להציף אותה בתוך תוכה שב והחל אדונה לעשות בה מעשים של אהבה ואיחה בה את הקרעים בנגיעות העוצמה החד הפעמיות שלו שידעו, יותר ויותר, להפעים בה גלי אש רותחת ואהובה.
מעולם לא לקח אותה כה חזק וכה קשה ובתוך ענותה התענגה, עמוק עמוק בתוכה, על שהוא חושף כך בפניה את תאוותו.


ואכן, בתוך העוצמה שהופיעה ואפפה אותם כמו ניצוצות חשמל מְאַבְּנִים, נָשָּׁה בה את תאוותו בכח ובאכזריות ששניהם לא ידעו קודם, כשכל נגיעה וכל ליטוף שלו מזעזעים אותה, פנים וחוץ, גוף ונפש ואלוהים.

תוך כדי שהשתמש בה זכרה את חיוורון פניו, קודם, כשהיה איתם הזר, וידעה שגם הוא חצה את הרוביקון שלו. גם הוא כבש את הפיסגה שלו.
וכמו תמיד נשנקה כאשר הרימה לרגע את עיניה המושפלות וראתה את תאוותו ניבטת מחזות הטורף שהתנחלה על פניו.

קצת לפני הסוף רפו היסורים ומתיקות גדולה התגלגלה ובאה בה.

מתוך פקעות הכאב שהציפו אותה קודם לכן קמה והגיחה בה, כמו רקפות המזדחלות מתוך סדקים שלא ידעה לפנים על קיומם, תאווה איומה ונוראה שפעפעה ועלתה בה, כצורך קיומי ממש ללדת מתוכה את הפורקן, כמו פצצה הרואה בעינים כלות את לשון האש הקטנה המתקדמת לאיטה לאורך הפתיל ואינה יודעת את נפשה לחכות לנגיעתה.

ועכשיו, הביא אותה ממש אל הסף, הניח אותה שם והאריך והאריך, מניח לה לנאוק ולצרוח את תשוקתה בשברי מילים שנחטפו מהמקומות העמוקים ביותר שבה, מזיעה, רועדת, פועמת, אגן ירכיה רוטט ללא שליטה, מטפס ומתרומם מעצמו ומבקש ומחפש את הקשיות שלו שתהיה לה כמרעום.
ואז, בעוד מפיה נפלטות מילים שמעולם לא שמע ממנה ושאחר כך כלל לא זכרה שהגתה, אז, אז הרשה לה. ובהרף העין שלפני הביקוע שחוו היה קדוש בעיניה.

וכשהסערה שככה והיא שוב שכבה בזרועותיו, עטופה ואהובה, מתיפחת בשקט, צפה ומרחפת בתוך האושר החריף שאפף אותה נפתחה בה דלת וקם והתייצב בה אֵיתן היגד שחזר ונהגה מול עיניה העצומות בחוזקה:
אלוהים...כמה אני אוהבת אותו......

.

איימי_​(נשלטת) • 10 בינו׳ 2007

RIS- כותב בחסד עליון.

לב כחול • 10 בינו׳ 2007

מאלף חושני ומשאיר ללא מילים....

מתוך הקשיים אנחנו נחצבים

L-I-R​(מתחלפת) • 12 בינו׳ 2007

ריס,ריס,ריס.....איך אתה יודע ?!
איך לעזאזל אתה יודע לעשות את זה,שאלוקים יברך אותך
כמה יופי.וכמה מדויק שזה.אני נפעמת.

ליר.

פוליאנה • 12 בינו׳ 2007

מדהים
כול מילה נקראה בשקיקה
מסירה בפניך את הכובע