הוא עומד מולה, גבוה ניצב מעליה. מבטו נוקשה. וקר. הכי מפחיד הרגע הזה. לא ההצלפות או הפקודות שיבואו אחריו. גם לא הטון הסמכותי-המתכתי כמעט. אלא הרגע הזה ממש. כאילו הפך בן רגע מיצור אנושי לבן-קרח. בעתה זורמת בעורקיה. בעתה משתקת. היא לא מכירה את תחושותיה ברגעי הפחד.
